1.
הכרתי פעם זוג שהתגרש – ואז השקיע את כל המאמץ בנקמה. במובן מסוים הם לא נפרדו, הם קמו בבוקר וחשבו איך לעשות רע לצד השני.
עבדתי פעם עם מישהי שכל חייה כעסה על בוסית שהייתה לה בעבר, וכל מה שעשתה התכתב עם הפגיעה שהיא חוותה פעם במקום עבודה אחר.
פרשת השבוע מבקשת מאיתנו: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי". רגע, אבל המצרים עשו לנו דברים נוראים, אז למה לא לשנוא את פרעה? למה לא לתעב את מי שאחראי לשעבוד האכזרי שלנו?
פרשנינו מסבירים את ההוראה הזו: קודם כול, תראו את התמונה המלאה. ארץ מצרים הרי כן הייתה מקום של הכנסת אורחים בהתחלה, ונוסף על כך המצרים גם קיבלו את עונשם. אבל יותר מזה: פשוט אל תבנו את החיים שלכם על שנאה. אל תנציחו את הטראומה.
אם תמשיכו כל הזמן לתעב את מצרים, אם תחיו כל הזמן בכעס ובזעם, אתם תישארו עבדים. לא עבדים בגוף, אבל כן עבדים בנפש. אל תישארו משועבדים לרגשות שליליים. כל זה לא אומר שצריך לאהוב אותם, אבל צריך ללמוד לצאת מהחוויה הקשה הזו. לבנות את החיים מחדש, כבני חורין.
חודש אלול הוא הזדמנות לבדוק: האם גם לנו יש שעבוד כזה, שנאה כזו, שמשעבדת אותנו עד היום? האם אפשר לנסות להשתחרר?
2.
מה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק אומר היום? אני לא יודעת, אבל השבוע, ג׳ באלול, צוין יום פטירתו. 88 שנים. הנה שני משפטים מחזקים שהשאיר לנו על אתגרי הדור והתקופה:
בתקופה של משבר הוא כתב ליישוב העברי בארץ ישראל:
"כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹקֵב אַחַר סִדְרֵי הַיִּשּׁוּב, מֵרֵאשִׁית צְעָדָיו עַד עַכְשָׁו, יָכוֹל לִרְאוֹת בְּחוּשׁ, אֵיךְ שֶׁמִּכָּל יְרִידָה אֲשֶׁר סָבַלְנוּ – נִצְמְחָה אַחַר כָּךְ עֲלִיָּה וְהִתְפַּתְּחוּת יוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְצַעַד שֶׁל דְּלִיגָה לְטוֹבָה יָצָא מִכָּל מַשְׁבֵּר. וּמִזֶּה עָלֵינוּ לִלְמֹד וְלָקַחַת לֶקַח טוֹב, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת נוֹפְלִים בְּרוּחֵנוּ".
כלומר: כל ירידה מובילה אחר כך לעלייה, העיקר הוא לשמור על אופטימיות, לא להתייאש, ולדעת שהניסיון מלמד שכל משבר מביא לבסוף להתקדמות.
ועוד מילה שחזרה אצלו שוב ושוב – נחמה. הוא לא רק עודד וחיזק בעצמו, הוא אמר לנו שזה התפקיד של כולנו: "נֶחָמַת יִשְׂרָאֵל הִיא עַכְשָׁו חוֹבָתֵנוּ הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה. הֻרְגַּלְנוּ הַרְבֵּה לְדַבֵּר רַק דִּבְרֵי תּוֹכָחוֹת קָשִׁים. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְנַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל".
שנזכה לצמוח מתוך כל המשברים, ושנזכה לדיבורים מנחמים.
3.
חודש אלול כבר כאן, וכך כותב הרב איתמר חייקין:
"היה לי חבר בצבא שהמקצוע שלו היה תיקון טלוויזיות. בעבר הוא התפרנס יפה, אבל עם הזמן אנשים הפסיקו לתקן טלוויזיות. אם מתקלקלת – קונים חדשה. כך גם כמעט נעלם מקצוע הסנדלרות, כי אף אחד לא מתקן נעליים, וגם מתפרות וחייטים לתיקוני בגדים יש פחות ופחות.
לא מדובר רק על חפצים. התרגלנו להתנהג כך גם במערכות יחסים עם בני האדם. התקלקל? נחליף. המורה מעצבן? נחליף מורה. קשה עם הבוס? נעבור עבודה. חווים קושי בזוגיות? נפסיק אותה. וזו החמצה גדולה, כי כך בעצם אף פעם לא נצליח להעמיק את מערכת היחסים. לפעמים משברים וקשיים הם חלק מהסיפור, והאדם מפסיד את ההזדמנות ללימוד ולתיקון עצמי שלו.
זהו החידוש הגדול של אלול. הרעיון הגדול עכשיו הוא שאדם יכול לתקן את אשר קלקל, לבנות את אשר הרס. גם אם פישלתי וחטאתי בגדול, ניתן לשקם את מערכת היחסים בין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו. זהו סודה העמוק של התשובה.
אלול בא ללמד אותנו שאם משהו התקלקל – בדוק אם אפשר לתקן. אל תמהר לטרוק את הדלת, תן צ'אנס להזדמנות שנייה, תן סיכוי לאהבה".
4.
ארז תמיר, נהג בחברת הסעות בצפון, שלח לי את אחד התיקונים היפים שקיבלתי:
"שלום רב לך סיון, אני מבקש למחות נגד משפט שכתבת ביום שישי האחרון: 'יש בפרשת השבוע עשרות מצוות שהעם מקבל'…
הביטוי 'עשרות מצוות' צורם מאוד. מה הדבר הראשון שהיית עושה אם היית מוצאת שקית קטנה של יהלומים? האם היית אומרת 'מצאתי עשרות יהלומים' ומסתפקת באמירה הזו? נכון שלא? כי אלה יהלומים! היית מייד סופרת אותם בהתלהבות ומכריזה: מצאתי 12 יהלומים, או 61 יהלומים. יהלומים סופרים במדויק.
האם יעלה על הדעת לומר 'הרווחתי החודש עשרות שטרות'? על זה אומרים היום: חחח… אז להגיד שיש בפרשה עשרות מצוות, זה כמו להגיד שלשכנה שלי יש עשרות ילדים… אנא התייחסי למצוות כמו לשטר, כמו ליהלום, כמו לילד.
ולכן – בפרשת שופטים יש 41 מצוות, וכך צריך לכתוב, והשבוע בפרשת כי תצא יש 74 מצוות.
חזקי ואמצי".
5.
גננת. מילה שאומרת כל כך הרבה, מילה שעושה טוב בלב, אוטומטית. מנוגדת כל כך למילה פיגוע, למילה רצח, מילים שאנחנו רוצים למנוע מילדי הגן.
הגננת בת שבע ניגרי מהישוב בית חגי נרצחה השבוע בפיגוע, לעיני בתה. וכמו שיש הורים שכולים או אחים שכולים, יש, להבדיל, גם ילדי גן שכולים, שלא יפתחו את שנת הלימודים עם הגננת שלהם.
והיא הרי נפלה על משמרתה. לגננות, כידוע, אין חופש גדול בימים אלה. בת שבע הייתה בדרכה להכין את הגן ליום הראשון.
ושוב קיבלנו תזכורת, שיש דמויות פלא נסתרות שחיות בקרבנו. בהספדים שנישאו עלתה דמות מלאת התמודדויות, מלאת שמחה: קראו לה בת שבע כי הוריה חיכו שבע שנים עד שתיוולד. גם היא עצמה חיכתה שנים לילדים משלה, ואז הכניסה לתוך הבית שלה ושל בעלה אלי שתי ילדות אומנה.
היא הייתה גננת חמה ומאירה. הורים רצו שהילד שלהם ישובץ לגן שלה. ילדים שמרו איתה על קשר שנים אחר כך. "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ־לֹהֶיךָ", ציטטו עליה את הפסוק שקראנו בשבת בפרשה. תמימות היא שלמות.
אפשר רק לחשוב מה קורה במערכת החינוך הפלסטינית, מה לימדו בגנים שם, בעוד בת שבע לימדה ערכים ודרך ארץ.
הקהל שר אמש בהלוויה את המזמור "אשת חיל", שורה אחרי שורה. קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ, ועוד מאות מאות ילדים וילדות.
לזכרה. יהי רצון שנשמתה תשפיע טוב על פתיחת שנת הלימודים של כולנו.
