לא לחינם כונסו כל חגי תשרי לחודש אחד, שכן הם מהלך אחד עם פרקים שונים. יהלומים נדירים השזורים יחד כמנורה שהיא מקשה אחת זהב טהור. חגים אלו, הבאים בפתיחת השנה, הם השורש של השנה כולה, ובהם אנו בונים את השורש הקדוש של השנה כולה, שהוא הדבקות בה', שהיא המהות והנשמה של עם ישראל.
המבנה הפנימי של החגים הללו נרמז בפסוק "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו), וכך מבואר בספרים הפנימיים שמראש השנה ועד יום הכיפורים הוא בחינת 'שמאל', שעניינו יראת הרוממות, ומיום הכיפורים ועד שמיני עצרת הוא בחינת חיבוק ה'ימין', שעניינו חסד ואהבה.
השלב הראשון הוא הימים הנוראים, בחינת 'שמאלו תחת לראשי', שבהם אנו קונים את מידת יראת שמיים. בימים אלו הקב"ה מתגלה בתוקף רוממותו, וסגולתם להעמיק בנו את יראתו והכרת גדולתו. כך מלמד המהר"ל (נתיבות עולם נתיב יראת ה') שיראת שמיים היא 'הכרת העילה', והיינו עמידת האדם אל מול גדולתו של הבורא ברוך הוא. היראה היא אותיות 'ראיה', כי היא פותחת את עיני שכלו של האדם להכיר שיש בורא לעולם, ושכוחו וגבורתו מלא עולם, ושכל העולמות כולם הם כאין וכאפס אל מול רוממות אין-סוף ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, שאין ערוך אליו.
כך מגדיר גם הזוהר הקדוש את היראה (זוהר א יא, ב): "למדחל מיניה בגין דאיהו עיקרא ושורשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא חשיבין". כלומר, היראה נובעת מההכרה שה' הוא העיקר והשורש של כל העולמות ושהכול נחשב כאין לעומתו. היראה מדגישה את הכרת הפער העצום בין הבריאה כולה ובין גדולת ה', שאין לה חקר ותכלית, ועל ידה האדם מתוודע אל מציאות ה' ורוממותו ומקבל עול מלכותו. היראה מולידה את ההתבטלות וההתמסרות הגמורה לה' יתברך, כי אין עוד מלבדו.
על כן לא לחינם היא הראש, כמו שאומר "שמאלו תחת ראשי", וכן אומר "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא, י), כי היא נוגעת בשורש, בגדולת הקב"ה שאין לה חקר ובקבלת עול מלכותו. בלא יראה האדם אינו מקבל עליו א-לוהותו יתברך, ונמצא שהוא מנותק ממקורו הא-לוהי. ומקרא מפורש מכריז ואומר: "…הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר" (קהלת יב, יג).
המטרה של הדגשת הפער בין גדולת ה' ובין העולם איננה כדי לגמד את האדם ואת העולם ולזלזל בהם אלא אדרבה, כדי לצקת בהם את ערכם האמיתי. כי אם ה' גדול כל כך, בוודאי העולם שברא הוא עולם נכבד ויקר מאוד. ולא זו בלבד, אלא שערכו של עם ישראל מתגדל בלי גבול ומידה, לפי שהם חלק א-לוה ממעל, וניתנה בהם נשמה א-לוהית אין-סופית כדי שיגלו את אור ה' בעולם. הרי זה משל לנציג של מלך גדול בכינוס עולמי, שבוודאי ככל שהמלך רם ונישא יותר, כך שליחו ונציגו מקבל משנה תוקף וחשיבות.
מכאן נבין את סוד האהבה. האהבה כבר פונה אל האדם וחייו ו'מחבקת' אותו בטובה, בכך שמצביעה על הערך הגדול שטמון בחיי האדם, שהם אינם לבטלה, אלא נבראו כדי להיות כלי וגילוי לאור הא-לוהות. כי באמת הקב"ה ממלא באורו ובזיו שכינתו את עם ישראל ומתגלה בקרב האדם שמתקדש בקדושת קונו. לעומת היראה, שמצביעה על הפער האין-סופי, האהבה דווקא מדגישה את הקרבה ואת הדבקות. היראה נעוצה באור הסובב והאין-סופי שמעבר לכל המציאות, והאהבה נעוצה באור הממלא כל עלמין, שמחיה אותנו כדרך שהנשמה מחיה את הגוף, והגוף משמש כלי וגילוי בעבורה.
מתוך היראה הגדולה של הימים הנוראים באים ימי סוכות, שנועדו להדגיש את מעלתם של ישראל ואת הערך הא-לוהי של חייהם, באשר הם מגלים בחייהם את אור הא-לוהות וממשיכים נשמה לבריאה. זה סוד מצוות סוכה, שהיא בחינת בית. ללמד אותנו להתחבר לערך הא-לוהי הגנוז גם בבתינו ובכל סדר החיים שלנו. מצוות סוכה היא הוראה בעבורנו להביט אל עומק החיים שלנו ולמצוא את הערך הא-לוהי שבכל פרטי החיים, ולקיים בכך "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו).
דווקא מתוך הכרת גדולת ה' מתבררת מעלת ישראל, שהם מגלים בחייהם את רוממות אין-סוף. על כן בלא הימים הנוראים לא היינו מכירים את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות נציגיו של מקום בעולם, וממילא לא הייתה מתגברת השמחה העצומה של סוכות. מנגד, בלא ימי סוכות לא היינו משכילים להכיר את ערך החיים שלנו, באשר הם ממשיכים את גדולת ה' בעולם.
השמחה המרובה בחג הסוכות היא פרי השילוב של היראה והאהבה, של ההכרה ברוממות ה' האדירה בד בדד עם העובדה שאנו, עם קרובו, זוכים להיות נציגיו בעולם. בכך אנו באים לשלמות הדבקות, המתנוצצת בשמחת תורה, כשהחיבוק הוא שלם, "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", ואז נגילה ונשמחה בך, ביום כ"ב בתשרי. שנזכה!
