פעם היו אומרים: "בחודש אלול אפילו הדגים במים רועדים מחמת אימת הדין". אני זוכר איך כבחור ישיבה זעקת 'אלול' הייתה מצמררת לי פיזית את השערות על הגוף. בלי ציניות. אשכרה הייתי מרגיש איך שהשליח מבית המשפט מגיע ונותן לי את ההזמנה למשפט. שעון החול התהפך. עוד מעט זה קורה: החיים שלי עלולים להשתנות, ועכשיו הזמן לעבוד על זה.
היה מתח באוויר. כבדות כזו. נגמרו המשחקים. אלול הגיע. בלי צחוקים. ובכל יום ויום מחדש הזכירה לי יללת השופר שאני חייב לעבוד על עצמי. על המידות שלי. לשנות. לתקן. להלחים מחדש. אחרת זה פשוט לא ילך.
והתחלתי להקפיד יותר. על הכעס שלי. ועל הקנאה. ועל הנקמה. אני זוכר שהמושג 'עבודת המידות' היה אז מושג נושם ובועט וחי ודינמי כל כך. ברור שעובדים על המידות, רק כלבים לא עובדים על המידות שלהם ונשארים כמו שהם. מה אנחנו, חיות?
הזמן עבר, והתחתנתי. נהייתי בעלבת. ילדים ואישה, ברוך ה'. אבל משהו מהאלול הזה כבר לא כמו שהיה פעם. נבלעתי לתוך האדישות. לשגרת החיים. להישרדות. לאתגרי החיים. למי יש עכשיו זמן להשתעשע בקריאת ספרים על אלול כשיש חשבונות לשלם וילדים ואישה לדאוג להם? איזו עבודת המידות ואילו נעליים? השינויים היחידים שאני עוקב אחריהם שייכים בכלל לתנודות הבורסה.
עד שפגשתי ביציאה מבית הכנסת יהודי חכם שהתיידדתי איתו, והוא חייך אליי ואמר לי: "אלול הגיע. הא?" חייכתי בחזרה, ועצב על פניי. "כן, אלול. פעם, כשהייתי בישיבה, אלול שלי היה בוער עד השמיים. ועכשיו מה?"
והוא אמר לי: "בוא, תתקרב. אגיד לך משהו. אתה לא צריך לשאוג עד לשמיים או להרגיש את הרעידות של הדגים שבים. הכול בסדר. פשוט קח לך קבלה אחת קטנה, כזו שתוכל להחזיק, ותחליט שבאלול הזה אתה מתכוון לעמוד בקבלה הזו. לעבוד עליה. להשתפר בה. זה יכול להיות לכעוס פעם אחת פחות ביום או להילחם במחשבה על קנאה או לחשוב על כמה מילים בתפילה. כל דבר. רק שיהיה שינוי. רק שלא נישאר כמו שהיינו. זה אלול".
ומאז בכל שנה אני משתדל ללכת לפי מה שייעץ לי היהודי החכם הזה ולתפוס משהו אחד קטן באלול שלי. לא להפוך את העולם. לא להתיימר לשנות את הסביבה. רק להתחיל בעצמי, וזהו. וזה הסוד.
אלול. לא אותו דבר.
