כפפות לשנה חדשה

תמיד רציתי שיהיה לי זוג כפפות תנור. מוזר, אני יודעת, אבל היי, יש לי סיבה טובה.

בכל יום חמישי אימא מבקשת ממני להכין עוגה לשבת, ובכל יום שישי שיש לי זמן ומוטיבציה אני מכינה עוגה. זה תהליך הכנת העוגה: דבר ראשון אני מנקה את השיש כדי שתהיה לי קרקע מוצקה לעבוד עליה. השלב הבא דורש ממני לא מעט תחכום ואמונה בא-לוהים ובעצמי: אני ניגשת לארון ומוציאה את המיקסר. לרוב תהליך הוצאת המיקסר עובר בשלום (אם כי אני מודה, היו דברים מעולם. סליחה אימא), ואני ממקמת את המיקסר בזווית משונה בין שתי הידיים, זווית שאני מקווה שנותנת לו את מרב הסיכויים שלא ליפול.

ואז אני מתחילה במסע המפרך של סחיבת המיקסר שני מטרים עד השיש. איש לא יבין את גודל הפחד והתקווה באותם רגעים. אני אומנם משתדלת לכוון בתפילה, אבל מודה שלא הרבה פעמים יוצא לי בתפילה לכוון חזק כמו בעת סחיבת המיקסר.

אם וכאשר אני והמיקסר הגענו בשלום לשיש (לפעמים זה נגמר בעצירה מפוחדת באמצע הדרך וצעקות לאימא שתבוא להציל אותי, אבל הרבה פעמים אני גם מצליחה, ואז אני גאה בעצמי כאילו מינימום זכיתי בפרס נובל או משהו), אני עוברת לשלב הכנת העוגה, שלב שאני נהנית ממנו מאוד. אני שמה את המצרכים בקערה ונותנת להם להתערבל, צופה בהם בהנאה ושמחה שאני חיה ב-2023 ולכן אני לא צריכה לערבב. כשהבלילה מוכנה אני מעבירה אותה לתבנית, ואת הקערה שמה בכיור (על שטיפת כלים נדבר אחר כך).

בכל פעם שאני מכינה עוגה יש בי תקווה שאולי הפעם אצליח, ובכל פעם אני לא מעזה. לכן אני רוצה לקנות לעצמי כפפות לתנור; שיהיה משהו מוחשי ולא רק רגשי שידחוף אותי קדימה. הלוואי שזה מה שיעזור לי לזכור שהאתגר לסחוב את העוגה הוא בידיים שלי

בנוגע להכנסת העוגה לתנור, אם התבנית קטנה וקלה, אז סבבה, אבל אם התבנית גדולה וכבדה, אני כבר ממש מסתבכת. כשזה קורה אני צריכה לקחת כיסא, להניח עליו את התבנית, לגרור את הכיסא ברחבי המטבח ולראות את הכבוד העצמי שלי נרמס בעיני עצמי עם כל חריקה של כיסא על המרצפת (כן, אף אחד לא מפספס שאני מכינה עוגה). ואז סוף-סוף בחריקה האחרונה אני גומאת את שני המטרים עד לתנור (הוא ממש ליד הארון של המיקסר), מכניסה את העוגה, מכוונת את התנור ונושמת לרווחה.

עקרונית אני תמיד מתכוונת לשטוף כלים בזמן שהעוגה בתנור, אבל רוב הפעמים אני איכשהו מוצאת את עצמי על הספה אוחזת טלפון או ספר. אחרי כארבעים דקות אני הולכת לבדוק מה שלום העוגה ומתפללת שהיא עדיין לא מוכנה ויהיו לי כמה דקות של רוגע לפני שאצטרך לחשוב איך להוציא אותה. בסופו של דבר אחרי נעיצת קיסם חמישית בעוגה (הוא תוקע בי מבט של "תאיר, אם לא תוציאי את העוגה, היא תישרף") אני מבינה שכלו כל הקיצים ואין לי ברירה אלא… לקרוא לאימא.

כן, עד כמה שאני רוצה אני לא מצליחה לדמיין את עצמי, עם חוסר היציבות שלי, מכניסה יד לתנור לוהט ומוציאה את העוגה, ועוד נושאת אותה ברחבי המטבח, בלי להפוך לכווייה מהלכת.

בכל פעם שאני מכינה עוגה יש בי תקווה שאולי הפעם אצליח, ובכל פעם אני לא מעזה. לכן אני רוצה לקנות לעצמי כפפות לתנור; שיהיה משהו מוחשי ולא רק רגשי שידחוף אותי קדימה. הלוואי שזה מה שיעזור לי לזכור שהאתגר לסחוב את העוגה הוא בידיים שלי – ואני מסוגלת.

כל זה מתקשר לי לשנה החדשה שמתחילה עכשיו. כל השנים עד עכשיו נהגתי בתחילת השנה להבטיח לעצמי מיליון דברים ענקיים ומפוצצים: השנה אשקיע מלא בלימודים, השנה אהיה נחמדה תמיד, השנה אשתדל לעזור לכולם וכו', אבל אני חושבת שהמסר שלמדתי מהסיפור של העוגה הוא שלפעמים לא צריך משהו גדול כדי להרגיש שהתקדמתי הרבה, לפעמים מספיק גם רק צעד קטן, מטרה ממוקדת או חלום אחד, ונוסף על כך כדאי שלחלום או למטרה יהיה גם עוגן למציאות. זו יכולה להיות אימא, אחות או חברה; זה יכול להיות כל דבר. אפילו זוג כפפות.