בפרשתנו התורה מצווה אותנו "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' א-לוהיך". כמו כן יסוד ראש השנה הוא יראת שמיים. על כן ראוי שנתבונן מעט בביאור מהות יראת שמיים כדי להשיב אותה אל לבבנו.
יראת שמיים צומחת בנפש האדם מתוך העמקה והחדרה של הכרת מציאות ה' ויחס האדם אל בוראו. ביסוד הכול צריך לדעת שהקב"ה מחיה ומקיים את הכול, ואין לשום נברא חיות וקיום מבלעדיו. ונמצאו הנבראים כמו אלומת אור היוצא ממקור האור, שאין לאלומה זו שום קיום מצד עצמה, אלא מצד המקור שמהווה אותה בכל רגע. בשעה שהיסוד הגדול הזה חודר אל לב האדם ונחקק בקרבו, אז האדם חש בצורה ממשית שכל קיומו נובע מהקב"ה, ותודעת חייו היא כאותה אלומת אור או כמו עלה היונק חיותו מהעץ.
וכאן נולדת יראת שמיים. יראת שמיים היא יחס האדם אל הא-לוהים, כמי שמהווה מקיים ומעמיד אותו בכל עת מהאפס הגמור. יותר ממה שהאדם חש את היציבות שהקרקע מעניקה לו, צריך האדם לחוש ביחס לה'. דבר זה מוליד ביטול מוחלט כלפי שמיא, כי באמת אין לאדם שום ישות עצמית, וכל הווייתו מתחדשת תמיד מהמקור הא-לוהי. מול הבורא צריך האדם לחוש כמי שאינו כלל.
המהר"ל מלמד שיראת שמיים היא יחס האדם לבוראו, שהוא יחס בין עילה למי שעלול ממנו. וכך כתב המהר"ל (נתיבות עולם נתיב יראת השם א): "כי זה עצם היראה – כאשר האדם הוא עלול אל העלה… אמרנו כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה… ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב לכלום, במה שהוא עלול תולה בעלתו".
הווה אומר, יראת שמיים היא נקודת יחס בין האדם ובין הקב"ה, הנולדת מתוך האמת הגדולה בדבר גדולת ה' ותוקף מציאותו, שהוא רב ושליט, עיקרא ושורשא דכל עלמין וכלא קמיא כלא חשיבין. המהר"ל מלמד שהיראה היא היות האדם מחשיב עצמו כמי שאינו כלל ביחס לבוראו. וככל שהרגשת עצמו של האדם מתנפחת, כך היא יוצרת חציצה בין האדם ובין קונו, מרחיקה את האדם מהאמת ומחסירה לו מיראת השמיים השלמה והגמורה.
יש לדעת שידיעת האמת הגדולה הזו, שה' הוא מקור הכול וקיום הכול, עדיין איננה עצם היראה. כי דבר זה יכול להיות בגדר של ידיעה מחוץ לנפשו של האדם, בלי שתהיה לה השלכה על האדם. לא כן היראה, שהיא נקודת יחס בין האדם ובין הקב"ה, והיינו שהיראה היא למעשה אותה הופעת האמת העליונה הזו בנפשו ובליבו של האדם. וכל עוד האדם ישכיל באמת עליונה זו, בדעת הא-לוהות, בלי שהדבר יתורגם לעמדת נפשו של האדם ביחס לא-לוהות, עדיין אינו בכלל יראה אלא בבחינת חוכמה בלבד. כי כשם שהאדם יכול להשכיל השכלות נפלאות על איתני הטבע, כן להבדיל יכול להשכיל בדעת א-לוהות ובגדולתו, אך כל עוד התוכן אינו יוצר השלכה ממשית על חיי האדם, לא בא לכלל יראה, שהיא תמצית החוכמה ועיקרה.
הקשר בין האדם ובין הקב"ה אינו עניין צדדי מחיי האדם, והוא אפילו לא רק דבר 'מרכזי' הנוגע בכמה עניינים חשובים, אלא הוא נוגע בעצם הישות והקיום של האדם, וממילא מקיף את כל חייו. יראת שמיים איננה 'אחד התחומים' מכל תחומי חיי האדם. היחס לה', שהוא יראת שמיים, אינו אחת ממערכות היחסים שיש לאדם בחייו, אלא הוא שורש הכול, וכל ענייני החיים הם ביטויים שלו.
עוד יש לדעת שיראת שמיים איננה פרט מתוך ערכי הקודש, כתפילה ומצוות ומידות טובות, אלא היא הנשמה של כל אלה. ערכי הקודש כולם הם ענפים מנקודה שורשית ויסודית זו, יראת שמיים, שהיא עצם היחס לא-לוהים. זהו ערך כל הערכים, שבלעדיו אין מאומה כלל.
לאור כל זאת נבין שיראת שמיים איננה 'תוספת' מעלה לאדם אלא היא עצם הווייתו השלמה. כך אנו אומרים בתפילת שחרית: "לעולם יהא אדם ירא שמיים". מדוע איננו אומרים בקיצור 'לעולם יהא ירא שמיים'? אלא שיראת שמיים משלימה את הוויית האדם, שכן מהות האדם השלם היא בהיותו מחובר אל שורשו. כמו שאי אפשר לנתק בין אלומת האור ובין הפנס, כי אין קיום לאלומה בלי הפנס, כן אי אפשר לצייר את מהות האדם בלא יראת שמיים, היינו בלא נקודת הקשר שלו לא-לוהות, שהיא מקור חיותו.
ביום ראש השנה הקב"ה מתגלה עלינו בהדר רוממותו, ולכן יכולים אנו להעמיק את היסוד הגדול הזה בקרבנו ולקנות יראת שמיים בכל לב. ככל שאנו מתקרבים ליום הגדול והקדוש, כן מתגברת ההתגלות, עד שהיא מגיעה לשיאה בימים הנוראים. על כן ראוי לכל איש ישראל להכין לבבו לקראת א-לוהיו ולהתפלל לה' לזכות להיות ירא שמיים אמיתי, כי זו כל מהות האדם: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". שנזכה!
