בבית הקברות של קיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל יש מצבה מיוחדת ובה שתי מילים שאיש לא היה מצפה למצוא בקיבוץ, ובטח שלא חרותות במצבת שיש. צמד המילים המפתיע הוא "נער גבעות".
המילים האלה, על פי בקשתו של המנוח, מתנוססות בגאווה בראש המצבה של אהוביה טבנקין ז"ל, שנולד בקיבוץ וגם נפטר בו. הוא היה איש שמאל ערכי, בנו של אחד ממייסדי תנועת העבודה ואיש ארץ ישראל השלמה, שבילה את ימיו בבניית מאחזים בשומרון ואת לילותיו בשמירה עליהם. זה סיפורו של אהוביה טבנקין.
טבנקין נולד בשנת תר"ץ בקיבוץ עין חרוד לאביו יצחק טבנקין, ממייסדי תנועת העבודה והקיבוץ המאוחד, שהיה גם חבר כנסת. כבר בבית אביו ינק אהוביה את האהבה לארץ על כל מרחביה, ללא חלוקה כזאת או אחרת. בימים שלפני קום המדינה עסק טבנקין הצעיר בהקמת קיבוצים בעמק יזרעאל והשתתף כחייל צעיר בקרבות במלחמת העצמאות. ערך ההתיישבות היה בעיניו ראשון במעלה מאז ומתמיד, וגם לאחר הקמת המדינה, בשנות החמישים והשישים, הוא יצא לעזור ולהתנדב בקיבוצים שנזקקו לסיוע ולמתנדבים. קיבוץ יראון, קיבוץ גשר וקיבוץ אייל הם כמה מהמקומות שהתנדב בהם אהוביה.
רן סגל: "נכון שמבחינה כלכלית הוא היה מונח בשמאל ודגל בשיטה הקומוניסטית, והיו לנו גם לא מעט ויכוחים איתו בנוגע למחלוקות פוליטיות ישנות, כמו הירי על אלטלנה. אבל אהוביה היה כאן מההקמה של הגבעה. הוא היה שותף פעיל בכל מה שקשור לגבעה. בנייה, שמירות, נוכחות קבועה, סלילה של כבישים"
שמאל אמיתי
"האמת היא שלהגיד שהוא היה איש שמאל זה קצת מוזר", אומר רן סגל, תושב גבעת ארנון (777) שעל יד איתמר, שהיה חבר קרוב של אהוביה בשנותיו האחרונות. "נכון שמבחינה כלכלית הוא היה מונח בשמאל ודגל בשיטה הקומוניסטית, והיו לנו גם לא מעט ויכוחים איתו בנוגע למחלוקות פוליטיות ישנות, כמו הירי על אלטלנה, שהוא טען שהיה מוצדק, ועוד. בסופו של דבר הוא גם היה בנו של אחד ממקימי תנועת העבודה.
"אז כן, כשאתה אומר את זה ככה, הוא באמת היה איש שמאל, למרות שההגדרות היום לימין ושמאל השתנו הרבה. אבל אהוביה היה כאן מההקמה של הגבעה. הוא היה שותף פעיל בכל מה שקשור לגבעה. בנייה, שמירות, נוכחות קבועה, סלילה של כבישים ועוד".
גבעת ארנון היא אחד מהמאחזים השוכנים ממזרח ליישוב איתמר, על רכס ההרים שמגיע עד לבקעת הירדן. אל הגבעה עלו בחנוכה תשנ"ט, לפני כ-24 שנים. בתחילה קראו למקום גבעה 777, נקודת הגובה של הגבעה מעל פני הים כפי שמסומן במפות. בשנת תשס"א, בעיצומה של האינתיפאדה, רצחו מחבלים את אריה ארנלדו אנגריוני הי"ד בזמן ששמר על המקום, ותושבי הגבעה החליטו לשנות את שמה לגבעת ארנון, מאותיות שמו של אריה.
אחד הדברים שמייחדים את גבעת ארנון הוא האופי של התושבים: שלא כרוב היישובים והמאחזים, שהם בעלי אופי דתי ומאכלסים אותם יהודים דתיים, בגבעת ארנון הגרעין המייסד והמשפחות המתגוררות במקום מורכב גם מאנשים שאינם מגדירים את עצמם דתיים אך מאמינים בחשיבות של יישוב הארץ ובנייתה. זה אחד הדברים שגרמו לאהוביה להתאהב במקום ולהצטרף למקימים.
"הוא ראה בנו ממשיכי דרכם של החלוצים הראשונים. מבחינתו לא היה הבדל בין יהודה ושומרון לעמק יזרעאל או לנגב. הוא מספר שהם גדלו בעין חרוד על הערכים של ארץ ישראל השלמה. זה היה ברור ופשוט לכולם, ויום אחד הם אפילו עשו טיול מבית הספר של ילדי עין חרוד לכאן ממש, היו במצפה שלושת הימים שבאיתמר (נקודת תצפית בגבעות איתמר שאפשר לראות ממנה את ים המלח, את הכינרת ואת הים התיכון, א"ד), וגם סיירו בעבר הירדן המזרחי. אף אחד שם לא חשב שזאת לא האדמה שלנו ונחלת אבותינו".
אהוביה נלחם במלחמת ששת הימים והיה שותף בקרבות בשכם וברמת הגולן. לאחר המלחמה הצטרף לפעילות של תנועת גוש אמונים, ולאחר כמה שנים אף עבר להתגורר חלקית ביישוב קדומים, מחלק את ימיו בין קדומים לעין חרוד.
יותר מכול אהב אהוביה את הגבעות החדשות שהוקמו בשומרון, וגם לאחר ההקמה של גבעת ארנון היה מגיע לתמוך במתיישבים ולסייע להם. הוא היה שותף פעיל בשמירות בלילות, ובכל ביקור היה מביא למתיישבים בגבעת ארנון ארגזי פירות מעין חרוד. הוא לא היה צעיר בימים אלו, אך את כל כוחו בימיו ובלילותיו הקדיש למען ההתיישבות היהודית בשומרון.
רן סגל: "אהוביה ירד מהג'יפ והלך אל החיילים: 'על שני דברים אני כועס עליכם עכשיו', אמר. 'דבר ראשון שיריתם עלינו בלי לבדוק אם אנחנו יהודים או ערבים. הדבר שני – שלא פגעתם. חייל שיורה במחבל צריך לפגוע'. זאת הייתה התפיסה הביטחונית שלו. מלחמה באויב בלי פשרות"
מלחמה בלי פשרות
גם תפיסתו הביטחונית של אהוביה הונחלה לדור הצעיר שבגבעות השומרון. "אני זוכר שהגיעה לכאן פעם אחת קבוצה של נערים מישיבת מצפה יריחו", מספר סגל. "הוא אמר להם שהם צריכים לדעת לשמור ולהגן על עצמם גם אם אין להם נשק. הוא היה לוקח אותם למטווחים מאולתרים ומלמד אותם לזרוק אבנים. 'זה שאין לכם נשק לא אומר שאתם לא צריכים להגן על עצמכם ועל הגבעה במקרה הצורך'. הוא היה אומר", נזכר סגל בחיוך.
"בתקופת האינתיפאדה השנייה היה אהוביה מסיע קבוצה של בנות מאיתמר ללמוד באולפנה בקדומים. באותו זמן רק התחילו לנסוע בציר גלעד, שמחבר בין קדומים לגב ההר. הנסיעה שם הייתה מסוכנת, והכביש לא היה סלול. יום אחד היה שם מחסום צבאי מאויש בחיילים, ואהוביה נסע בג'יפ שלו ועקף את המחסום. החיילים לא זיהו שמדובר ביהודים וירו לעבר הרכב.
"אהוביה ירד מהג'יפ והלך אל החיילים: 'על שני דברים אני כועס עליכם עכשיו', אמר. 'דבר ראשון שיריתם עלינו בלי לבדוק אם אנחנו יהודים או ערבים. הדבר שני – שלא פגעתם. חייל שיורה במחבל צריך לפגוע'. זאת הייתה התפיסה הביטחונית שלו. מלחמה באויב בלי פשרות".
חרף היותו בן קיבוץ וממשפחה של מייסדי תנועת העבודה הקפיד אהוביה תמיד להדגיש לסובבים אותו שלא השתנה. לדבריו, מי שאיבדו את הדרך היו חבריו לקיבוצים, שהחליטו לוותר על הערכים הבסיסיים שעליהם גדלו. "אני לא זזתי מהמקום שבו גדלתי וחונכתי; מפלגת העבודה הידרדרה שמאלה עם השנים. אני עומד במקום וממשיך את הדרך המקורית של תנועת העבודה ושל הקיבוצים".
"אני לא זזתי מהמקום שבו גדלתי וחונכתי; מפלגת העבודה הידרדרה שמאלה עם השנים. אני עומד במקום וממשיך את הדרך המקורית של תנועת העבודה ושל הקיבוצים"
הדברים של אהוביה מקבלים תוקף שבעתיים בזמנים אלו, כאשר המחלוקות הפוליטיות קורעות את העם, וגורמים מסוימים אף מאיימים לפגוע ולוותר על ביטחון עם ישראל. התקשורת אוהבת לחלק את הוויכוחים הללו לימין ולשמאל, אף שעל פי דבריו של אהוביה, הנושאים כנראה מורכבים יותר.
נדמה כי אובדן הדרך המקורית שהניעה את אותם חלוצים גיבורים לבוא וליישב את הארץ מובילה את הכוחות הגדולים של עם ישראל למקומות אחרים. אהוביה היה דוגמה לאדם שלא שינה את דעותיו והמשיך עד יומו האחרון לדבוק באמונתו, גם אם היא לא הסתדרה עם דעות הציבור שחי סביבו.
אהוביה נפטר בשיבה טובה בן 81 ונקבר בקיבוצו עין חרוד. במותו ליוו אותו חברי הקיבוץ, ולצידם מייסדי גוש אמונים ונערים מגבעות איתמר. על מצבתו ביקש שיכתבו את שתי המילים שהיו בעיניו סמל לגאווה: "נער גבעות".
