בעוד השקט שורר בחזיתות למיניהן רוב החודש, וההפוגה השנייה עוד עמדה במלוא תוקפה וטרם החלה להתערער ככל שהתקדמו אל סיומם החודש והשנה ההיסטורית תש"ח, התרגשה על המדינה בת ארבעת החודשים צרה מדינית. שליח האו"ם פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט, רוזן בן משפחת המלוכה השוודית ואחיינו של מלך שוודיה, הגיע ארצה בשאיפה ברורה להשיב לאחור את הגלגל ולנער את האחיזה היהודית משטחים שהושגו בדם רב, ובפרט בעיר הקודש, שאותה שאף בתחילה להפקיע מהיהודים ולהעניק לערבים, ואחר כך הסתפק בהפיכתה לבין-לאומית. למעשה שאף ברנדוט למנוע הקמת מדינה יהודית ולכפות על הצד היהודי ייסוד של קונפדרציה ישראלית-ירדנית, שהשטח שיוקצב בה ליהודים יהיה פחות אפילו מזה שבתוכנית החלוקה.
תוכניתו של ברנדוט, שהתפרסמה למעשה רק לאחר מותו, הייתה למסור את רוב הנגב לערבים ולשים את נמל חיפה ושדה התעופה בלוד (נתב"ג כיום) תחת שלטון בין-לאומי. הוא גם דרש להשיב לשטח היהודי 300,000 ערבים שנמלטו ממנו במהלך הקרבות. שלא במפתיע, אחד הגורמים שעודדו את ברנדוט לתכנן את התוכנית הזו היה יהודי, יהודה ליב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, שהוא עצמו התנגד להקמת המדינה היהודית
סטוקהולם שלך, ירושלים שלנו
בהלימה להיותו שליח האו"ם, לא היה ברנדוט גורם ניטרלי באמת. די להיזכר במעשיו כמה שנים קודם לכן. בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה הוא ניהל אומנם משא ומתן עם בכירי הנאצים מתוקף תפקידו, ראש הצלב האדום השוודי, והצליח לשחרר ממחנות הריכוז 31,000 אסירים, שבהם 450 יהודים מדנמרק. ואולם חוקרים טוענים שברנדוט התנגד להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את מפקד הגסטפו היינריך הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור. באופן אבסורדי דווקא הבכיר הגרמני הוא שלחץ על ברנדוט לשלב גם יהודים ברשימת המשוחררים, כנראה מתוך הבנה שימי הרייך השלישי ספורים ומתוך רצון לצבור נקודות בקרב בעלות הברית.
המסנגרים טוענים שברנדוט לא שנא יהודים, רק סבר שדרישה לשחרר יהודים תקשה את המשא ומתן הנוגע לאסירים אחרים. מנגד, אחרים מראים שברנדוט סירב להצעתו של הימלר להעביר עשרת אלפים יהודים לשוודיה וכתב לו בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך".
ובחזרה למלחמת השחרור. תוכניתו של ברנדוט, שהתפרסמה למעשה רק לאחר מותו, הייתה למסור את רוב הנגב לערבים ולשים את נמל חיפה ושדה התעופה בלוד (נתב"ג כיום) תחת שלטון בין-לאומי. הוא גם דרש להשיב לשטח היהודי 300,000 ערבים שנמלטו ממנו במהלך הקרבות. שלא במפתיע, אחד הגורמים שעודדו את ברנדוט לתכנן את התוכנית הזו היה יהודי, יהודה ליב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, שהוא עצמו התנגד להקמת המדינה היהודית.
ישראל הרשמית סירבה במוצהר למתווה של ברנדוט, אבל זה נעשה כרגיל בשפה רפה ואגב המשך המשא ומתן. הלח"י לעומת זאת היה חריף בהרבה. חודשיים לפני ההתנקשות כבר קראה כותרת 'מברק', יומון הלח"י: "לחסל את ברנדוט". שם הזהירו את ראשי המדינה להפסיק לשאת ולתת עימו. לכל מקום שאליו הלך בירושלים ליוותה אותו קבוצת אנשי לח"י בהנפת שלטי מחאה באנגלית שנכתב בהם "סטוקהולם – שלך, ירושלים – שלנו". קצין מודיעין בריטי העריך עוד שבועיים קודם להתנקשות: "בהצעתו למסור את ירושלים לערבים ברנדוט חתם במו ידיו על גזר מותו".
איש הלח"י סטנלי גולדפוט ("ירמיהו"), שהיה עיתונאי, הדליף לארגון את לוח הזמנים של ברנדוט, לאחר שזה נשלח בפזיזות מסוימת ללשכת העיתונות הממשלתית. בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי של ימינו חסם ג'יפ שיירה של שלוש מכוניות שבה נסע ברנדוט מארמון הנציב לבניין ימק"א, ומהג'יפ ירדו שלושה אנשי לח"י בפיקודו של יהושע כהן. כהן ניגש למכונית של ברנדוט, שהייתה האחרונה בשיירה, וירה לתוכה מתת-מקלע שמייסר.
ברנדוט נפצע אנושות, נלקח לשלוחת בית החולים הדסה ברחוב הנביאים ומת שם מפצעיו. נוסף עליו נהרג מהירי מפקד כוח המשקיפים בירושלים הקולונל הצרפתי אנדריי סארו. התת-מקלע שבו השתמש כהן התפרק במהלך הירי, וחלק ממנו נותר מוטל על הקרקע. חלקי המקלע שמורים כיום בבית מורשת משטרת ישראל.
המתנקשים עלו על הג'יפ ונמלטו מהמקום. עוצר הוטל בירושלים, אולם מבצעי ההתנקשות לא נתפסו. נראה שהנהגת המדינה, אשר גילתה במהירות את זהות המתנקשים, לא התאמצה מאוד לתפוס אותם, ובסך הכול הייתה די מרוצה מהתוצאה. איום גדול הוסר משמי מדינת היהודים הקטנה. ארגון לא ידוע, שכינה עצמו "חזית המולדת", קיבל עליו את האחריות למעשה, אך לאיש לא היה ספק שאת הרצח ביצעו אנשי לח"י. מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. כעבור שנים לא רבות מינה בן-גוריון את המחסל של ברנדוט, יהושע כהן, לשומר ראשו.
בכל אופן, מות ברנדוט הביא לידי פירוקן הסופי של המחתרות בעיר הקודש. ירושלים עדיין לא נחשבה לחלק מתחומי המדינה, ולכן המחתרות הוסיפו לפעול בה בנפרד, אולם כעת נוצלה הסערה הבין-לאומית לצורך מסע מעצרים נרחב בקרב אנשי לח"י ולתביעה גם מהאצ"ל להתפרק סופית. בי"ז באלול תש"ח (21 בספטמבר 1948) גויסו לצה"ל שאר לוחמי האצ"ל, וכך תם פרק המחתרות בתולדותינו.
מכיוון שהמטוסים היו נטולי מכשירי קשר ומכשירי ניווט, שהוסרו מהם בשל בעיות המשקל המדוברות, התעורר חשש שהטייסים יאבדו את דרכם וייאלצו לנטוש מעל הים. לשם כך נלווה למטוסים מטוס תובלה סקיימאסטר, כדי להצניח בעת הצורך סירות וציוד הצלה לטייסים הנוטשים. בציוד נכללו גם משחות שיזוף ולווטה, והן שהעניקו למבצע הזה את שמו המזהיר פחות
קרם שיזוף לניצולים
בינתיים הוסיפו כוחותינו להיערך לקראת חידוש הלחימה. בכ' באלול (24.9) החל שלב ראשון של מבצע ולווטה לשדרוג יכולותיו של חיל האוויר הישראלי, שקרטע עד אז במטוסים לא משובחים מדגם ירוד. המטוסים החדשים – חמישים מטוסי קרב מדגם ספיטפייר – נרכשו בחשאי בצ'כוסלובקיה תמורת 23,000 דולר לכל מטוס, שבערכי ימינו שווים לכמה מאות אלפי דולרים. הבעיה הייתה שטווח הטיסה מצ'כוסלובקיה ארצה הוא 2,500 קילומטרים, ואילו טווח הטיסה הרגיל של הספיטפייר היה 700 קילומטרים בלבד. כדי להתגבר על המכשול הזה סיכמה ישראל עם יוגוסלביה שימוש לנחיתת ביניים בשדה תעופה במונטנגרו, שכוחותינו כינו "יורם". כמו כן פורק מהמטוסים כל הציוד העודף, והותקנו בהם מכלי דלק נוספים, חיצוניים.
מכיוון שהמטוסים היו נטולי מכשירי קשר ומכשירי ניווט, שהוסרו מהם בשל בעיות המשקל המדוברות, התעורר חשש שהטייסים יאבדו את דרכם וייאלצו לנטוש מעל הים. לשם כך נלווה למטוסים מטוס תובלה סקיימאסטר, כדי להצניח בעת הצורך סירות וציוד הצלה לטייסים הנוטשים. בציוד נכללו גם משחות שיזוף ולווטה, והן שהעניקו למבצע הזה את שמו המזהיר פחות. נוסף על כוחות האוויר הוציא חיל הים שתי ספינות לפטרול בדרך, וספינה נוספת הועמדה בכוננות.
בשלב הראשון יצאו שישה מטוסים מצ'כוסלובקיה לשדה התעופה "יורם" היוגוסלבי, ובכ"ג באלול (27.9) המריאו המטוסים בדרכם ארצה. שני מטוסים נאלצו לנחות ברודוס נחיתת חירום מאחר שהדלק במטוסיהם אזל. היוונים עצרו את הטייסים, והמטוסים הוחרמו והועברו לחיל האוויר היווני. מטוס אחד נפגע עוד קודם, אולם שלושה ספיטפיירים הצליחו לנחות בשלום ברמת דוד והצטרפו למאמץ המלחמתי. בשלבים מאוחרים של המלחמה נשלחו ארצה גם שאר המטוסים שנרכשו.
רק בצהריים הגיעה תגבורת וכבשה מחדש את המשלט. במקום נמצאו גופות לוחמים שחיללו תושבי הכפר הערבי מידיא, הוא מודיעין העתיקה. בקרב נהרגו 23 לוחמים, ובהם שניים שעודם נעדרים עד עצם היום הזה: יעקב בטלהיים וישראל גליקזם
קרב קשה התנהל בכ' באלול במשלט 219, מוצב צה"לי ששכן סמוך לאתר קברות המכבים. הלגיון הירדני וכפריים מהסביבה תקפו במפתיע חיילים מחטיבת קרייתי ששמרו במקום. עם שחר נפתחה על המשלט אש תותחים ומקלעים, ובתוך זמן קצר החלה הסתערות על המשלט וגרמה לנסיגה מבוהלת של לוחמינו. רק בצהריים הגיעה תגבורת וכבשה מחדש את המשלט. במקום נמצאו גופות לוחמים שחיללו תושבי הכפר הערבי מידיא, הוא מודיעין העתיקה. בקרב נהרגו 23 לוחמים, ובהם שניים שעודם נעדרים עד עצם היום הזה: יעקב בטלהיים וישראל גליקזם.
גם בדרום לא היה שקט. המצרים בסיוע ערבים מאזור חברון תקפו עמדה צה"לית שהוקמה במבצע האספקה והתגבורת לנגב הנצור מדרום לקריית גת, בח'רבת מחאז, כיום מחלף מאחז שעל כביש 6. אור לד' באלול (8.9) החל צה"ל לתפוס עמדות שולטות סביב מנחת מטוסים זמני אשר כונה בשם ההולם "אבק 1". המצרים לא ויתרו והתקיפו שוב ושוב את עמדות צה"ל החולשות על המנחת. במסגרת המאמץ להגן על המנחת נתפס לאחר קרב קצר בכ"ה באלול (29.9) הכפר הקטן ח'רבת מחאז.
בבוקר יום המחרת, כ"ו באלול, תקפו את ח'רבת מחאז כפריים מהסביבה, אולם ההתקפה נהדפה. אחר הצהריים, ברבע לשש, תקפו המצרים את המשלט בכוחות מתוגברים ובפיקודו של לא אחר מרס"ן גמאל עבד אל-נאצר, שעתיד להיות כעבור שנים אחדות לנשיא מצרים. בתוך חצי שעה נכבש המשלט, והמגינים נסוגו. המצרים, שלא ניהלו מרדף אחרי הנסוגים, העבירו את המשלט לידי כוחות מקומיים ומתנדבים.
פלוגה בפיקודו של יצחק חופי – לימים אלוף פיקוד הצפון וראש המוסד – שבה ותקפה את המוצב אור לכ"ח באלול וכבשה אותו ללא התנגדות. התקפות מצריות עזות נוספות נערכו על המשלט בשני ימי ראש השנה תש"ט ובצום גדליה, ובסופן נמנו במקום 13 הרוגים לכוחותינו, אולם המצרים נהדפו. מנחת המטוסים הוסיף לפעול, וצה"ל הוסיף לחזק את כוחותיו בנגב הנצור לקראת המשך הקרבות.
"האוטובוס עצר שם, ושררה התרגשות רבה בקרב הנוסעים, מאחר ויהודים החלו לאכלס את הבתים. כבר נפתח שם קיוסק. זה מראה הגורם סיפוק רב. בעבר גרו ערבים בכפר, וכעת הם ברחו. בדיוק כמו שקרה בימי התנ"ך כאשר בני ישראל התחילו לכבוש את הארץ וגירשו את כל העמים האחרים"
צופים באורות המפרץ
ובינתיים אצל סבתא אביבה תיאורים שלווים בלי שמץ מתיחות, כאילו לא מדובר בעיצומה של מלחמה. בראש חודש אלול תש"ח, במסגרת מאמציה כרוויזיוניסטית מבטן ומלידה להגיע לאנשי אצ"ל ולשמוע מפיהם את עמדותיהם בלי שכתובים ובלי צנזורה, נפגשה סבתא אביבה לראשונה עם שלום סגל, הלא הוא סבא שלום. ביומן היא עוד מוסיפה לו את שמו המחתרתי "מתתיהו". כעבור חצי שנה נישאו השניים, מה ששינה את תוכניותיה של סבתא לשוב לאנגלייה עם תום שנת ההכשרה, אולם בנקודת הזמן הזו היא עדיין איננה יודעת על השינוי בתוכניות.
בראש חודש אלול כתבה סבתא ביומן על רושם ביקורה בכפר ערבי נטוש במפרץ חיפה שנעשה חלק מהעיר: "בדרך לחיפה היום עברנו ליד בלד א-שייח'. האוטובוס עצר שם, ושררה התרגשות רבה בקרב הנוסעים, מאחר ויהודים החלו לאכלס את הבתים. כבר נפתח שם קיוסק. זה מראה הגורם סיפוק רב. בעבר גרו ערבים בכפר, וכעת הם ברחו. בדיוק כמו שקרה בימי התנ"ך כאשר בני ישראל התחילו לכבוש את הארץ וגירשו את כל העמים האחרים, אנחנו עכשיו מתחילים לכבוש חזרה את ארצנו, עיר אחרי עיר. 'ונלכוֹד את כל עריו בעת ההיא, לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם'", סיימה סבתא בציטוט מספר דברים.
את שבת י"ד באלול בילתה סבתא אביבה עם החבר החדש, סבא שלום, בשיטוט במרומי הכרמל. היא לא התרשמה במיוחד מבית הכנסת בשכונת אחוזה, שבה התגוררה משפחת סגל וגם אחותה של סבתא, רחל. "גיליתי שהקיבוץ וכפר הנוער (בכפר חסידים, שבו הדריכה בשנת ההכשרה, א"ס) פינקו אותי. התפילה באחוזה היתה ממש העתק של התפילה בגלות. לבושתי, הייתי חייבת לסיים את התפילה בעצמי ולצאת. לא יכולתי בשום אופן לסבול את האווירה ששררה שם. התפילה בקיבוץ הרבה יותר בריאה וטבעית. מה אעשה באנגליה?
"אחרי סעודת הצהריים הלכתי לטייל עם שלום (מתתיהו), ונשארנו בחוץ עד עשר וחצי בערב. הלכנו מפסגת הכרמל ועד מרגלותיו. בשום מקום אין נוף דומה ליופיו של הר הכרמל. כל כמה רגעים עצרנו להשקיף על העיר מתחתינו החובקת את חוף הים ונחה את מנוחת השבת. הלכנו לבית כנסת אחד לתפילת מנחה ולאחר לתפילת מעריב. בין תפילה לתפילה ישבנו בגן ולמדנו שמונה פרקים של הרמב"ם. זאת שבת אמיתית.
"בצאת השבת הלכנו לבית מלון בכרמל המערבי, ומשם צפינו בנוף של צדו השני של הכרמל. נסענו באוטובוס למרכז הר הכרמל, ומשם הלכנו ברגל עד אחוזה. זה יום שלא אשכח במהרה, כי ראיתי כל כך הרבה יופי ומפני שזאת היתה שבת במלוא משמעות המילה".
סבתא התלהבה מאוד ממפרץ חיפה, ובסביבתו התגוררה בעשרות השנים הבאות. בי"ז באלול (21.9) כתבה ביומנה: "הערב, מהקורס המסכם בבית רוטנברג הלכנו ברגל למרכז הכרמל, ומשם לתצפית שממנה נשקף הנוף הנפלא ביותר שראיתי עד הלום. הים והעיר חיפה הוארו על ידי אלפי אורות. עמדתי שם כשעה ורק הבטתי על הנוף הזה. לוּ עמד ויליאם וורדסוורת' (משורר אנגלי, א"ס) ולוּ ראה את המראה הזה, לא היה יכול לכתוב אודות גשר ווסטמינסטר ש"Earth has not anything to show more fair” (אין עלי אדמות דבר יפה ממנו). חשבתי על חודשיים קדימה כאשר אהיה בחדרי באנגליה ואסגור את עיניי ואשתדל להעלות שוב את המראה הזה. המחשבה כאבה לי, וכל כך הייתי רוצה לומר 'אני לא אזוז מפה'".
"נאמנה להחלטתי עשיתי כל שביכולתי ללמוד על תנועת החרות (מפלגתו של בגין, א"ס). יצרתי קשר איתה, ואני משתדלת בלי להיות משוחדת ובלי דעות קדומות לגלות את האמת. אני חשה כאילו אני משיגה את מטרתי, ואני מתקרבת יותר לתנועה שהיא 100% לאומית. אני עוברת תקופה קשה בגלל זה. חברי הקורס מכירים את רגשותיי בעניין זה, והם נוטים ללעוג לי ולבוז לי"
אור לכ"ב באלול תש"ח (25.9)
"נאמנה להחלטתי עשיתי כל שביכולתי ללמוד על תנועת החרות (מפלגתו של בגין, א"ס). יצרתי קשר איתה, ואני משתדלת בלי להיות משוחדת ובלי דעות קדומות לגלות את האמת. אני חשה כאילו אני משיגה את מטרתי, ואני מתקרבת יותר לתנועה שהיא 100% לאומית. אני עוברת תקופה קשה בגלל זה. חברי הקורס מכירים את רגשותיי בעניין זה, והם נוטים ללעוג לי ולבוז לי. אפילו דבורה מתנגדת לדעותיי. אני עומדת נגד הרבה ביקורת ועקיצות ללא גבול, ואין עם מי לחלק בעניין שכל כך קרוב ללבי. אך, בסופו של דבר, המאבק הזה לטובתי. הוא מכין אותי איכשהו למאבק היותר רציני אם אחליט באופן רשמי להתחבר לתנועה. אני יודעת שאני צודקת, אז מה אכפת לי מהבוז שלהם?"
בכ"ז באלול החלה סבתא אביבה לסכם את שנת הקורס שעברה כאן בזמנים היסטוריים דרמטיים: "אמש הסתיים באופן רשמי הקורס למדריכי נוער בחוץ לארץ. כולנו קיבלנו תעודות המעידות שאנו מדריכי נוער מדופלמים. קיימנו נשף פרידה. מה תועלת לי אם אביע במילים את אשר אני מרגישה? נשאר לנו עוד חודש כאן, אך אתמול בלילה הבנו שהכול עבר חלף.
"אני מהרהרת אם הייתי עצובה שעה שנפרדתי ממשפחתי כשעזבתי אותה על מנת לבוא לכאן, באותה מידה שאני עצובה עכשיו שעלי לנטוש את ארצי. אנצל חודש זה על מנת לנסות ולהפנים את העובדה שאני עוזבת כדי שהעזיבה לא תהיה מכה חריפה מדי. האם כך הרגישו אדם וחוה כשגורשו מגן עדן? האם כך התייאשו המעפילים כאשר ראו את הכרמל בפניהם וגורשו לגרמניה או לקפריסין? נאלצו לחכות להגשמת חלומותיהם".
