במעבר מתש"ח לתש"ט קרסה ההפוגה השנייה בקול רעש גדול. אחרי יום כיפור תש"ט התחדשה האש בדרום, במרכז ובצפון בחודש שהתברר בדיעבד שברוב הגזרות הכריע סופית או כמעט סופית את תוצאות המלחמה.
גולת הכותרת הייתה מבצע יואב. כוחות בסדר גודל של אוגדה שצה"ל ייעד אותם לשים סוף למצור המצרי על הנגב, לחמו בגזרה הזאת בין י"ב לי"ט בתשרי תש"ט (15–22 באוקטובר 1948) ונחלו הצלחה גדולה, אם כי במחיר דמים כבד של 120 הרוגים. המבצע לא חיסל סופית את נוכחות המצרים בארץ, אולם השטח שתפס הצבא המצרי הצטמצם במידה ניכרת, וכוח מצרי גדול כותר בכיס פאלוג'ה, כיום צומת פלוגות.
באותו לילה נערך ניסיון נוסף, שישי במספר במלחמה ההיא, לכבוש מידי המצרים את תחנת המשטרה הבריטית המבוצרת עיראק סווידאן (כיום מצודת יואב). גם הניסיון הזה כשל. ההתקפה השביעית תוכננה בקפדנות לאחר לימוד מדוקדק של מודיעין, וכן חקירת שבויים ופיענוח מסמכי אויב. תחילה הופצצה התחנה מהאוויר, ואור לי"ט בתשרי נערך הניסיון השביעי, אך אף הוא כשל במחיר של חמישה הרוגים לגבעתי
באר שבע או עזה?
הסיבה למבצע הייתה ההצעה שהעלה שליח האו"ם ברנדוט להפקיע את הנגב מידי ישראל. בהפוך על הפוך דווקא רצח ברנדוט הפך את תוכניתו למעין צוואה והעלה את הסיכוי לקבלתה. בהנהגה הישראלית גבר הלחץ לקבוע עובדות בשטח שיורידו מהשולחן את התוכנית הזו. כמו כן המציאות הבלתי פתורה בכמה חזיתות, ובפרט בחזית מצרים, הטילה עומס כלכלי וחברתי כבד על המדינה הצעירה וחסרת האמצעים.
מכיוון שהאו"ם הכיר בזכותה של ישראל לשלוח שיירות אספקה לנגב, הודיעה ישראל בי"ב בתשרי על יציאת שיירה כזו, בתקווה שהיא תותקף בידי המצרים, ותינתן לישראל עילה לחידוש הלחימה. וכך היה. המצרים פתחו אומנם באש דלילה, אולם אנשי השיירה דאגו להבעיר מכל דלק, והוא גרם לפיצוצים באחת המכוניות, וכך הוגבר הרושם של התקיפה המצרית והושג הצידוק הדרוש לפתיחה במבצע צבאי.
כך החל מבצע יואב, על שם כינויו של יצחק דובנו, קצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח, שנהרג כשפיקד על הגנת קיבוץ נגבה. גם חיל האוויר וחיל הים הטריים של צה"ל השתתפו במבצע והפגיזו או הפציצו שורה שלמה של יישובים ערביים, ובהם אל-עריש.
בלילה הראשון של המבצע, אור לי"ג בתשרי, החלו לוחמי גבעתי לתפוס משלטים בכיוון בית חנון, והמשלטים נתפסו ללא קרב. הצעד הזה נתן את אותותיו, והחל מערב סוכות החלו המצרים להסיג את כוחותיהם שמצפון למשלטים. בי"ח בתשרי נכבש ללא קרב הכפר בית חנון – כיום חלק מרצועת עזה – אולם הוחזר במסגרת חילופי שטחים עם סיום הלחימה.
בבוקר י"ג בתשרי החלה ההתקפה על הכפר עיראק אל-מנשייה (כיום אזור התעשיה של קריית גת) בפיקודו של עוזי נרקיס. כוחותינו נעזרו בטנקים, אולם הם הכזיבו ולא הועילו בהכרעת הלחימה, שהלכה והסתבכה. מספר הנפגעים בקרב כוחותינו עמד על כמאה. למרות הכישלון גרם ריתוק הכוחות המצריים להצלחת לוחמינו בגזרות אחרות.
אור לי"ד בתשרי נערך הקרב על משלטי הצומת שמכונה כיום צומת גבעתי. ניהל אותו גדוד 51, שהועבר לימים מגבעתי לגולני, וקרוי עד היום על שם הקרב הזה – גדוד הבוקעים הראשון – בשל סיועו בפריצת הדרך לנגב הנצור. שלושים לוחמי גבעתי שילמו בחייהם על כיבוש הצומת.
ניסיון לכבוש יעד מבוצר נוסף ובו שבעה משלטים במוצאי החג הראשון של סוכות נכשל במחיר של 13 הרוגים. אור לי"ז בתשרי נערכה התקפה על שש גבעות שניצבו בהן משלטים מצריים באזור הכפר חוליקאת, שבמושגי ימינו מצוי על הדרך שבין צומת גבעתי לשדרות. עם שחר היו כל משלטי חוליקאת בידי גבעתי.
באותו לילה נערך ניסיון נוסף, שישי במספר במלחמה ההיא, לכבוש מידי המצרים את תחנת המשטרה הבריטית המבוצרת עיראק סווידאן (כיום מצודת יואב). גם הניסיון הזה כשל. ההתקפה השביעית תוכננה בקפדנות לאחר לימוד מדוקדק של מודיעין, וכן חקירת שבויים ופיענוח מסמכי אויב. תחילה הופצצה התחנה מהאוויר, ואור לי"ט בתשרי נערך הניסיון השביעי, אך אף הוא כשל במחיר של חמישה הרוגים לגבעתי. הניסיון השמיני לכיבוש המצודה הצליח, אולם רק במרחשוון תש"ט.
בחג הראשון של סוכות הפגיז צה"ל את העיירה הערבית איסדוד – כיום אשדוד – מהאוויר ומהים. בעקבות ההתקפות נסוגו דרומה לאורך החוף הכוחות המצריים שבאיסדוד, במג'דל (כיום אשקלון), בניצנים וביד מרדכי, ואיתם הרוב המכריע של תושבי איסדוד. בכ"ה בתשרי נכנס גדוד צה"ל לאיסדוד, שלפני המלחמה התגוררו בה 5,000 איש ועתה נותרו בה 300 בלבד (ואף הם סולקו אחר כך). קודם לכן, בכ"ד בתשרי, כבש צה"ל את אזור הכפר בית ג'יברין, הלא הוא בית גוברין.
ברבע לעשר בבוקר נכנע הכוח המצרי שהגן על בניין משטרת באר שבע. כיבוש המשטרה בישר את כיבוש באר שבע כולה במחיר מותם של שישה מחיילינו לעומת עשרות הרוגים וכ-150 שבויים לצד המצרי. כמו כן נפל לידי צה"ל שלל רב של נשק ומזון. כיבוש באר שבע ניתק את הזרוע המזרחית של הצבא המצרי שבהר חברון משאר כוחות הצבא המצרי בארץ ישראל
אחת מהצלחות ישראל במבצע יואב הייתה הטבעתה של אוניית המלחמה המצרית אל-אמיר פארוק מול חוף עזה בי"ט בתשרי בידי סירות נפץ שרכש חיל הים הישראלי מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם השנייה, שהיו עד אז נשק הפתעה.
היא יצאה מאלכסנדרייה עמוסת חיילים ואספקה. שתי סירות נפץ הוצמדו אליה מתוך סכנת חיים עצומה של מלחי חיל הים הישראלי, שנמלטו ברגע האחרון מהפיצוץ בעזרת מצופים. אוניית נפץ נוספת הטביעה ספינה שולת מוקשים שאבטחה את אל-אמיר פארוק. טיבועה היה מכה קשה לצי המצריף שאיבד עשרות מלחים, ובהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית. לאחר אובדן אל-אמיר פארוק לא ניסה עוד הצי המצרי לחדור למימי הארץ.
גם אם לא כל תוכניות צה"ל נחלו הצלחה, בשורה התחתונה הצליח צה"ל לפרוץ דרך לנגב, והצלחה זו נוצלה כדי לכבוש במפתיע את באר שבע. בתחילת המבצע התלבטו במטכ"ל אם לתקוף את עזה או את באר שבע. שם נטו בתחילה לבחור דווקא בעזה כדי למגר סופית את נוכחות הצבא המצרי בארץ, אולם מכיוון שהפסקת אש עמדה להיכנס לתוקף וההערכה הייתה שכיבוש עזה ידרוש זמן רב יותר, נבחרה דווקא באר שבע ליעד הכיבוש. מעניין איך הייתה ההיסטוריה מתגלגלת אילו הבחירה הייתה הפוכה. ייתכן שעזה הייתה היום עיר ישראלית, ודווקא באר שבע הייתה מעוז ערבי של טרור וטילים.
בדיעבד ברור שהכוחות המצריים בבאר שבע לא ציפו להתקפה ישראלית והופתעו ממנה מאוד. בי"ח בתשרי ברבע לעשר בבוקר נכנע הכוח המצרי שהגן על בניין משטרת באר שבע. כיבוש המשטרה בישר את כיבוש באר שבע כולה במחיר מותם של שישה מחיילינו לעומת עשרות הרוגים וכ-150 שבויים לצד המצרי. כמו כן נפל לידי צה"ל שלל רב של נשק ומזון. כיבוש באר שבע ניתק את הזרוע המזרחית של הצבא המצרי שבהר חברון משאר כוחות הצבא המצרי בארץ ישראל, וכן פתח אפשרויות נרחבות לצה"ל לכיבושים במרחבי הנגב. הם התבטאו בהמשך המלחמה ההיא בהרחבת תחומה של ישראל עד אילת.
בט"ז בתשרי החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש. הממשלה השהתה את תשובתה לאו"ם כדי להעניק לכוחות עוד כמה ימי לחימה להשלמת משימותיהם. בי"ט בתשרי בשעה 15:00 הסכימה הממשלה להפוגה, והמבצע תם.
מסיימים את הלחימה בירושלים
גם במרכז הארץ לא היה שקט בתשרי תש"ט. לסיוע מבצע יואב, שנועד לפרוץ דרך לנגב, נערכו שני מבצעים שמטרתם הייתה לדחוק את הכוחות המצריים מפאתי ירושלים. אור לי"ז בתשרי נערך מבצע יקב, שנועד להרחיק את המצרים ממסילת הרכבת לעיר הקודש ולכבוש שטחים מדרום לה. המבצע נכשל ברובו, ולצה"ל היו בו תשעה חללים.
כוח שנלווה אליו משה דיין בכבודו ובעצמו כבש בערבו הראשון שלוש גבעות: אחת שעליה שוכן כיום המושב עמינדב, אחת שעליה ניצבת יד קנדי, ועוד גבעה בין שתיהן. נכבש גם ההר שעליו מצוי כיום פארק גילה, אולם יעדים נוספים שנכללו בתכנון לא נכבשו.
בי"ט בחודש נסע דיין לבן-גוריון ופירט באוזניו תוכנית חדשה לכיבוש בית ג'אלה, אולם בן-גוריון סירב לאשר אותה והעריך: "אם יעלה בידינו לתפוס המקום, נצטרך תחת לחץ או"ם לפנותו ולא כדאי לאבד חיי איש אחד על זה". למעשה, להוראת הממשלה להפסיק את המבצע גרם גם הרצון שלא לתת ללגיון הירדני עילה לחדש את הלחימה נגד ישראל.
למרות הישגים דלים למדי לעומת המתוכנן שלט צה"ל בתום המבצע על כל השטח שמצפון למסילת הרכבת לירושלים, וקו החזית בתום מבצע יקב קבע בפועל את גבולה הדרומי של ירושלים עד מלחמת ששת הימים.
מבצע ההר נערך בין ט"ז לי"ט בתשרי נגד הכוחות המצריים ב'פרוזדור ירושלים', שכונה כך על שם מחלקת ההר – מחלקת הל"ה. הוא החל בכיבוש 'המשלט המשותף', שעליו יושבת כיום בית שמש. במשלט הזה ישבו מאז סיום קרבות עשרת הימים חיילי חטיבת הראל, מרוחקים שישים מטרים בלבד מהמצרים. שתי פלוגות כבשו ללא אבדות את דיר אל-הווא (כיום נס הרים). הפלמ"ח כבש במהלך הקרב גם את הכפר חוסאן, שהתרוקן מתושביו, אולם מכיוון שעשה זאת לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה, הורה בן-גוריון לסגת ממנו, והוא נותר על עומדו עד ימינו ומעבר לקו הירוק.
חלק מהבתים בכפרים שנכבשו פוצצו כדי למנוע את תפיסתם חזרה בידי האויב. בבית נטיף ובדיר אבאן, שני כפרים שיוחס להם חלק בהשמדת שיירת הל"ה, נעשה הדבר ביתר מאמץ. ההוראה של בן-גוריון לקטוע את הקרב וכן הוראת הנסיגה מחוסאן התקבלה במרמור רב בקרב הכוחות הלוחמים. יגאל אלון סבר שבכך הוחמצה ההזדמנות לשחרור "גוש עציון השדוד" בשל "שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים שנראו להנהגת המדינה כנבונים באותה שעה".
כך או אחרת, בעקבות המבצע הורחב פרוזדור ירושלים עד עמק האלה, והגבול הורחק מהדרכים לירושלים. רוב הכוחות המצריים נסוגו מהאזור. הקו שאליו הגיעו הכוחות הישראלים במבצע ההר נקבע לקו שביתת הנשק בין ישראל לעבר הירדן בהסכמי רודוס, שנחתמו כעבור כמה חודשים. במבצע ההר נהרגו ארבעה מחיילינו.
לעומק לבנון ובחזרה
בצפון היה תשרי תש"ט למועד שבו נקבעו גבולות המדינה עד עצם היום הזה. בי"ט בתשרי תש"ט (22 באוקטובר 1948) כבשו את המשלט שבהר שנאן – מעל קריית שמונה של ימינו – חיילי צבא ההצלה של קאוקג'י. לאחר הכיבוש נפתחה אש מההר לעבר קיבוץ מנרה הסמוך, שנותר מנותק מכוחות צה"ל. כוח של חטיבת כרמלי ניסה לכבוש את המקום מחדש ונכשל, וכמה מלוחמינו נפלו בשבי.
למחרת שוב נכשל ניסיון צה"לי לשחרר את ההר מאחיזת הערבים. הם המשיכו להשתלט על נקודות מפתח לאורך רכס הרי נפתלי ולא נענו לבקשת משקיפי האו"ם לסגת מהנקודות שתפסו בעת ההפוגה. בסך הכול נספרו 19 הרוגים מקרב כוחותינו בשני הקרבות הללו. הסירוב גרם לחידוש הלחימה בגליל ולמבצע חירם כשבוע לאחר מכן.
בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, וכוחות צבא ההצלה הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה–מטולה. מבצע חירם, שנערך בין ליל כ"ו בתשרי לכ"ח בו (28–31 באוקטובר) הביא לידי הכרעה סופית ומהירה של צבא ההצלה של קאוקג'י ולמנוסה שלו בחזרה ללבנון, וכן לשחרור הגליל כולו במחיר של 23 הרוגים לעומת כ-400 הרוגים וכ-550 שבויים לאויב.
מבצע הבזק נמשך שישים שעות בלבד וגרם לבריחה המונית של ערבים תושבי הגליל ללבנון. קו הגבול המנדטורי היה בסופו לקו הגבול של ישראל. בין השאר נכבשו בו מירון, ג'יש (גוש חלב), מלכיה, ינוח וכן הכפר סעסע, כיום קיבוץ סאסא. כיבוש צומת סעסע, צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי באותה עת, גרם להחלטת קאוקג'י על נסיגה סופית מחבל הארץ הזה.
חטיבת כרמלי הגדילה לעשות וחצתה את הגבול ללבנון, כבשה 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני, גבולו הטבעי של הגליל העליון. בסופו של דבר בחרה ישראל לסגת משם ללא תנאי וחזרה לקו הגבול המנדטורי.
בכ"ו בתשרי נאמד מספר התושבים שהיה ב'כיס' שהחזיקו כוחותיו של קאוקג'י ב־50,000 עד 60,000 תושבים. בעקבות מבצע חירם עברו ללבנון כמחצית מתושבי הכיס שלפני המבצע. רוב המוסלמים תושבי הכיס ברחו ללבנון, ואילו רוב הנוצרים וכמעט כל הדרוזים והצ'רקסים נשארו במקומם. לאחר המבצע הוחלט ליצור רצועה של חמישה קילומטרים מדרום לגבול שבה לבנון נקייה מכפרים ערביים.
"אחרי הצום הרבה חברים התאספו והתקיים דו-שיח. מישהו הודיע לנו כי הוא שונא את כל חברי אצ"ל. זאת מחבר דתי שמחצית השעה קודם היכה על חטא של שנאת חינם. איך יכול יהודי לשנוא יהודי רק מפני שיש לו תשוקה בוערת להשיג חזרה את עבר הירדן? מתי ישכילו אלה השוטים שבקרבנו? ה', תן להם בינה כדי שיבדילו בין הנכון והחצי נכון. ולנו תן כוח להמשיך להתקדם ליעד חרף ההתנגדות המרה של אחינו היהודים"
אירוסין על הכרמל
ובינתיים התארסה סבתא אביבה עם סבא שלום. בג' בתשרי תש"ט כתבה ביומן: "השארתי דף ריק בין הרישום הקודם לבין הרישום הזה מאחר ונפתחה תקופה חדשה בחיי. ראשית, חגגנו את ראש השנה והתחילה שנה חדשה. שנית, התארסתי עם שלום וכך נוצרה חוליה נוספת בשרשרת המחברת אותי אל ארץ ישראל. אין היומן הזה המקום המתאים לתאר את הרגשותיי בשעה זו".
בי"א בתשרי כתבה על חוויותיה מיום כיפור: "שלום ואני נסענו לקיבוץ עלומים ליום כיפור. היה נעים מאוד לחזור אחרי היעדרות של חודשיים. אני משוכנעת ממש כי אין אווירה מלווה את התפילה בשום מקום כמו התפילה בקיבוץ. התפילה נמשכה עד לשעה שתיים, והייתה הפסקה עד למנחה בשעה ארבע ורבע. שלום ואני עברנו על ספר יונה ולמדנו כמה פרקים במשלי. אחרי שהסתיים הצום ואחרי שאכלנו, יצאנו שנינו אל הלילה לקידוש לבנה".
ובכל זאת לא הכול היה מושלם: "היה אירוע אחד בלתי נעים במשך יום כיפור. חברת קיבוץ אחת ביקשה מאתנו להוריד את סמלי 'רק כך' (סמל האצ"ל, א"ס) מאחר והוא פגע ברגשות של רוב האנשים שם. הרגשתי שזה מראה על צרות אופקים. זכרתי איך רוב חברי הקיבוץ הסתובבו בפנים מגולחות במשך שלושת השבועות. האם זה לא פגע ברגשות של אותם חברים היותר יראי שמיים? שאלתי אם חבר דתי המבקר בקיבוץ לא דתי יתבקש להוריד את הכיפה. לא קיבלתי תשובה.
"אחרי הצום הרבה חברים התאספו והתקיים דו-שיח. מישהו הודיע לנו כי הוא שונא את כל חברי אצ"ל. זאת מחבר דתי שמחצית השעה קודם היכה על חטא של שנאת חינם. איך יכול יהודי לשנוא יהודי רק מפני שיש לו תשוקה בוערת להשיג חזרה את עבר הירדן? מתי ישכילו אלה השוטים שבקרבנו? ה', תן להם בינה כדי שיבדילו בין הנכון והחצי נכון. ולנו תן כוח להמשיך להתקדם ליעד חרף ההתנגדות המרה של אחינו היהודים. 'לו חכמו יבינו לאחריתם' (דברים לב)".
ובי"ד בתשרי כתבה: "בבוקר עזרתי להקים את הסוכה בחצר של שלום. כרתי עצים והעמדתי אותם על מנת ליצור קירות לסוכה. שמחתי להשתתף במצווה הזו בארץ ישראל. בערב לאחר התפילה אכלנו בסוכה ההיא. חבל שההאפלה ההכרחית מנעה מאיתנו להאיר אותה בצורה מלאה כדי לכבד את החג. בשעה שעסקנו בבניית הסוכה, אביו של שלום האיר הארה שיצרה אווירה לכל חג הסוכות. הוא אמר שאנו ישבנו מספיק שנים בסוכות והגיע הזמן שאנו נגור בבתים והם, האויבים שלנו, ייאלצו לגור בסוכות".
ובתחילת חול המועד כתבה: "אמש – מוצאי החג, קבוצת חברים של שלום מתנועת החרות באו לחגוג את האירוסין שלנו בסוכה. כל אחד מהבחורים ההם – וגם כמה מהבחורות – ישבו בבית הסוהר תחת השלטון הבריטי. אחד מהם אפילו הוגלה לקניה. חיי שלי נראו חסרי ערך כשאני מהרהרת על הקרבתם למען המולדת. ראיתי מאיזה סוג אנשים מורכבת התנועה. חשבתי איך כינו אותם 'טרוריסטים', לא רק הבריטים אלא גם היהודים עצמם. רציתי לצחוק".
