הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה
ליל התקדש החג. בתי הכנסת מלאים אדם; שמיני עצרת, האחרון בחגי תשרי, חותם 52 ימים למן תקיעת השופר הראשונה של אלול. גולת הכותרת של החגים. המוני אדם נוהרים לבתי הכנסת, הגברים למקומם, שמחים בשמחתה של תורה, והנשים גם הן ממהרות לשמחת תורה שלהן.
תפילת ערבית הסתיימה. דלתות ההיכל נפתחות – ספרי התורה מוּצאים אחר כבוד. גם ספר התורה שבארון הקודש באולפנה, שנתרם לעילוי נשמתה של בוגרת אהובה, מוּצא בזהירות מן ההיכל, מונח על הבמה ברחבה שמיועדת כולה לנשים. "אתה הוראית לדעת", פסוק אחר פסוק בהתרגשות גדולה נאמרים פסוקי הפתיחה להקפות, גם קריאת "שמע ישראל" מהדהדת, לקבל עול מלכות שמיים על פי הנוסח הספרדי.
מתחילות לרקוד, ספר התורה מונח במרכז. רוקדות סביבו. אחת החברות אמונה על השירים. שיר ועוד שיר. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"; "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"; "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". מסיימות הקפה ראשונה, נעצרות לרגע. דבר תורה קצר של אחת המשתתפות, לתת מקום של כבוד ללומדות התורה ולנוח לרגע בעיצומם של הריקודים.
הקפה שנייה, ושלישית ורביעית. שבע הקפות. באמצע – קידוש, לאפשר שתייה ואכילה קלה ולצבור כוח לרקוד עוד ועוד. הילדות הקטנות במרכז המעגל סביב הבימה שעליה מונח הספר ששות ושמחות, אוחזות דגלים ושקיות ממתקים כמיטב המסורת. הנערות הצעירות סביב, המבוגרות יותר רוקדות גם הן כל אחת לפי כוחותיה. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
תגידו: פמיניסטי? האמת שלא. ממש לא. אז מה כן? הבנת הצורך הזועק (לעיתים בדממה) של הציבור, בפרט ציבור הבנות והנשים, ומאמץ מרוכז לספקו
ההקפות מסתיימות לאחר יותר משעה של ריקודים. נושאות תפילה, תפילה לסיומן של ההקפות, תפילה על אהבת תורה ויראת שמיים של נשות ישראל; של בנות ישראל; של הציבור כולו: "הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ חוּסָה עַל עֲמָלָךְ… הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ".
תגידו: פמיניסטי? האמת שלא. ממש לא. אז מה כן? הבנת הצורך הזועק (לעיתים בדממה) של הציבור, בפרט ציבור הבנות והנשים, ומאמץ מרוכז לספקו.
ואם תרצו, הנה עוד סיפור שקדם לזה בכמה שנים: ליל התקדש החג. חברה קרובה, אם לילדים צעירים, מגיעה להקפות בבית הכנסת השכונתי. זמן קצר קודם לכן הלכו ילדיה נרגשים עם אביהם לבית הכנסת, דגלי שמחת תורה בידיהם. היא נכנסה לעזרת הנשים בהקפה השנייה או השלישית, תזמון טוב מבחינתה להגיע, ומצאה שם את בתה הקטנה, שהייתה אז בכיתה ג', יושבת וראשה שמוט על השולחן.
כששאלה אותה מה קרה ולמה היא אינה רוקדת התברר שהילדונת המתוקה הזאת הרגישה שהיא גדולה מכדי לרקוד עם אבא בעזרת גברים, אבל אצל הנשים אף אחת לא רקדה. האם ניסתה לשדל אותה להיכנס לעזרת הגברים, להתנחם בשקית הממתקים או בכל דבר אחר שיכול לעודד את רוחה, אבל המבט בעיניה של הילדה אמר הכול: "הבנתי. זה לא חג בשבילי". החוויה הזאת נחרתה בחברתי חזק כל כך והניעה אותה להבין שאם היא רוצה שבתה תחווה חג שמחת תורה שהוא גם שלה, היא צריכה לעשות משהו.
השורות שקראתם קודם היו חלק מהתוצר של התהליך הזה, תהליך שהתרחש בליוויו הצמוד של מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, והן הצעה והזמנה. הצעה ליישום הלכה למעשה כבר בחג שמחת תורה הקרוב בקהילה שלכם, אבל לא פחות מכך גם הזמנה לחשיבה על אופיו של שמחת תורה ועל החיבור השב ומתחדש לתורה של ציבור הבנות והנשים.
למה זה חשוב? בואו נעצור רגע ונתבונן באחת הסוגיות המהותיות בחינוך בדורנו. כולנו יודעים עם כמה אתגרים חינוכיים ותרבותיים אנחנו מתמודדים. רוצים לחנך לתורה וליראת שמיים, לנאמנות לעולם הערכים והמסורת שעליו גדלנו גם אנו, אבל האתגרים מסביב רבים וגדולים. מסכים בכל מקום, תרבות של לייקים, סטטוסים, טיקטוק ורשתות חברתיות, סדרות שכ-ו-ל-ם רואים. ופעמים רבות אנחנו ההורים והמחנכים שואלים את עצמנו איך נכון לא רק לעסוק ב'סור מרע' אלא להוסיף טוב: תורה וטהרה, יראת שמיים וחינוך לערכי נצח, ואיך למנף את כל אלה צעד אחד נוסף.
לתורה יש כוח. "תורה מגנא ומצלא", מלמדים אותנו חז"ל, מגינה ומצילה מן החטא; ממלאת את נפש האדם בחיבור לאין-סוף, בתוכן, במשמעות, בחיבור לא-לוהיו. תורה צריך ללמוד, אבל לא פחות מכך צריך לאהוב אותה ולשמוח בה ומתוך כך בנותנה; "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
שמיני עצרת הוא פסגת החגים. עברנו תהליך שלם מראש חודש אלול ועד לרגעים אלו. בנינו עוד ועוד קומות פנימה בעולמנו הרוחני ובחיבור לבורא עולם, והנה הגיע הרגע לשאול את עצמנו מה נשאר איתנו מהתהליך הזה. והתשובה פשוטה: התורה; איתה ובשמחתה אנו חותמים את המסע של 52 הימים האחרונים, וממנה ואיתה אנו יוצאים למשימות השנה החדשה. ולא לחינם הלבישו דווקא על שמיני עצרת את שמחת תורה.
אבל העיקרון הזה נכון לא רק לבנים אלא לא פחות מכך לבנות אשר בנו ובונות את בית ישראל. ואם הוא היה נכון תמיד, בדורנו הוא נצרך על אחת כמה וכמה. זה לעומת זה עשה הא-לוהים, וכנגד כל הכוחות הפועלים מבחוץ ומרחיקים אותנו מעצמנו וממהותנו אנו נקראים לבחור מחדש בחיבור לתורה של נצח. שמחת תורה היא הזדמנות שחוזרת פעם אחת בלבד בשנה. וברור שככל שמתרבים האתגרים סביב, במיוחד בחג הזה לא נוכל להפטיר כדאשתקד ואנחנו חייבים לעלות קומה ולחשוב שוב על החיבור של הבנות שלנו (וכן, גם של עצמנו, הנשים) לחג הזה. שלא יקרה מצב שמישהי, אפילו אחת, תישאר בפיג'מה ותגיד לעצמה שזה לא חג בשבילה.
אשורר שירה לכבוד התורה – כי היא לנו עז ואורה. חג שמחת תורה שמח לכל בית ישראל!
