הרב שמעון בן שעיה
"בקשו [חכמים] לקבוע [את] פרשת בלק בקריאת שמע". מה יש בה שחז"ל יצאו מגדרם וכמעט קבעוה בתפילה?! פרשה זאת היא אחד המסמכים המקראיים המרתקים המספקים נקודת מבט חיצונית וסקירת עומק על האומה הישראלית מבחוץ, מטעמו של אחד מחכמי אומות העולם, בלעם, שלא היה דמות זניחה ושולית, וכגודל רשעותו כן גילה יכולת מרשימה להגדיר את הטבע של עם ישראל ואת סוד נצחיותו.
"עבודת החינוך איננה יכולה עוד לצעוד בדרך בה הלכה מימים ימימה. איננו יכולים להסתפק בלימוד סיפרי הקודש בהם רגילים אנו, ואוהבים אנו, לשקוד ולעיין, אלא חובה מוטלת עלינו ללמוד וללמד גם את השלילה, לבקר את התרבות, לדבר נגד הרוע, הרשע והשחיתות שבה, ולהראות את דרכי פעולתה והשפעתה על הלבבות הנעשות ברמאות ובנוכלות"
אם נלך צעד נוסף לתוך תוכי הפרשה, נמצא בברכותיו-נבואותיו של בלעם אמריות כגון "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", המבטאות את האופי הישראלי הנון-קונפורמיסטי, השומר ומשמר את ייחודיותו באורח פלא על אף היותו עם זקן ונרדף המוגלה מארצו יותר מכל עם אחר עלי אדמות. אין זו רק בחירה כי אם מהות שאינה ניתנת לשינוי המזג.
בניסיון האחרון לקלל אותנו נחה על בלעם רוח א-לוהים באומרו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". הוא נפעם מסוד קסמו ומחוסנו של הבית הישראלי, שמצליח לשמר את זהותו. להגדרת חז"ל, "ראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה": הבית הישראלי מצטיין בשימור הזהות העצמית, שראשיתה מיקוד בעצמי הנשמתי שלו, ללא התפזרות ונבירה במתחולל אצל האחר, ובכך מתייחד בישותו העצמית ומשמרה מהשפעות זרות מהחוץ. וגם כשהן מחלחלות לתוכו, הן חיצוניות וזמניות.
האומנם חזיונו רלוונטי גם לעידן הזה?
בעשורים האחרונים נכנסה החברה האנושית לתקופה חדשה, פוסט-מודרנית, המטלטלת את החברה האנושית בכללותה ובפרט את מרכיביה התרבותיים והחברתיים לכדי יצירת שפה חדשה. ככותרת כללית נוכל לומר כי הפוסט-מודרניזם שולל את קיומה של ודאות בנוגע לכל דבר אפשרי ומאמץ גישה ספקנית כלפי כל אמת או אידאולוגיה שמתיימרת להגדיר אמת מוחלטת.
זהו עידן קץ האידאולוגיות, כי האמת רלטיביסטית, יחסית, נתונה לנרטיב פרסונלי ומשתנה בהתאם לאישים ולנסיבות. תופעה זאת של פוסט-מודרניזם גררה הרס של אושיות המוסר וערערה את היציבות הטבעית של נורמליות החיים לכדי כאוס תרבותי אוניברסלי חוצה יבשות ופירוק כל ערך מקודש, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בטירוף המערכות שבא בעטיו של גל זה.
בעקבות התפשטותה של תפיסה זאת בתרבות העולם המערבי חלחל הלך מחשבה זה גם אלינו, לתוכי השיח הישראלי ואף לעולם הדתי והבית מדרשי, וזרע מבוכה רבה. יש מי שהכירו ומכירים בהשפעתו ובחרו להתמודד איתו כך או אחרת, ואחרים אינם ערים להשפעתו עליהם או מתכחשים לה.
היו רבנים מעטים שזיהו את הופעת הפוסט-מודרניזם לפני כשני עשורים וחצי ויותר. הבולט שבהם היה הרב שג"ר זצ"ל, שכתב הרבה על הפוסט-מודרניזם וראה בו הזדמנות חדשה להתקדמות דתית וליצירת עמדה דתית מעמיקה יותר. להבנתו תפיסות אלו אינן גורמות בהכרח להתפרקות דתית אלא להפך, ליצירת עולם דתי וערכי אותנטי ומלא חיוניות.
מובן שהרב שג"ר ראה בפוסט-מודרניזם גם צדדים מסוכנים, אך הצעתו הייתה לראות בו הזדמנות להתחדשות רוחנית ותרבותית. גם אם נדמה שמשנתו התבססה על כתביהם של גדולי החסידות, למעשה הם משמשים בה אסמכתות, ועיקר משנתו התגבשה מעיון ומשקלא טריא בהגותם של הוגים פוסט-מודרניים, כגון מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'יל דלז, ואף בהגותם של הוגים טרום-פוסט-מודרניזם, כרנה דקארט, אבי הפילוסופיה החדשה, שקרא לדקונסטרוקציה אך בניסוח אחר, ביקש להתחיל הכול מאפס, פירוק מוחלט של כל רכיבי ה'אני' מתוך מגמה להגיע לחקירה מדעית טהורה.
כיום ככל שהתרבות הפוסט-מודרנית הולכת ומשתרשת בכל שיח אפשרי לאורכה ולרוחבה של התרבות האנושית ומגדירה אותה מחדש, מסתבר שהפרשנות הזאת לתופעה הייתה ניסיון נפל שראה את קצה הקרחון, וייתכן שנעשה ניסיון להיות לה תפנית היסטורית גאולית, אך ככל שנוקפות השנים שוטף את עולמנו גל עכור, שאומנם יוצר בירור של אמיתות אך מביא באמתחתו ביצה תרבותית טובענית המאיימת על היסודות התרבותיים הכי בסיסיים, ולעניות דעתי נותרו מפרשנות זאת שברי לוחות, וד"ל.
גישה זאת מציבה דילמה בפני האמונים על משנת הראי"ה, שהסתגלו להביט על המציאות בעין חיובית מתוך אהבה ואמונה, ועתה נדרשים לגלות יחס ביקורתי ואף לוחמני כלפי התרבות. על כך משיב הרב טאו: "אולם באמת אין כל סתירה בין הדברים: אכן, עלינו להיות מלאים באהבה ובאמונה, ועלינו ללמד משנה זאת, ללמד את קדושת התורה, על סגולת ישראל ועל תהליך הגאולה, אך עם זאת, כיום, לנוכח חריפות הדברים הבאים לבלע את הקדוש והיקר לנו, אין די ללמד אמונה ולחנך לאהבה, אלא חובה להשמיע ביקורת"
חשיבה מפוכחת
בה בעת זה שנים מבטא בשיעוריו הרב צבי טאו שליט"א, אחד החשובים והגדולים שבתלמידי הרצי"ה קוק זצ"ל, יחס שונה לחלוטין לפוסט-מודרניזם. הרב כשלעצמו גילה אחריות לתופעה המקדמת את חיינו ולמד והגה בכתביהם של הוגים פוסט-מודרניים אף שבשיעוריו היחס לפוסט-מודרניזם אינו מדובר בצורה קוהרנטית ושיטתית, אך בעיון בסוגיות בכתבי מרן הראי"ה קוק זצ"ל מבוטאים דגשים לתופעה זאת בהצבת תמרורים מפני הגל הזה וזהירות מהשפעות שעשויות לבוא בעקבותיו.
הרב טאו גם התריע על ההשלכות הצפויות שאיש לא זיהה לפניו, וכשהוא דיבר עליהן היו שטענו שזוהי חשיבה קונספירטיבית וחרדתית המתנגדת לקדמה ולנאורות, אך כיום מתברר שהיא מפוכחת ומדויקת ביותר.
לאחרונה יצא ספר בהוצאת חוסן ישועות, 'היברו נושאי כלי ה", אסופת פסקאות משיעוריו של הרב טאו הנוגעות להתמודדות עם הפוסט-מודרניזם. באסופה זאת מובאת התייחסות לשאלות מהותיות, ולהלן ניגע בעיקרן וניווכח שלמרות התמצות יש כאן תפיסת עולם בהירה ומגובשת כלפי הפוסט-מודרניזם.
ובכן, מהו פוסט-מודרניזם ומה היחס הראוי אליו? הרב מגדיר את הפוסט-מודרניזם "תנועה רעיונית תרבותית בינלאומית, החודרת ללבות, מהנדסת את תודעת ההמון, והורסת את התפיסות היותר בסיסיות של החופש והחירות, של הישרות הטבעית ושל המוסר" ('היברו נושאי כלי ה", עמ' יט).
את האופן שבו פועלת החשיבה הפוסט-מודרנית בחברה הישראלית מגדיר הרב "אנשי מפתח אשר התארגנו בתחבולות ובעורמה לאחוז במוקדי עיצוב דעת הקהל העיתונות והתקשורת, מערכות המשפט ומערכת החינוך והצבא, ודרכן פועלים הם להשתלט על החברה, להחדיר בה יום יום דעות הרסניות, המרעילות את הלבבות תוך חסימת כל דעה אחרת מלהשמיע את קולה. קבוצה קטנה מתעתעת בכולם עושה אקספרימנט על עמים שלמים" (שם, עמ' מז–ח). הרב טאו מזהה תעשייה משומנת של אינדוקטרינציה שמבקשת לפרמט את ערכי הייסוד של החברה האנושית לניהיליזם תרבותי.
למראה הגדרת התופעה והשלכותיה הרב טאו מתווה דרך להתמודדות עם תופעה זאת בשני מישורים: ראשית בזיהוי הנגע, "כדי להתמודד מול הסכנה יש לרכוש ידע מינימלי אודות הפוסט-מודרניזם ודרכי השפעתה על הלבבות, דרך קריאת ספרים שכבר ניתחו את שיטות הפעולה הללו".
דרך ההתמודדות השנייה מהותית יותר, ובה אפשר לראות אף תקדים ביחסו של הרב טאו בהבינו את גודל הסכנה: "ישנה חובה להוסיף אל עבודת החינוך לקודש חינוך לביקורתיות תרבותית. עבודת החינוך איננה יכולה עוד לצעוד בדרך בה הלכה מימים ימימה. איננו יכולים להסתפק בלימוד סיפרי הקודש בהם רגילים אנו, ואוהבים אנו, לשקוד ולעיין, אלא חובה מוטלת עלינו ללמוד וללמד גם את השלילה, לבקר את התרבות, לדבר נגד הרוע, הרשע והשחיתות שבה, ולהראות את דרכי פעולתה והשפעתה על הלבבות הנעשות ברמאות ובנוכלות" (שם).
גישה זאת מציבה דילמה בפני האמונים על משנת הראי"ה, שהסתגלו להביט על המציאות בעין חיובית מתוך אהבה ואמונה, ועתה נדרשים לגלות יחס ביקורתי ואף לוחמני כלפי התרבות. על כך משיב הרב טאו: "אולם באמת אין כל סתירה בין הדברים: אכן, עלינו להיות מלאים באהבה ובאמונה, ועלינו ללמד משנה זאת, ללמד את קדושת התורה, על סגולת ישראל ועל תהליך הגאולה, אך עם זאת, כיום, לנוכח חריפות הדברים הבאים לבלע את הקדוש והיקר לנו, אין די ללמד אמונה ולחנך לאהבה, אלא חובה להשמיע ביקורת. כאשר ישנה סכנה צריך להציל ממנה! וכי אם יבא מישהו לשרוף את ביתנו, נדבר איתו באהבה ובנחמדות, נסביר לו על הנשמה הישראלית הנפלאה שבקרבו ונעוררו לשוב לתשובה מאהבה?!" (שם, עמ' נח).
הנהגת הייחוד
שאלה מהותית מועמדת ביחס למשנת הרב, הרואה את הטוב גם בתוכי הצללים: האם גם בפוסט-מודרניזם יש ניצוצות של קודש?!
הרמח"ל הגדיר שתי הנהגות שבהן ריבונו של עולם מנהיג את עולמנו לקראת תיקונה העתידי של המציאות: הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. בהנהגת הייחוד העולם מונהג לפי התוכנית הא-לוהית בלי קשר למעשה בני האדם, ובאמצעותה ריבונו של עולם דוחף קדימה את העולם לקראת שכלולו, ולעומתה הנהגת המשפט מושפעת ממעשינו.
אומנם בהנהגת הייחוד הקב"ה עושה שליחותו גם על ידי גורמים שליליים, אך זה מצד ההנהגה הא-לוהית, שמובילה לתיקון בה בעת, ואף שהמציאות הרת אסון. ההיסטוריה עמוסה למכביר במצבים שהאדם זרע חורבן והיעדר שמתוכו נולדה מציאות חדשה וטובה, אך הטוב שנוצר אינו מטשטש את הכיעור ואינו נזקף לטובת האדם שזרע אותו. להבנתי כך רואה הרב טאו את ההשלכות של הפוסט-מודרניזם.
הרב טאו מצטט את דברי מרן הרב קוק זצ"ל: "אי אפשר לומר על כל מה שמתגלה שמנצח באיזה זמן שזהו ראיה שכך הוא דרך ה' ושצריך ללכת עימו". מדברים אלו ונוספים מסיק הרב טאו: "היום אנו עומדים במקום אחר לגמרי, התופעות של רוח התקופה הנוכחית, הינן 'עת' שלא ניתן בשום אופן לעלות עימה, 'אל הקודש'. רוח הזמן שבימינו היא רוח רעה של אובדן ערכים גמור, אובדן ערכי המוסר והמשפחה, וערכי היסוד של הצניעות, טהרה ונקיון מזוהמה, וכי כיצד נעלה עם הרס כזה אל הקודש?!" (שם, עמ' עד–עה).
המתח בין שני הקטבים ילך ויעמיק עד שכבר לא יהיה אפשר לעצור את האור הגדול מלפרוץ לחיינו, וה'פרסא', שחצצה בין שני הממדים, אפשרה למציאות להבשיל וליצור מוכנות לשלב גבוה יותר בהיסטוריה העולמית, המקדם אותנו לשלב גאולי יותר
הגדרה עצמית
ובכל זאת לא נוכל להתעלם משאלה מרכזית המדידה שינה מעינינו: מהו תפקידו של הגל התרבותי הזה שמטלטל את כל החברה האנושית בעקבתא דמשיחא?
כדי להנהיר את התהייה הזאת הרב טאו נדרש למושג רזי בכתבי הרב קוק, המשתמש במונח 'פרסא', מסך החוצץ בין שתי תנועות מנוגדות, שבאמצעותו הרב מגדיר את התהליך הגאולי של האומה כמעין דיאלקטיקה פנים-נשמתית.
מחד גיסא "האור הסגולי הולך ומתווסף בנשמות מדור לדור… תהליך א-לוהי בלתי נפסק, תהליך שאינו תלוי כלל במעשינו ובבחירתנו. ואור זה ההולך ומתרבה 'דוחק את הפריסה' מלמעלה למטה. ומאידך הולך ונוצר מסך המפריד בין האוצר הנשמתי הסגולי של הדור לבין רעיונותיהם, הרגשותיהם ומעשיהם של המוני היחידים, אשר בהיותם מיוסדים על תרבות זרה של כפירה, אינם מוכשרים לקלוט את 'האור המתרבה', שהוא אור של רעיונות נאצלים ומוסרים נעלים" (שם, עמ' פד). המתח בין שני הקטבים ילך ויעמיק עד שכבר לא יהיה אפשר לעצור את האור הגדול מלפרוץ לחיינו, וה'פרסא', שחצצה בין שני הממדים, אפשרה למציאות להבשיל וליצור מוכנות לשלב גבוה יותר בהיסטוריה העולמית, המקדם אותנו לשלב גאולי יותר.
מסתבר כי הדיון בפוסט-מודרנה טומן בחובו ביטוי רחב היקף הנוגע לרב-תרבותיות העולמית ולמקורות הדעת שמהם ראוי לינוק את ערכי חיינו בפרט כיום, מקורות שבאמצעותם אנו מעצבים ובונים את חיינו הציבוריים והפרטיים. האם לשם כך אנו מציבים את הקודש כמרכז חיינו וממנו הכול מושפע, או שמא האקלקטיות, שבאמת אינה יכולה להסתפק בדעת ה' בלבד, זקוקה לילדי נוכרים?!
ואף גם בנוגע לחילוניות הישראלית כיום, מה יחסנו אליה? האומנם יש לחילוניות הגדרה עצמית העומדת בפני עצמה מכוח נכסיה התרבותיים, או שמא היא ביטוי להיעדר של קודש, לחולין? כמובן, גם במגדירים עצמם 'חילונים' יש גם אידיאלים ואחריות לחברה הישראלית, אך האם זה מכוח משנתם החילונית או מתוקף חיבורם לנשמת ישראל? התשובה על כך נעוצה בהגדרתנו את התרבות השוטפת את חיינו וביחסנו אליה, וכן בשאלה מה מזין ומחיה את נשמת האומה הישראלית.
נפטיר בדברים שכתב הרב קוק לפני כמאה שנה, טרם נחשף ל'תרבות' הפוסט-מודרניזם: "אין אנו זקוקים בשום אופן ללמוד מדרכי אירופא, אע"פ שגם זה איננו כלל מוחלט, וממתוקנים שבהם הלא עלינו החובה ללמוד, אבל בימינו נתקלקלו כ"כ הדיעות, עד שקשה למצא את הנקודה של המתוקנים שבהם, אבל עלינו לחדור ביותר בתוך מאור התורה עצמה".
