כותרות חמות :

ושמחת בחגך. גם לרווקים ולרווקות?
ושמחת בחגך. גם לרווקים ולרווקות?

ושמחת בחגך. גם לרווקים ולרווקות?

 

חג הסוכות מתקרב, ונזכרתי בשיחה שערכתי לפני שנתיים עם אחת המורות הרווקות בחדר המורים.

"איפה את ביום כיפור?" שאלתי אותה. "לא יודעת", היא ענתה בעייפות. "שבוע זה המון זמן". "מה שבוע?" לא הבנתי. "שאלתי אותך על יום כיפור, לא על סוכות". "בשבילך סוכות זה חג נפרד. בשבילי זה המשך של יום כיפור".

היא שאפה שאיפה עמוקה והמשיכה: "ההורים שלי יושבים עליי שאחזור הביתה לסוכות. יש להם נחת רוח מיוחדת כשכל המשפחה שלנו ביחד. ואני? אוכלת לי את הלב תחת הסכך. מה אני צריכה את זה? לראות שכל שלושת האחים הקטנים שלי מגיעים עם הנשים שלהם והילדים והסוכה שמחה ורועשת ויש שמחת חג, ורק אני עסוקה כל הזמן בלהוציא משאבים שאף אחד לא יראה איך אני טובעת בכאב ובלבד של עצמי?" היא עצרה, שאפה שוב. "ואתה רוצה לשמוע מה השיא?

"שאימא שלי התנצלה וביקשה ממני יפה שאישן בחדר עם האחייניות המתבגרות שלי, כי את החדר שהיה שלי הם נותנים לאחד האחים הקטנים שלי".

"לא הבנתי", עניתי לה, "הם אשכרה מצפים ממך לישון עם האחיינים שלך? כאילו את צריכה להידפק מזה שאת רווקה ולכן קיבלת שנמוך במקום החדר הפרטי?"

"בדיוק", היא חייכה במרירות, "והאמת היא שאני לא יודעת מה לעשות".

"מה זאת אומרת?" אמרתי לה, "לכי עם הלב שלך ותגידי להורים שלך שבמקום שהם יתנצלו על שהם לא השאירו לך חדר לבד, את מתנצלת על שאת לא הולכת להיות בבית בחג הזה, כי גם לך יש גבולות ואת לא חייבת להתנצל על שאת רווקה".

"הלוואי שזה היה פשוט כל כך", היא חייכה. "אתה צריך להבין שההורים שלי כבר לא ילדים, וזו הנחת רוח שלהם. אין לי מצפון להגיד להם שאני לא באה. אבל בחג השני אני פנויה להצעות ואשמח להיות מוזמנת".

האמת היא שחשבתי להזמין אותה בעצמי, כמובן, אלא שאנחנו מוזמנים לשני החגים. "תגידי, אמרת את זה למישהו? פרסמת בקהילה שאת מחפשת להתארח בחג שני של סוכות?"

"השתגעת?!" היא כמעט צעקה עליי, "רק זה מה שחסר לי. שיחשבו שאני איזה הומלסית נצרכת. שלא יעשו לי טובות. אני גם לא מקפידה על אף אחד כי אני יודעת שאנשים עסוקים וזה לא שהם לא מזמינים מרוע לב. אם אראה שאף אחד לא מזמין אותי, אעביר גם את החג הזה לבד. זה בסדר, התרגלתי".

"לא, זה לא בסדר", אמרתי לה, "אף אחד לא אמור להיות בסוכות לבד. זה חג. אם רק הייתי יכול לעשות משהו בשביל לעורר את המודעות של האנשים".

"אתה יודע מה?" היא חייכה שוב, "אולי תכתוב על זה ב'עולם קטן'. מה אתה אומר?"

"ואללה", עניתי לה, "זרקת רעיון".

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן