נועם ניסן, יו"ר צעירי הציונות הדתית
לפני כמה חודשים באחת הנסיעות לעבודה, בעוד אחד מהפקקים הלא נגמרים שכבר הפכו לחלק מהנוף בישראל, שמעתי בפודקאסט תובנה ששינתה לי את נקודת המבט.
הפודקאסט עסק בפקקים ההולכים ומתרבים בישראל ובפתרון האפשרי היחיד: תחבורה ציבורית. המרואיין, דמות בכירה בעולם תכנון התחבורה בישראל, הסביר על שינוי התפיסה של הממשלה בשנים האחרונות, שינוי שגרם לה להשקיע הרבה יותר בתחבורה ציבורית, בנת"צים וברכבות על חשבון עוד כבישים, גשרים ומחלפים.
ואולם למרות ההשקעה ולמרות ההבנה שמעבר מסיבי לתחבורה ציבורית הוא המוצא היחיד, הישראלים אינם ממהרים לעבור לחבורה ציבורית. לדבריו התחבורה הציבורית עדיין סובלת מחוסר אמינות, אינה מתוכננת טוב דייה, ומעל הכול "הישראלים רוצים שתהיה תחבורה ציבורית איכותית כדי שכל שאר הנהגים בכביש יעברו אליה ויפנו להם את הכביש".
התובנה הזאת במבט ראשון שייכת לעולמות תכנון תחבורה, אך במבט נוסף היא שייכת להרבה מאוד תחומים בחיים שלנו.
פעמים רבות אנחנו נתקלים בחוסר שצריך למלא או במציאות שדורשת תיקון. אנחנו יודעים מה הבעיה, יודעים מה צריך לעשות, אבל מחכים שאחרים יפתרו לנו את הבעיה. ברוב המוחלט של המקרים הגישה הזאת תגרום לנו בסופו של דבר למצוא את עצמנו תקועים בפקק, מקטרים עם אין-ספור נהגים שכמונו שומעים את הפודקאסט ומחכים שמישהו אחר יעשה משהו.
באחד מסבבי הבחירות האחרונים העלתה ועדת הבחירות קמפיין לעידוד הצבעה שהזהיר שמי שלא ילך להצביע, זכות הקיטורים תישלל ממנו לארבע השנים הקרובות. כידוע, ישראלים אוהבים במבה ופלאפל, אבל יותר מכול הם אוהבים לקטר. לעשות פעולה אקטיבית לשינוי המצב, אפילו פעולה מינימלית כמו הצבעה בבחירות, דחוף לנו הרבה פחות.
נוח לנו לדמיין את המציאות כמו אוטובוס שאנחנו יכולים לעלות אליו, להתרווח במושב האחורי וללכת לישון בזמן שהאוטובוס יעשה את דרכו ליעד, אבל המציאות דומה הרבה יותר לאופניים מרובי דוושות שבהם לכל אחד מהנוסעים יש השפעה על הנסיעה וכל אחד נדרש להיכנס תחת האלונקה ולהתאמץ כדי שהאופניים המשותפים יתקדמו.
בכל רכבת יש קרונות רבים שנגררים ומובלים, ורק קטר אחד שגורר את כולם אחריו. בשנה וחצי האחרונות זכיתי לעבוד עם חבורה של קטרים בעולם של מקטרים. פגשתי מנהיגים ומנהיגות שאש של אידיאלים בוערת להם בעיניים, אנשים שבוחרים שלא להיכנע לייאוש ולציניות, אלא לקום, לעשות ולשנות. אנשים שאינם שואלים מי יצא לי מזה וכמה מקבלים לשעה אלא איפה עם ישראל צריך אותי ומה עוד נשאר לעשות. קבוצה של אנשים שאינה מחכה שמישהו אחר יעשה ונשארת ביציע להעיר אלא יורדת למגרש ומזיזה את מה שצריך.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, המשימות של הנוער לא נגמרו בהקמת המדינה ואפילו לא בבחירות. כל דור ותפקידיו, כל תקופה והאתגרים המאפיינים אותה. המשימות ממתינות לנו, לנוער, שלא יסתכל אחורה או לצדדים ויחכה לראות את כל השאר מצטרפים. לאנשים שיפסיקו לקטר ויתחילו לקטר!
