1.
לקראת פתיחת סדנת 'מתחדשות' לשנה החדשה ביקשתי מנשים לשתף בעצות וברעיונות שלהן לימים האלה.
קרן כהן הבריקה עם ראשי תיבות לתשפ"ד שבעיני הם מדויקים מאוד – תהא שנת פריצת דרך. וכך היא הסבירה:
"תמיד מחפשים ראשי תיבות חיוביים, אבל הפעם אני חושבת שאנחנו צריכים לבקש פריצת דרך, לא פחות. שינוי אמיתי, הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין כרגע.
פריצת דרך בשמחה, בבריאות, בפרנסה, בפוליטיקה, בתקשורת, במצב הביטחוני, בשיח ברשתות, בחינוך הילדים. פריצת דרך עם חברה שלי שהיא רווקה מבוגרת ועם הדירה השכורה שלנו שקטנה עלינו…
פשוט להצליח לפרוץ דרכים חדשות וטובות יותר, להפתיע את עצמנו, להיות יצירתיים וחדשניים.
מישהו ניגש פעם לרבי מלובביץ' ואמר לו: 'יש לי בעיה'. הרבי עצר אותו וביקש לא להשתמש במילה 'בעיה', אלא במילה 'הזדמנות'. לאמץ זווית ראייה מרעננת וחיובית, לחפש אפשרויות חדשות בכל מצב".
תודה, קרן. שתהא שנת פריצת דרך.
2.
"שלום סיון, כאן לינדה מניו יורק. אני קוראת הרבה סיפורים שלך על חסד מיוחד שעושים בארץ ישראל. רציתי לספר הפעם משהו מכאן, אליכם:
הבת שלנו הייתה בקמפ, מחנה קיץ, בקנדה, במרחק 10 שעות נסיעה מניו יורק. לפני כמה ימים, בגלל מקרה רפואי דחוף, היא נאלצה לעזוב. פשוט נכנסתי לרכב והתחלתי לנהוג.
בינתיים, אנשי ארגון 'הצלה' של קנדה לקחו אחריות, טיפלו בה והתחילו לנסוע איתה לכיוון ניו יורק. פגשתי אותם באמצע הדרך, במקום ששמו קריית יואל.
הם יכלו ללכת וזהו, אבל זו הייתה רק ההתחלה. הם דאגו להביא מקנדה מישהו שינהג ברכב שלי בחזרה לניו יורק כדי שאוכל לשבת עם הבת שלי בזמן הנסיעה במקום לנהוג.
וכך נכנסנו לרכב של מתנדבי ארגון 'חברים' מקריית יואל, שקיבלו לידיהם את הטיפול מכאן.
הייתי מודאגת ורעבה, אבל חיכתה לנו שם ארוחת ערב של שלוש מנות שהנשים שלהם הכינו, וגם ארגזים עם עוד אוכל מוכן עבורנו.
מתנדבי קריית יואל נסעו איתנו עוד שלוש שעות. הם הביאו אותנו עד למתנדבים של שכונת פלטבוש, שכבר לקחו אותנו למרכז רפואי בניו יורק, שם חיכו לנו. כל זה בזמן שאת הרכב שלי מחזיר הביתה מישהו שאני בכלל לא מכירה.
מדובר באנשים ונשים עם משפחות וילדים ועבודה, שעצרו הכול ושינו את כל הלו"ז באמצע אוגוסט, רק כדי לעזור לילדה בת 10 שהם מעולם לא פגשו.
כשהגענו לניו יורק התברר שהמתנדבים מקנדה לא ידעו שמכינים לנו בדרך ארוחת ערב, אז אחד מהם פנה לבן דוד שלו בניו יורק, שחיכה לנו עם ארוחה נוספת ופינוקים במחלקה.
ברוך השם, המצב של הבת שלנו משתפר. ברוך השם, גם המצב של עם ישראל, כך מתברר, לא רע… כל זה קרה לי כעת, בתחילת חודש אלול. זכיתי לשיעור פרטי באהבת ישראל".
3.
ידעתי שיש "פצוע קשה". עכשיו אני יודעת עליו יותר:
"שלום סיון, שמי אוריה שמידט.
השבוע, יחד עם הגננת בת שבע ניגרי שנהרגה, נפצע קשה בפיגוע גם אריה גוטליב. אריה הוא צלם בחסד, שזכינו שיצלם אותנו בחתונה שלנו לפני תשעה חודשים.
אריה הוא אחד האנשים היותר מיוחדים שפגשנו. כמה רגישות צריך ביום המיוחד הזה, יום החתונה. מצד אחד להיות במרכז כדי לראות את כל הזוויות ולתעד בצורה הטובה ביותר שאפשר, ומצד שני להיות לא מורגש ולכאורה לא נוכח.
אריה יודע לעשות את זה בצורה הכי מדויקת. כשאני משחזרת בראש את החתונה, אני לא חושבת שיש רגע אחד שבו אני זוכרת אותו עומד מולי. ופתאום, אחרי שראינו את הווידאו, אני לא מצליחה להבין איך הוא הצליח לצלם ולראות הכול. כמה שאני מעריכה אנשים כאלה.
וגם אחרי החתונה, המהירות שבה שלח לנו את הסרט והקליפ (אחד הדברים שחתן כלה רוצים מייד אחרי החתונה)… יחד איתנו ועם הרבה סבלנות, הוא תיקן לנו את הדברים הספציפיים שרצינו והוציא לנו מתוך הקליפ תמונות שרצינו להוסיף לאלבום, והכול בשמחה, מכל הלב. מסוג האנשים שפשוט מרגישים שהם עושים את העבודה שלהם כי הם אוהבים אותה, והתוצאה בהתאם.
מאז החתונה הוא תפס אצלנו מקום חם בלב. יצא לנו לדבר עליו בינינו כמה פעמים. ואז לפני חמישה חודשים סבתא שלי נפטרה. רצינו לסיים ש"ס משניות לעילוי נשמתה, אז העליתי את זה לסטטוס בווטסאפ, שיגיע לכמה שיותר אנשים. כמה דקות אחר כך אריה כבר שולח לי הודעה שהוא לוקח על עצמו ללמוד את כל מסכת שבת לזכר סבתא שלי… קשה לי לתאר כמה זה ריגש אותי.
אני מבקשת שהדברים האלה יהיו לרפואתו השלמה של אריה לייב בן אלה, שיזכה בעזרת השם לצלם ולשמח עוד הרבה זוגות".
4.
השבוע ביום ראשון אפשר היה לספור שלושים יום ליום כיפור. עוד חודש ל"כל נדרי". קצת מלחיץ, לא?
הנה כיוון אופטימי ומעשי למשימה של כולנו בימים אלו. פרשת כי תצא מתארת את מצוות השבת אבדה: אם מצאנו משהו (חמור, כסף או סלולרי) אסור להתעלם ממנו או לקחת אותו לעצמנו, אלא לנסות להחזיר אותו לבעלים שלו.
אבל פרשנינו מסבירים שמצוות השבת אבדה היא עמוקה יותר: גם אנחנו לפעמים אבודים, וגם סביבנו יש אנשים שהלכו לאיבוד. עלינו להשיב את האבדה. צריך להחזיר כל אחד למקומו, לעזור לו לשוב לחיים שהוא חולם לחיות ויכול לחיות.
חודש אלול הוא הזמן לשאול את עצמנו לקראת חגי תשרי: מה הלך לאיבוד בשנה החולפת? איפה התרחקנו והתבלבלנו? מה בחיים שלנו אנחנו רוצים להחזיר למקום? איפה אנחנו רוצים להיות, אבל באמת?
5.
השלט הקטן והצנוע הזה שמישהו מחזיק ביד, מבשר על אחד האירועים המרגשים שאפשר לחשוב עליהם:
"ברוכים הבאים לסיום ה־6 של הש"ס של החברים דוד ביאלה ואשר גורן. תזכו לבריאות טובה, נחת מיוצאי חלציכם ולהמשיך להגדיל תורה ולהאדירה".
שני חתני השמחה שנערכה בימים אלה הם תושבי כפר מיימון. אשר, 84, הוא ניצול שואה. יליד הונגריה, שעבר שתי צעדות מוות בשלג מקפיא ושרד, עלה לארץ בגיל 8 למוסדות של עליית הנוער והיה ממקימי כפר מיימון.
דוד, 91, הוא דור שישי בארץ. יליד ירושלים, לוחם בפלוגה הדתית של מחתרת הלח"י, בוגר ישיבת 'מרכז הרב', שעבד במשך עשרות שנים כחוקר במפעלי ים המלח.
שני החברים לומדים יחד 42 שנה ומסיימים יחד את הש"ס, ששת סדרי המשנה שמרכיבים את התלמוד כולו, בפעם השישית.
בפרשת השבוע מסופר איך כל אחד צריך לחבר את הסיפור הקטן שלו לסיפור המשותף שלנו, במעמד הבאת הביכורים. תסתכלו רגע על הפנים שלהם ותראו את הסיפור המדהים של כולנו: גבורת הגוף וגבורת הרוח, חיים של התמדה, צניעות, בנייה וחברות, 42 שנים של מפגש יומי עם חכמי התלמוד.
תודה לידידיה שסיפר לי על זה, לנכד אלעד גורן שצילם ולרב אלי רייף. מזל טוב, דוד ואשר. ולהתראות בעזרת השם בסיום הבא.
6.
תעשו פרצוף מתפלא:
"יש מי שאומר שבחופה יש כזו קדושה, שזה פשוט מסנוור. אי אפשר להביט ולהסתכל, השכינה עצמה נמצאת כאן", כך אמר השבוע הרב בן ציון קוק בחתונת בנו שלומי עם רותי סוויסה.
ומה מיוחד כל כך בחופה? הכוונה, הרצון, השאיפות. רגעים טהורים שבהם הכול מושלם וחדש, עם פוטנציאל אינסופי.
הרב קוק ציטט מתחת לחופה את הרב אליהו דסלר, שנתן עצה לזוג שמתחיל לבנות את ביתו: "תמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה – כאשר הנכם מרגישים בשעה זו".
כלומר, תמיד תתייחסו זה לזה כמו בשעת החתונה. הרי ברור לנו איך החתן יגיב אם מתחת לחופה הכלה תבקש ממנו משהו, או להפך. ברגעים האלה הם רק רוצים להיטיב זה לזה, להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, ביחד.
החופה הסתיימה, ואז חשבתי שזה אתגר בהרבה תחומים בחיים, בהרבה סוגים של יחסים: להיזכר בקשר הראשוני, ברגעי ההתרגשות, בהתחלה.
זה נכון, למשל, גם בשנת הלימודים שמתחילה כעת. ביום הראשון הציפיות הן בשמיים, והמחברת הראשונה נפתחת בהתלהבות. ומה קורה כעבור חודש?
הלוואי שנצליח לשמר לאורך החיים את הרגעים המכוננים האלה. לזכור מה הרגשנו ומה הבטחנו לעצמנו ברגעים מיוחדים ולהצליח ליישם זאת לאורך זמן.
מזל טוב, שלומי ורותי. שנזכה.
