1.
ברוכים הבאים לימים הכי שמחים בשנה. לא התבלבלתי, הימים שאנחנו מכנים "הימים הנוראים", הם הימים הכי שמחים בשנה.
ממוצאי שבת גם האשכנזים אומרים סליחות. זהו מעמד שנתי של תקווה, של התחלה מחדש, של אופטימיות ואמונה שאפשר לתקן. תחשבו איך היה נראה עולם בלי סליחה ומחילה, בלי שום יכולת למחוק ולהתקדם ולהשתנות.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק אמר שיש שתי מילים עוצמתיות מאוד שאנחנו אומרים בימים האלה, בלי לשים לב: "חטאנו לפניך". נכון, חטאנו, אבל לפניך. אנחנו עוברים תהליך שיש בו גם בושה וחרטה, אנחנו ממש לא טוענים שהכול אצלנו מושלם, בהחלט חטאנו בשנה האחרונה – אבל העיקר שאנחנו לפניך, איתך, יכולים לספר לך על כך ולבקש להשתפר ולהתחיל שוב.
במקום לחוש דכדוך ותסכול, יש לנו אפשרות לתעל את התחושות למקום אחר. חטאנו – לפניך. שיהיו סליחות שמחות ומשמעותיות, תפילות שמחות ומשמעותיות, שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.
2.
אני מתעכבת עוד רגע על ההופעה של ישי ריבו ב'מדיסון סקוור גארדן' בשבוע שעבר, בגלל שתי תגובות שקיבלתי כשהגעתי בעצמי לניו יורק להרצאות. זה היה הרבה יותר מעוד ערב מוזיקלי.
איש חינוך אמריקאי אחד אמר לי שלא היו לו בגילו דמויות כאלה להערצה. ישי ריבו אינו רב, הוא כוכב. הנוער נושא אליו עיניים כמודל חיובי, שמשלב קודש וחול, ומוכיח שזה לא רק אפשרי, זה הכי מצליח שיש. אתה לא צריך לוותר על המסורת והזהות בדרך לצמרת, להפך. זה חידוש.
אבל את החידוש הגדול, את שינוי הכיוון ההיסטורי, הגדיר ניצול שואה קשיש, שהיה שם בקהל עם נכדיו. "אני גדלתי על יהודים נרדפים, מתים, עצובים. לא האמנתי שאראה פעם בחיים שלי 14 אלף יהודים שמחים ביחד, רוקדים ביחד!" אמר בהתרגשות.
הסיפור שלנו שינה כיוון – מיגון לשמחה, מהגולה לארץ ישראל (והנה הגולה צריכה זמר ישראלי בעברית כדי להתרגש ככה). השואה כבר איננה מוקד הזהות של הצעירים האמריקאים, אלא "סיבת הסיבות, עילת העילות". יהדות חיה. זו הכותרת.
3.
בכניסה לתיכון היהודי המקומי בגיברלטר מופיע שלט: "בואו נתפלל זו על זו", כתוב שם, ואז מופיעה רשימה של כל הבנות.
מתברר שכל אחת מהן קיבלה שם של חברה, יחד עם שם האם, שמעה ממנה מה חסר לה ומה היא רוצה, והתחילה להתפלל עליה.
המנהלת מרים בנשק הסבירה לי שזה פרויקט לחודש אלול, הכנה לימים הנוראים. יש במבצע החינוכי הזה כל כך הרבה מעלות: לצאת מעצמנו, לראות גם את האחר, לברר ולדעת מה חסר לו ואז אפילו להתפלל על זה, לבקש בשבילו.
רובנו כבר לא בתיכון, אבל גם בחיים הבוגרים אפשר לעשות עם עצמנו מבצע כזה בימים האלה. לצאת מעצמנו אל מצוקת הזולת, להתפלל על מישהו קרוב, ואולי גם לבקש בלי להתבייש שיתפללו עלינו.
תודה, תיכוניסטיות גיברלטריות 😀. למדתי משהו.
שיתקבלו התפילות.
4.
על החלון של חנות הספרים של רשת 'אור החיים' בשכונת הר נוף בירושלים קיבלתי תזכורת ליום כיפור: משה קירשנר, במקור מבריטניה, התחיל לעבוד שם לאחרונה והרגיש שהוא היה קצת חסר סבלנות לאנשים. לכן הוא תלה בכניסה לחנות שלט ענק:
"עקב המשרה החדשה כאן בהר נוף ורוב העבודה והאחריות הכרוכה בה, הלחץ מכביד עליי, ולכן קרה שהתייחסתי אל כמה לקוחות בחוסר סבלנות ובהקפדת יתר. לכן אני מבקש מחילה על זאת מכל מי שפגעתי בהם, שייכנסו ואבקש מהם מחילה כמו שצריך. מקבל על עצמי בלי נדר בחודש אלול לעבוד על זה, מעומק הלב. והנני מאחל לכולם כתיבה וחתימה לטובה לאלתר לחיים טובים".
משה מספר שיש אנשים שנכנסים פנימה לדבר איתו על השלט, לא כדי לקבל התנצלות אלא בעיקר כדי להחמיא לו על הגישה וגם על הכותרת האופטימית שרלבנטית לכולנו: "כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי". כולנו נופלים, אבל אפשר גם לקום.
חשבתי לעצמי שבימים אלה משה מוכר הספרים ראוי בעצמו שיספרו גם עליו.
5.
"שלום סיון, הסיפור הבא קרה לרב שמואל ביסטריצקי מסביון. לדעתי זה לא סתם עוד סיפור על הישראלי היפה, זה סיפור על הישראלי שנותן אמון באחיו:
'השבוע נסעתי לערוך את החופה של עדי וספיר', מספר הרב ביסטריצקי. 'יצאתי כהרגלי מוקדם כדי להגיע בזמן, גם אם יהיו פקקים. אבל אז, כמה קילומטרים לפני האולם, התנועה עמדה והתעכבתי 40 דקות (!) על כביש ראשי.
בזמן ההמתנה הספקנו להכיר את הנוסעים שלידנו, כי כולם פשוט עמדו ושוחחו בזמן שהתנועה לא זזה. מנהל האירוע ניסה לשלוח לכיווני אופנוע כדי לאסוף אותי, אך כל הניסיונות לא צלחו.
כשראיתי שהפקק לא משתחרר פניתי לרכב שעמד לידי, ושיתפתי את הנוסעים בכך שאני בדרך לחתונה, ושאני הרב שעורך את החופה ואין לי ברירה אלא ללכת ברגל. ביקשתי מהבחור שישב ליד הנהג לעבור לנהוג ברכב שלי ולהמתין שהפקק ישתחרר.
החלפנו מספרי טלפון, לקחתי את הכתובה ויצאתי מהרכב בריצה לכיוון החופה, בתפילה שאגיע בזמן וגם בתפילה שאקבל את הרכב שלי בחזרה…
זכיתי גם לרוץ למצווה וגם לעשות את הספורט היומי, וברוך השם הגעתי לחופה בדיוק בזמן.
ובסיום החופה? מחוץ לאולם המתין לי יניב עם המפתח של הרכב שלי. הוא נפרד מהחברים שלו, שינה את המסלול ובזבז את זמנו רק בשביל החסד הזה. מבחוץ אנחנו נראים שונים, ולא הכרנו עד לפני חצי שעה, אבל חייכנו והתחבקנו כמו שני אנשים שהשלימו ביחד משימה משותפת מיוחדת'."
6.
קצת על מאחורי הקלעים של רשתות חברתיות ושיווק:
לכאורה אם יוצא ספר, אפשר פשוט לכתוב פוסט על שיצא ספר, נכון?
לא לא, המקצוענים בתחום אומרים לך לעלות קומה. לעשות תוכן שיווקי. לשתף חתיכות מהחיים הפרטיים שלך ועל הדרך לשווק את המוצר, כאילו לא ישימו לב. משהו בנוסח: "תראו איזה מתוק הילד שלי, יו בדיוק כתבתי ספר ילדים חדש!" וזו עוד גרסה עדינה.
יש עוד המלצה מקצועית: להניע אתכם, הגולשים, לפעולה. "שלחו לי את הסיפור האהוב עליכם", "ספרו לי מה שלומכם". ושוב, אלה עוד דוגמאות עדינות. וגם אני עושה זאת כמובן.
וכשמדובר על ריאיון, שימו לב, כמעט שום זמר או סופר אינו מתראיין רק על היצירה עצמה. הוא צריך לספק משהו אחר, חושפני, חדשני. איך שאלה אותי עיתונאית שרצתה שאתראיין על הספר: "את וידידיה עדיין נשואים, נכון?"
סמדר שיר אמרה לי פעם שלשווק ספר קשה יותר מלכתוב אותו. יש מצב שהיא צודקת, והיא כבר סמדר שיר. מה עם סופר מתחיל עם יצירת ביכורים? מה עם מישהו שיש לו חלום, סדנה, עמותה, מוצר? שימו לב: העשייה היא משרה מלאה, ואז השיווק הוא משרה מלאה נוספת.
אז אם היה אפשר לכתוב רק פוסט פשוט, הנה הוא:
'לגדול' החדש יצא לאור. 50 סיפורים על תנועת החסידות, שמבחינתי הם באמת תרופה לדור שלנו, לכל מה שמציק לנו אישית ולאומית.
אני מגיעה לחתום על ספרים במחסן ההוצאה לאור. אם אתם רוצים ספר עם הקדשה, פשוט תיכנסו לקישור ותזמינו. אם לא, פשוט תמשיכו בנחת לפוסט הבא. שנה טובה ומתוקה. ואמיתית.
