הרב ראובן ששון
מצוות לולב היא מצווה יקרה וחביבה מאוד. עיקר קיום המצווה הוא בעצם הלקיחה, היינו החזקת הלולב ביד. כי זוהי המשמעות של הציווי 'ולקחתם' – לקיחה ביד. ואולם, כידוע, אנו מוסיפים ומנענעים את הלולב לארבע רוחות השמיים וכן למעלה ולמטה. ויש מקום לשאול: מהיכן באו הנענועים ללולב? הלא לכאורה מצד התורה אין שום מקור לכך שצריך לנענע את הלולב, אלא רק לאוחזו ביד. וכמו שלא מצינו נענוע של השופר או המצה, מדוע צריך לנענע את הלולב? ומהי משמעות הנענוע לששת הכיוונים?
את המקור לנענוע הלולב לומדת הגמרא משתי הלחם בשבועות. התורה צוותה להניף את שתי הלחם למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם. והגמרא לומדת שכשם שצריך להניף את שתי הלחם, כן צריך בלולב. ואולם הגמרא אינה מנמקת מדוע היא לומדת משתי הלחם ללולב. ואנו נשאל: מפני מה לא למדה משם גם לנענע שופר או ציצית?
הקשר בין הלולב לשתי הלחם מתברר דרך 'נענוע' נוסף, והוא הנפת העומר, שהיה הכוהן מניף את העומר בפסח ביום ט"ז בניסן, ועל שם זה נקרא הדבר "יום הנפת העומר". ונמצא שהתורה מצווה אותנו על שתי הנפות, העומר ושתי הלחם. למעשה העומר ושתי הלחם נעשים בשני הרגלים, האביב והקציר. לאור זאת נבין היטב את סוד נענוע הלולב, הלא הצלע השלישית של הרגלים היא חג הסוכות. ממילא ברור שכמו שמצינו בפסח עומר ובעצרת שתי הלחם, כן צריך שיהיה גם נענוע בחג הסוכות, שהוא הרגל השלישי. כי כמו שבפסח ובעצרת אנו מניפים להודאה לה' על התבואה החדשה, כן צריך וראוי שתהיה הנפת הודאה בסוכות, שהוא חג האסיף, שאוסף את כל תבואתו.
זהו למעשה עניין נענועי הלולב, וזוהי משמעותו העמוקה – ההנפה השלישית, המצטרפת להנפת העומר ושתי הלחם. לאור זאת נבין היטב מדוע פשוט לגמרא ללמוד על הלולב משתי הלחם, בלי צורך למצוא מקור או הסבר. כי הקשר בין שתי הלחם ובין הלולב הוא בהיר מצד כל סדר הרגלים כמבואר בתורה, שכולם הודאה לה' על התבואה. שתי הלחם והלולב הם עניין אחד ממש העומד במהות שלושת הרגלים, שהם חגי ההודאה לה' על כל אשר זכה לו האדם בתבואתו ובפירותיו. וזהו עניין רצף שלושת הרגלים, כמבואר בתורה, שהוא השמחה בתבואה שנתן ה' לישראל עמו, ובכל תחנה של שמחת התבואה עושים חג הודיה לה', ובכל אחד מהם מצווים אנו לקחת את התבואה השייכת לאותו החג ולהניפה, הודאה לה' והמלכתו עלינו והכרה שהכול ממנו.
הנענוע לששת הכיוונים הוא כמו נענוע הראש בקריאת שמע, שמכוון להורות לנו שהכול מאת ה', רוחות העולם מבטאים את כל פרטי העולם. הנענוע מהמרכז אל כל רוח בא להורות שכל מה שקורה לאדם, מכל צד בחייו, נובע מאת ה', שהוא מרכז הכול. זוהי המלכת ה' שלמה, ואנו מכירים בה שה' יתברך מסבב הסיבות, הוא עוטף אותנו בחסדיו, וכל השפע בא ממנו. לכן אנו מודים לו בנענוע, באשר הכול ממנו.
מבט זה גם יברר את הייחודיות ההלכתית של הלולב. כידוע, מהתורה מצוות לולב היא במקדש שבעה ימים ובכל המדינה רק יום אחד. דבר זה לא מצינו כלל בשום מצווה שתהיה הבחנה בין זמן קיומה במקדש לשאר המדינה. יתר על כן, בדרך כלל יש חלוקה בין קורבנות וענייני קודשים, השייכים רק במקדש, ובין מצוות שניתנו לעם ישראל, שאינן תלויות במקדש. לדוגמה, אין חלוקה הלכתית בתפילין או במצה בין המקדש לשאר הארץ. אך הלולב נמצא בתווך, יום ראשון בכל הארץ, ושבעה ימים רק במקדש. דבר זה מעיד על שייכות שלו אל מדרגת המקדש וסוד עבודתו.
לאור מה שראינו נוכל להבין דבר זה, שכן הלולב הוא ממש מעין שתי הלחם והעומר, כי כל יסוד המצוות הללו הוא בחינת ההודאה לפני ה' על מה שנתן לנו. והודאה ושמחה זו היא דווקא במקדש, בבית ה'. כמו שבביכורים ובמעשר שני ובנטע רבעי וכיוצא בזה האדם בא לפני ה' להודות על התבואה החדשה, כן הדבר ממש בלולב, שהוא מושרש בהודאה לה' על תבואתו ופירותיו, וממילא ברור שעיקר מהותו היא במקדש, בהודאה לפני ה', כמו הביכורים וכדומה.
אומנם ביום הראשון אנו מנענעים את הלולב בכל מקום. נראה לומר שהטעם לכך נעוץ בסגולת קדושת הסוכה. כידוע, המקדש נקרא סוכה, כאומרו "ויהי בשלם סוכו". אור הסוכה נמשך לכל משפחה ומשפחה מעין קדושת המקדש, ובייחוד ביום טוב ראשון, שבו האור מתגבר בכל עוז, כמבואר בספרים הקדושים. על כן מכוח התנוצצות נפלאה זו ביום טוב ראשון מתגבר אור המקדש וסוכך על ישראל בכל מקום, ובכך זוכים כל ישראל להתעלות ביום הראשון, להיות כביכול מקומם מעין מקום המקדש ולהחשיבם כעומדים לפני ה'. ובכך נטילת הלולב ביום הראשון נחשבת כמי שנוטלו במקום המקדש, לפני ה'. שנזכה לבניין המקדש במהרה, חג שמח לכל בית ישראל!
