שופר בשבת – העובדות מדברות בעד עצמן

הרב ישראל אריאל

מצוות תקיעת שופר בראשית השנה נועדה להמליך את בורא עולם על עם ישראל ועל העולם כולו ביום בריאת העולם ולהזכיר לפני בורא עולם את ישראל לכתיבה וחתימה טובה.

זו מצוות עשה המתקיימת בין בחול ובין בשבת. כידוע לכול, מצוות קורבן פסח מתקיימת בחול וגם בשבת, וכמוה גם מצוות מילה ומצוות אחרות. גמרא מפורשת קובעת: "'יום תרועה יהיה לכם' – אפילו בשבת" (בבלי, שבת קלא ע"ב). שאלה היא כיצד אפוא פשט המנהג בימינו שלא לקיים מצווה יקרה זו.

לשם כך יש לחזור לעובדות כפי שהתרחשו במהלך הדורות. אפשר להגדיר ארבע תקופות עיקריות של קיום המצווה. התקופה הראשונה – זמן המקדש: בזמן הבית לא היו לוחות שנה כבזמננו, ואת ראש השנה קבעו על ידי עדים שהעידו בסנהדרין שראו את מולד הלבנה, ובית הדין הכריז: "מקודש מקודש!" בכך נכנס ראש השנה לתוקפו, לתקיעת שופר ולהקרבת קורבנות החג. ידיעה זו עברה לאנשי ירושלים ולערים הסובבות אותה, וכתוב בגמרא "שכל עיר שהיא רואה ושומעת את התקיעות וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה" (בבלי, ראש השנה כט ע"ב). לא כן בערי הארץ, שבהן לא ידעו שהתקדש החג, ושמרו את ראש השנה יומיים מספק.

התקופה השנייה – חורבן הבית: החורבן וגזרות הרומאים שבאו בעקבותיו גרמו לשיבוש עבודת הסנהדרין ולשיבוש ראיית הלבנה כבזמן הבית. לפיכך עמד רבי יוחנן בן זכאי ותיקן "שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" (שם).

רבים מן הראשונים מסכימים עם הרי"ף, ולדעתם די בשלושה דיינים לקיום תקיעת שופר בשבת. עם זאת כתב הרא"ש: "לא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן", והמנהג שלא לתקוע התפשט בציבור

התקיעה בבית דין דווקא ניתקנה משתי סיבות: האחת, שבית הדין הוא היודע לחשב את חשבון החודש ולדעת שהיום ראש השנה. השנייה, מחשש טלטול בשבת התקינו שרק שליח ציבור של בית דין הוא התוקע. ומבואר בגמרא שבני בתירה באו ליבנה וניסו לערער על התקיעה בשבת. אולם בן זכאי דחה את דבריהם באומרו "נתקע ואחר כך נדון!" (שם), שכן אין לערער על מצוות התורה, וגם אין לערער על תקנת הסנהדרין. הרמב"ם כתב בעניין זה: "אין דרך לבטל תקנת חכמים, ואפילו נביאים לא יוכלו להתירה".

בתקופה זו, וכאלף שנים מאז החורבן, שמרו בארץ ישראל את ראש השנה יום אחד בלבד ותקעו בשבת ב'בית הוועד'. כך כתב בעל המאור, שחי במאה ה-12 למניינם: "בדורות הללו, מאחר שהותקן חשבון החודשים על פי המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל ארץ ישראל להיות כ'בית הוועד'… ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד בראש השנה" (ספר המאור, ביצה ג ע"א). עדות לתקיעה מצינו בפיוטים שכתבו רבי אלעזר הקליר ונחמן החבר, ושם נאמר: "מלך הזהיר בוועד, שיהיו תוקעים ב'בית הוועד', בשבת וראש השנה".

כך פסק רבי יצחק אלפסי, מגדולי הפוסקים בכל הדורות, ובהיותו בעיר פאס במרוקו הרחוקה תקע בשופר בשבת. וכך מבואר בר"ן וברא"ש, וכן ברמב"ן, שכתב ב'מלחמת ה": "על זה סמך רבינו הגדול הרי"ף ז"ל, עד שעשה מעשה בדבר. כמו שידוע ממנו, ומצוי בתשובת תלמידיו, שהיו תוקעים בבית דינו בראש השנה שחל להיות בשבת".

ידוע גם על תקיעת שופר שהתקיימה ב'ישיבת ארץ ישראל' בדמשק כ-1,300 שנה אחר החורבן. ומובא ברבנו מנוח: "שחכם מדמשק, ראה בעיניו שהיו תוקעין ביום טוב של ראש השנה בשבת" (רבנו מנוח, רמב"ם, ראש השנה ב, ט).

רבים מן הראשונים מסכימים עם הרי"ף, ולדעתם די בשלושה דיינים לקיום תקיעת שופר בשבת. עם זאת כתב הרא"ש: "לא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן", והמנהג שלא לתקוע התפשט בציבור.

התקופה השלישית – עליית חכמי צרפת לארץ: בעל המאור מסביר מתי התחולל השינוי, שחדלו מלקיים את התקיעה בארץ והתחילו לשמור יומיים כמו בחוץ לארץ: "חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה בצרפת, והנהיגום לעשות שני ימים טובים בראש השנה… למרות, שלא היו נוהגין בארץ ישראל לעשות אלא יום אחד בראש השנה". כוונתו לעליית שלוש מאות הרבנים מצרפת ארצה. זה היה לאחר פלישת הצלבנים לארץ ישראל, אחרי שרוב קהילות היהודים בארץ נטבחו וחרבו. במציאות שהארץ התרוקנה מיושביה מובן מדוע השתלט המנהג שהביאו עימם העולים החדשים אנשי הגולה. הם המשיכו את מנהגם לקיים יומיים מספק ולא לתקוע.

התקופה הרביעית – התחדשות היישוב בארץ: בספר 'מועדים לשמחה' בהוצאת אוצר הפוסקים מובא כדלהלן: "איש חסיד היה בירושלים, הגאון הצדיק רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל שהיה איש חיל ורב פעלים, ומגדולי הלוחמים נגד הרפורמים. ויהי בשנת תרמ"א עשה תעמולה גדולה בין הרבנים, לעשות כמעשה הרי"ף, ולתקוע בשופר בשבת. עד שנצטרפו אליו כמה רבנים וחכמים בירושלים, והתעתדו לתקיעת השופר בראש השנה תרמ"ב, שחל אז להיות בשבת. וקיבל הסכמה עקרונית של רבני ירושלים הרב שמואל סלנט ושל הרב האדר"ת. אולם בהגיע ערב ראש השנה נשמטו רובם והתחמקו, כי פחדו לעשות מעשה נגד מנהג ישראל, ונשארו עמו רק יחידים. והשמיע קול שופר במקום צנוע".

ואולם בשנת תשס"ז התחדשה המצווה בירושלים, וכבר יש למצווה חזקה שהתקיעה מתקיימת בשבת בבית דין במכון המקדש שברובע היהודי. גם השנה, בתשפ"ד, תתקיים המצווה בעז"ה בפעם הרביעית מאז התחדשה המצווה בעיר המקדש. הנושא עצמו רחב, ויש דעות לכאן ולכאן. אין חולק שמדובר במצווה מן התורה ובתקנת רבן יוחנן בן זכאי, וביטול המצווה כיום הוא מנהג של גלות.

שני חידושים התחדשו בדור תקומה בארץ: האחד הוא שהכול יודעים את הזמן לפי הלוח, והשני הוא שיש תקנת עירוב בערי ישראל ומושבותיה. מציאות זו מחייבת את חידוש המצווה כמנהג רבותינו שבארץ ישראל. קרוב היום שתתחדש המצווה, ויקום בית דין של שלושה בכל קהילה, וקול השופר יישמע בערי ישראל. כך יתקיים בנו מאמר חכמים: "כל שנה שתוקעין לה בתחילתה מתברכת בסופה".

הדיון בהרחבה מובא בספר 'שופר ולולב בשבת' בהוצאת מכון המקדש