1.
חג סוכות שמח. סיבות רבות יש לבניית הסוכה, אבל ככל שהעולם מתקדם וטכנולוגי יותר, הסיבה פשוטה יותר. בלי לחפש משמעות היסטורית ורמזים קבליים, בניית הסוכה היא פשוט האקט החתרני ביותר שאדם עם אייפון ואייפד יכול לעשות: לצאת החוצה לטבע, לקחת קרשים, לחבר אותם, לפרוש סכך של ענפים ולסיום לחפש גם את ארבעת המינים. עבור רבים הסוכה היא המפגש השנתי עם הדשא, השמש, הירח והנמלים. זו לא אפליקציה, זה הדבר עצמו: צריך להריח את האתרוג, להסתכל מקרוב מקרוב על ענפי ההדסים, ובתוך הסוכה – להרים ראש למעלה כדי לבדוק אם יש בה יותר צל או יותר אור. אחת השאלות המפורסמות של רבי נחמן מברסלב לחסידיו הייתה: "האם הסתכלת היום אל השמיים?"
כבר לפני מאתיים שנה הוא הרגיש שאנשים רצים מהיריד אל החנות, מבאר המים אל הרפת, ולא מרימים לרגע ראש להיזכר במציאות שמעל העולם הגשמי. חסידיו טוענים שהוא ניבא את הימים האלה, שבהם נעבור ממעלית למשרד, מחניון לקניון, בלי להביט אפילו פעם אחת על השמיים. חג הסוכות הוא שבוע אחד בשנה שבו אין לנו ברירה אלא לעשות את זה.
2.
האושפיזין הם שבעת אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון דוד – שמוזמנים לסוכה. יש הסברים עמוקים וקבליים רבים על המנהג הזה, ובספר 'באר מרים' מצאתי הסבר היסטורי שאף פעם לא חשבתי עליו: אבות האומה הרי נדדו לרוב. אברהם עזב את ארץ מולדתו והגיע לישראל, ומכאן למצרים, ושוב חזר. גם יצחק נדד לארץ פלשים בשנות הרעב, ואז לנגב המערבי, ואז לבאר שבע ולחברון. יעקב ברח אל חרן, חזר לכנען וירד מצריימה. יוסף נמכר לעבד, משה ואהרון הלכו ארבעים שנה במדבר, ומשה גם נדד ממצרים כבר בצעירותו, וגם דוד ברח מפני שאול ומפני אבשלום. חייהם היו חיים של סוכה, לא של בתי קבע. והם הבינו היטב כמה המציאות הקבועה היא זמנית, וכמה צריך גמישות ויצירתיות. נוסף על כך, למרות כל הטרדות שמתוארות כאן ולמרות הטלטלות שהם עברו – כל אחד מהם בנה את עצמו והנהיג וחינך. זוהי עוד סיבה שראוי להזכיר אותם בסוכה שלנו.
3.
בכל שנה לקראת סוכות אני נזכרת באחד מדברי התורה הראשונים ששמעתי בחיים. זה היה בגיל 15, בסוף ארוחה באיזה מפגש חינוכי של בני נוער. נערה בשם דפנה הכריזה ש"לא יכול להיות שאוכלים פה בלי להגיד דבר תורה, אפילו משהו קטן". לא ידעתי מה זה דבר תורה, אבל היא המשיכה מייד: "יש קשר מובהק בין חג סוכות לבין חג הפסח. שני המועדים האלה מלמדים אותנו להעריך את הדברים הבסיסיים ביותר בחיים. בחג הפסח אנחנו לומדים להעריך את הלחם, כשאנחנו מסתדרים שבוע בלעדיו. בחג הסוכות אנחנו לומדים להעריך את הבית, כשאנחנו מסתדרים שבוע בלעדיו".
הרעיון הפשוט הזה מלווה אותי כבר שנים. השנה מצאתי בו עוד קצת עומק, בדבריו של הרב עדין שטיינזלץ על הסוכה: "בחיים מקובעים מדיי יש סכנה של שאננות, של ביטחון מופרז. אנשים ועמים שמרגישים מרוצים מדיי ממצבם הנוכחי יכולים בעצם להיות על סף תהום. הסוכה מטלטלת את הקיום הנינוח שלנו, מוציאה אותנו מהבית היציב שלנו החוצה, נוטעת בנו תחושת ארעיות, משחררת אותנו מתחושת ה'מגיע לי' והתחושה שדברים הם 'שלי', שהיא תחושה מסוכנת. זה שינוי נפשי חשוב, ממש חיסון מפני תחושת השכחה וקהות החושים. זו התחושה שעימה יש להיכנס לסוכה למשך שבוע".
4.
אתם מרגישים את האנרגייה הזאת באוויר? שומעים איך כל שיחה מסתיימת ב"שנה טובה" או ב"גמר חתימה טובה"? כדאי להשתיק את כל הרעשים מסביב ולהתחבר לתדר הזה. קוראים לזה אופטימיות. קוראים לזה שנה חדשה. קוראים לזה תשרי, ועשרת ימי תשובה. וכך מתאר נתנאל פרץ, איש חינוך מאשדוד, את מה שקורה עכשיו:
"בכל שנה בזמן הזה מתרחש נס. כולנו יחד מצליחים בכמה ימים ספציפיים לחזור ולהאמין שאפשר לשנות.
גם המיואשים ביותר, הנעולים, השבורים, כולם איכשהו הודפים את כל החושך של היום-יום ופותחים במקומו חלון קטן החוצה.
פתאום אתה רואה מיליוני אנשים שבאמת ובתמים פורצת אצלם בלב אמונה שוואלה, יש בהחלט סיכוי שיפה ושונה תהא השנה. שהם יהיו טובים יותר. שהלב שלהם יהיה יותר מדויק ופתוח לקבל את הטובה המורעפת עליהם מלמעלה. שאולי הפעם יהיה אומץ ללכת בלי פחד על מה שנכון. שיהיה כוח לתקן. פתאום משהו מתרכך, ולו לרגע אחד, אצל כל כך הרבה אנשים שמחליטים לשחרר לרגע ולתת סיכוי, בבת אחת. מאמינים שיש מצב.
וחשבתי לעצמי כמה זה לא מובן מאליו, היכולת הזו לחזור ולהאמין בטוב. כמה ראוי להודות על הנס הזה שקורה בכל תחילת תשרי. תחל שנה וברכותיה".
5.
עדי לייטנר מפתח תקווה, רק בכיתה י"ב, כתבה לי כך בערב יום הכיפורים:
"שמתי לב שרוב הדיבורים לקראת יום כיפור הם על כמה חשוב לבקש סליחה. אני חושבת שלא מדברים מספיק על כמה חשוב לדעת לסלוח. לשחרר, למחול, להמשיך הלאה, לא להיתקע.
הימים האלה נועדו לא רק לריכוך הלב אצל הצד הפוגע, אלא גם אצל הצד הנפגע. לפעמים, יותר מאשר קשה לבקש סליחה – קשה לסלוח. כי קשה לשנות את הרגשות שלנו, קשה לתת לאנשים את האפשרות להתחיל מחדש, ולדעתי לכן אנשים גם לא ניגשים להתנצל, כי הם חוששים מהתגובה.
אומרים שכמו שאנחנו דנים אחרים, ככה דנים אותנו בשמיים. כלומר, אם אנחנו מסתכלים על אחרים בהבנה, בעין טובה, ככה א־לוקים יסתכל עלינו. אלה ימים שצריך לדון בהם לכף זכות, לרחם, לא לנטור.
במסכת אבות כתוב שהשאיפה היא להיות אדם שקשה להכעיס אותו וקל לפייס אותו: 'קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת'.
אני חושבת ששווה שתכתבי על זה משהו".
אז הנה עדי, את בעצמך כתבת. תודה.
6.
מוצאי יום כיפור. הנה משהו שמזכיר את הסיפור הגדול שלנו:
האחיות חנה ושרה טסלר הן סמל. שתי נערות באושוויץ, שרצו לצום ביום כיפור (אף שלפי ההלכה הן כמובן לא היו צריכות). הן צמו עם אסירים נוספים במסירות נפש, אבל בסוף אותו היום הן הבינו שהחישוב שלהן היה מוטעה. כנראה רק היום זה באמת יום כיפור. אז כולם צמו שוב – ובסוף הצום גילו שכנראה שוב טעו בחישוב. כדי להיות בטוחות, חנה ושרה צמו שלושה ימים רצופים, באושוויץ.
הן שוחררו, עלו ארצה, הקימו את ביתן בקיבוץ יבנה וגם זכו לאריכות ימים. בערב ראש השנה לפני 4 שנים הלכה שרה לעולמה. השנה, בערב יום הכיפורים, גם חנה נפטרה, בגיל 97. ביום ראשון, שעות ספורות לפני הצום, יצאה הלווייתה מהקיבוץ, בדיוק 80 שנה אחרי אותו יום כיפור משולש באושוויץ.
בווידאו המצורף אפשר לשמוע את הסיפור על אותו יום כיפור ולראות את המשך מסע החיים – את המשפחה שהוקמה, וגם את ספר התורה שנכתב לזכר כל בני המשפחה שנספו.
יום כיפור תשפ"ד. לשמיים עלתה סנגורית של עם ישראל, אישה שצמה שלושה ימים רצופים באושוויץ. ובקיבוץ יבנה לא נשאר אף אחד עם מספר על היד. אנחנו אלה שצריכים להמשיך את הסיפור.
7.
"סיון שלום. סיפור על תיקון, והפעם לאחר 50 שנה! שמי אלחנן עמנואל, ואני החשב של קיבוץ שעלבים. למשרדי הקיבוץ נכנס לאחרונה אדם וסיפר כך:
'בשנת 1974 הייתי תלמיד תיכון בקיבוץ. טיילנו בשטח המרעה ובמעשה של שובבות וטיפשות זרקתי אבן גדולה על אחת הפרות. האבן פגעה לה חזק מאוד בעין.
לפני כמה ימים העין שלי התחילה לכאוב לי מאוד. התייעצתי עם שני רופאים, והם המליצו לי לנסוע להדסה. אני בדרך לשם, אבל בדרך עברתי פה, כי לא באמת שכחתי מהסיפור הזה. אני רוצה לשלם מחיר מלא על הפרה ההיא שפגעתי לה בעין. זה היה גם צער בעלי חיים וגם פגיעה ברכוש שאינו שלי'.
אמרתי לו שאין צורך, ושפרה עולה הרבה כסף, אבל הוא התעקש לשלם מחיר מלא של פרה. הוא רשם צ'ק על הסכום שאמרתי לו, של פרה זקנה וזולה יחסית, שעולה 2,805 ₪, ונסע מכאן ישר להדסה.
צלצלתי אליו אחר כך. העין שלו בסדר, אבל גם הלב והראש. הוא ממש שמח שהייתה לו הזדמנות לשלם את החוב לאחר 50 שנה.
וכיוון שלא בטוח שהייתי מאמין לסיפור כל כך יוצא דופן, אני מצרף צילום של הצ'ק".
