פתאום שמתי לב, כמחנך כיתה ז', לנתון מעניין: בכל פעם שהיה שיעור ספורט אחרי התפילה, התפילה ארכה בכיתה שלי עשרים דקות גג. התלמידים פשוט הטיסו אותה. אבל כשהייתה משובצת להם שעת מתמטיקה לאחר התפילה, או אז הייתה התפילה מתארכת כמסטיק לכמעט ארבעים דקות. לאט-לאט. עם כוונות. עד שפעם אחת נמאס לי ושאלתי אותם: "תגידו, אתם מסתלבטים עליי? מה זו השגעת הזו? התפילה לא באמת חשובה לכם?"
שתיקה. הם הסתכלו עליי בדממה ולא ענו כלום. ראשים מושפלים. הרגשתי שעליתי על משהו. המשכתי בלהט: "אתם עושים לי טובה שאתם מתפללים? יש לכם בכלל מושג מה החשיבות של התפילה?"
עדיין שתיקה. עכשיו כבר התעצבנתי: "אתם ממלמלים מכיתה א' כל מיני טקסטים, עושים תנועות, ואתם רוצים להגיד לי שאין לכם מושג מה זה הטקס הזה בכלל?"
ניסיתי לשנות אסטרטגיה: "עם יד על הלב, כמה תלמידים היו יוצאים החוצה ומוותרים על התפילה אם הייתי אומר לכם שיש לכם עכשיו שיעור חופשי ואתם לא חייבים להתפלל?"
מבטים מהוססים הוחלפו בכיתה. ואז האמיץ הראשון הרים את היד. ואחריו עוד אחד, והנה יער שלם של ידיים. כמה אחרונים היססו. אחד, הצדיק של הכיתה, פלט בשקט: "המורה, אני הייתי מגיע להתפלל". "ואללה", אמרתי לו. "מעניין".
המשכתי: "ומה עם החופש? מי כאן חושב שהוא היה מגיע להתפלל בחופש?" בהתחלה אף אחד לא הצביע. ואז יד הושטה לאוויר. ועוד אחת. הספירה נעצרה בשלושה תלמידים.
יצאתי מהכיתה מזועזע. המציאות הזו, שאין לתלמידים מושג למה הם בכלל מתפללים, נראתה לי הזויה לגמרי. כששיתפתי חבר לצוות הוא ענה לי: "מה אתה רוצה? מתי מישהו דיבר איתם על התפילה? הסביר להם? עבד איתם באופן מסודר? כמה שעות המערכת משקיעה בתפילה?"
ואז הוא פנה אליי: "תגיד, מתי הורה שאל אותך: מה עם התפילה של הבן שלי? במתמטיקה, באנגלית, בלשון ובמחשבים ברור שיתעניינו. אבל בתפילה? עזוב אותך. תכלס, את מי זה מעניין?"
בעקבות התובנה הזו החלטתי לצאת למסע על התפילה. לנסות להבין מה התפספס ולמה בחלק מהמוסדות נראה שפשוט ויתרו על התפילה, ואילו באחרים דווקא רושמים הצלחות והתפילה נראית, לפחות מבחוץ, מרשימה ומרגשת.
הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה: "האתגר אינו בהתנהגות ה'דתית' ששמה תפילה אלא במקום הפנימי שהתפילה תופסת, עוגן של קשר עם בורא עולם. האם אנחנו מעוניינים בכלל בקשר כזה או פונים לקב"ה רק כשיש בעיה?"
עיסוק בתסמינים
הראשונה שפגשתי הייתה הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, ראש מדרשת נועם אביב ועד לא מכבר רבנית אולפנת אמית להב"ה.
יש מקומות שבהם התפילה פורחת ותופסת תאוצה ואפשר לראות בהם ילדים ובני נוער מתפללים בדבקות, אבל נראה שיש חלקים בציבור הדתי-לאומי שבהם התפילה לא בדיוק מדוברת בשיח ומקבלת חשיבות משנית.
"יש עיסוק בנושא ברמת הכינוסים הגדולים, ובהם השינוי הגדול בכינוס 'בכל לבבך', שיצר הרב יהושע שפירא. שמעתי מאחד מגדולי תלמידי החכמים שלנו, שאמר בזמנו לרב יהושע, כשרצה להרים את הכינוס: 'מי בכלל יבוא לזה? זה לא מעניין ברמה כזו שזה יוכל למשוך אנשים', והנה הכינוס הזה היה לאבן שואבת ולאחד הכינוסים היותר גדולים של הקיץ. אומנם הוא עוסק בעבודת ה' בכלל, אבל התפילה היא נושא מרכזי בו.
"נוסף על כך אני יכולה להעיד שהייתי בכמה וכמה דיונים פנימיים ברשת אמית עם רבנים ודמויות מובילות במערכת, והעברתי גם לא מעט שיחות בנושא בחדרי מורים ולפני מגוון קהלים. הנושא נמצא על סדר היום, ובהחלט מדברים בו. אולי לא באותה מרכזיות כמו נושאים אחרים, אבל זה לגמרי נושא חשוב שמקבל מקום".
הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה: "הורה אינו יכול לצאת מנקודת הנחה שלפיה 'סבא שלי הלך לתפילה, אבא שלי הלך לתפילה, אז גם הבן שלי ילך לתפילה'. ממש לא. בדור שלנו, במסגרת פירוק הערכים בעולם הפוסט-מודרני, צריך לעשות עבודה אקטיבית מותאמת לנפש הדור כדי להעביר הלאה את עולם הערכים שלנו"
היכן לדעתך מתחיל הניתוק שגורם לפעמים לאדישות התלמידים כלפי התפילה?
"אני מרגישה שאנחנו עוסקים בסימפטומים יותר משאנחנו נוגעים בלב העניין: השאלה הגדולה היא על החיבור של התלמידים שלנו לקב"ה ועל המחויבות או על המסגרת שמאפשרת להם לתת תוקף ומשמעות לחיבור הזה. הנקודה המרכזית בעיניי היא ראיית התפילה כדיבור אל ה', כמעין דיאלוג בין האדם המאמין ובין הקב"ה. והאמת היא שהנושא הזה מעסיק אותי הרבה-הרבה יותר מאורך החצאיות.
"נקודת המוצא שלי היא שככל שנעבוד יותר פנימה, על נקודת החיבור בין התלמידה לבורא עולם, כך נראה פירות לטווח הארוך גם בהתנהגות ה'דתית'. אומנם לא בהכרח, כי אנחנו יודעים שבדור הזה נוצר פעמים רבות נתק בין המחויבות ההלכתית ובין החיבור אל הרוחני, אבל ברור לי שעיקר העבודה בתחום המחויבות, הנאמנות להלכה, צריכה להיעשות פנימה.
"אם אתה רוצה להתמקד בנושא התפילה, האתגר אינו בהתנהגות ה'דתית' ששמה תפילה אלא במקום הפנימי שהתפילה תופסת, עוגן של קשר עם בורא עולם. האם אנחנו מעוניינים בכלל בקשר כזה או פונים לקב"ה רק כשיש בעיה? כמה מסיחים ומניעות חוסמים את הזרימה הטבעית לכאורה בין האדם לבין א-לוהיו?
"כלומר, העניין אינו האדישות לתפילה כפי שתיארת, אלא הרבה יותר עמוק מכך. וכן, גם המחויבות הדתית היא נושא שיש להעמיק בו. למה צריך מסגרת דתית מחייבת בכלל, ובתפילה בפרט, למה אי אפשר לתת לתפילה לזרום לפי מה שמתאים לי ובא לי באותו הרגע.
"כל הנושאים הללו מצריכים בירור, ליבון, העמקה ובעיקר שיח לא רק בינינו המחנכים והרבנים אלא עם התלמידים ובעיקר עם הילדים שלנו".
הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה: "יומרני לתלות את הסיפור הכואב של הדתל"שים רק בנושא הזה, אבל ברור שהחוויות שסיפקנו להם כשהיו בני 17, סמינריונים, מסע לפולין, אירועי סליחות וכדומה, לא מחזיקות מעמד לאורך זמן, אבל תודעה עמוקה ויסודית כן בונה את התפיסה הרוחנית-אמונית לטווח ארוך"
הרב אברהם אנגל: "רוב האנשים בטוחים שתפילה היא כספומט. כמו שאמר האר"י ז"ל, שאנשים נובחים הב הב הב. אבל אנחנו יודעים שתפילה היא קשר מתמיד, יום-יומי, של הנשמה עם מקורה, וכאמור, הקב"ה מצפה שנתפלל אליו, שנהיה מחוברים אליו ונעזור לו בהורדת השפע לעולם"
אילו כלים מעשיים יש לך כדי לקרב את התפילה לתלמידות ולפתוח להן את הלב?
"בראש ובראשונה שיח על תפילה, הבנת התפילה כעוגן של קשר יום-יומי קבוע בין האדם לקב"ה, הצפת האתגר שבתפילה, הבנת נושא התפילה כמסע חיים של האדם היהודי ועוד.
"כמו כן יש הרבה עבודה על הנגשה. לדוגמה, הוצאנו באולפנה סידור שהוא מינימליסטי, ממש תמצית התפילה כפי שמתפללים באולפנה, וכן ברכות הנהנין, ברכת המזון, קריאת שמע שעל המיטה ועוד, ועם זאת מאוד מאוד מונגש: הסברים קצרצרים על המטרה של כל חלק בתפילה, כותרות מודגשות, מה החזנית אומרת ומה שרים ביחד. הצורך עלה מהצוות, והלכנו על זה, וב"ה ראינו תוצאות יפות מאוד.
"נקודת המוצא שלי היא שבדור שלנו שום דבר אינו מובן מאליו, ולכן אם חשוב לנו שהילדות שלנו יתפללו, צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולעשות עבודה אקטיבית ואפילו יום-יומית בנושא כדי שזה אכן יקרה.
"הורה אינו יכול לצאת מנקודת הנחה שלפיה 'סבא שלי הלך לתפילה, אבא שלי הלך לתפילה, אז גם הבן שלי ילך לתפילה'. ממש לא. בדור שלנו, במסגרת פירוק הערכים בעולם הפוסט-מודרני, צריך לעשות עבודה אקטיבית מותאמת לנפש הדור כדי להעביר הלאה את עולם הערכים שלנו".
העניין הוא שהתפילה היא הקומה השנייה והשלישית. האם יש להם בכלל תשתית לבסיס של התפילה? מישהו דיבר עם התלמידים והסביר להם מי אמר שיש בכלל א-לוהים?
"התפילה היא דיאלוג עם א-לוהים. יש פה ציר. אי אפשר לצפות שיתפללו אם אתה לא עובד איתם על סוגיות היסוד האלו.
"באולפנה החלפנו את שיעורי מחשבת הקלסיים, את מה שכתוב בחוברת, בשיעור שנקרא 'כנפי רוח': מעגלים של שיח אמוני, שחשוב להדגיש כי הוא לא שיח פסיכולוגיסטי. לקחנו את אותם מקורות נצח של מחשבת ישראל, הנחנו אותם במרכז המעגל בקבוצות קטנות לפי בחירה, למדנו אותם, ולא פחות מכך עסקנו בחיבור שלהם אלינו, בשאלות שהם מעוררים, בנקודות שנרצה להמשיך ולברר.
"אני יכולה להעיד על עצמי. הייתה לי מורה מדהימה למחשבת ישראל: שתיתי בצמא את דבריה, ידעתי את החומר מעולה והוצאתי ציונים גבוהים במבחנים. בזה זה נגמר. אף אחד לא שאל אותי איפה זה פוגש אותי, איך זה מרגיש לי, איפה זה תופס אותי. זה היה העולם שבו גדלנו.
"בעיניי היום צריך ליצור מנגנון שמאזן בין עולם הידע למרחבי הנפש של הלומד. הבעיה בעיניי, בפרט בחינוך בנות, היא שבמובנים מסוימים ויתרנו על עולם הידע. במקומות רבים כבר לא מביאים את הכוזרי, בטח לא פותחים אותו במקור ולומדים ממנו כמה פסקאות הראויות להתכבד בהן. במקום זה מביאים משפט של הרב זקס ז"ל, ועכשיו 'בואו נדבר על זה'.
"הייתה לי פריווילגיה. הייתי בהגדרה רבנית האולפנה, וראשי ורובי היו בסוגיות אלו. יום אחד הסתובבתי באולפנה מוקדם. נכנסתי לבית המדרש. חושך. ישבה שם ילדה בראש שמוט על השולחן. שמונה ורבע בבוקר. שמתי עליה יד. 'מה נשמע? מה קרה?' והיא אמרה לי: 'אין לי כוח'. שאלתי: 'את לא רוצה להתפלל?' אמרה לי: 'לא. אני כועסת עליו. התפללתי על סבתא שלי, והיא מתה'. שאלתי אותה: 'אמרת לו את זה?' היא לא הבינה מה הקשר. אמרתי לה שתפילה זה לדבר אל הקב"ה, כולל לפרוס לפניו גם תחושות קשות שיש לנו".
הרב אברהם אנגל: "לאור השנתיים שבהן אני מסתובב בבתי ספר, אני קורא קריאה גדולה להכרה בחשיבות הוראת המקצוע שנקרא תפילה. שימציאו את הגלגל. שלא יהיה מצב שבוגר החמ"ד לא למד תפילה"
הרב ד"ר ראובן פיירמן: "לפני הכול אנחנו צריכים לדעת ולהבין ולהחדיר למתפללים שלכל תפילה יש ערך גדול בפני עצמה. התכוונת או לא, יש לזה ערך גדול. מצוות אינן מצריכות רגש. אם אתה מנענע את הלולב ולא מרגיש כלום, קיימת את המצווה, ואם אתה מנענע מטאטא ומרגיש מחובר, זה חסר משמעות. באותה מידה אנחנו רוצים לעשות את רצון ה', וזו התפילה. לא משנה מה אתה מרגיש וחושב באותו זמן. אם אתה אומר את מילות התפילה, קיימת מצווה"
נחשפתי לטישים, והם העצימו בי את עולמות הרגש והחוויה הדתית. היום אין דברים כאלה. מה עושים עם הנוער?
"אני לא מסכימה. לקחנו את התלמידות לטישים של תולדות אהרן, ולפני כן הלכנו לקבלת שבת בכותל הקטן ועוד הרבה יותר מזה. גם על זה אני ממליצה מאוד. אני חושבת שיש הבדל גדול מאוד בין עולם החינוך של הבנות לעולם של הבנים. בעולם החינוך של הבנות יש 90% דגש על החוויה ו-10% על התודעה.
"יוצרים חוויות בסגנון של צמאה, הפרשות חלה, מסעות סליחות וכל מיני אירועים מהסוג הזה, וכמעט שלא עובדים על תודעה אמונית. אני לא מדברת על שיעורי מחשבת קלסיים אלא על גישה בסגנון של 'בואו נשב ונדבר ולא נקום מהכיסא עד שנלבן לעומק סוגיות אמוניות' בסגנון של מה שתיארנו קודם. להבנתי עולם החינוך של הבנים עובד במתכונת הפוכה. זה וזה לעניות הבנתי צריכים תיקון.
"אני מרגישה שחייבים לחזור לאיזון ולהעצים את בניית התודעה האמונית, כיוון שלטווחים ארוכים עבודה רק על עולמות החוויה והרגש לא תחזיק מעמד.
"דרך אגב, אתה יודע מה השלב שאנחנו כציבור מאבדים את החבר'ה? השלב שבו החבר'ה מסירים את הכיפה? בדרך כלל זה קורה סביב הצבא או באקדמיה, נניח בגיל 22–27. יש לזה הרבה סיבות, ויומרני לתלות את הסיפור הכואב של הדתל"שים רק בנושא הזה, אבל ברור שהחוויות שסיפקנו להם כשהיו בני 17, סמינריונים, מסע לפולין, אירועי סליחות וכדומה, לא מחזיקות מעמד לאורך זמן, אבל תודעה עמוקה ויסודית כן בונה את התפיסה הרוחנית-אמונית לטווח ארוך.
"אתה לא יכול בדור שלנו רק ללמוד ביאורי תפילה, אבל אתה גם לא יכול רק לעבוד על שירה וריקודים. לעניות הבנתי שילוב ההבנה הקוגניטיבית עם השירה והריקודים הוא שבונה נדבך נוסף בבניין האמוני של הנפש: חוויה ותודעה גם יחד".
מה עם דוגמה אישית של ההורים?
"אי אפשר לצפות שהבת תתפלל אם היא לא רואה את אימא שלה מתפללת. לצערנו הרבה נשים לא מתפללות. אם ילדה גדלה בבית שבו היא לא רואה את אימא פותחת סידור, יהיה קשה מאוד לחנך לתפילה. הדוגמה האישית היא הבסיס לכל דבר".
להאהיב את התפילה על הילדים
ובכן, כמה זמן מוקדש לתפילה ברמת השטח? בניגוד לתפילה צה"לית, הנמשכת על פי פקודת מטכ"ל שלושים דקות ביום רגיל, חמישים דקות בראשי חודשים ושעה ו-45 דקות בשבת, את התפילה הבית ספרית מלווים בעיקר חופש וגמישות שמאפשרים לכל מנהל להכתיב את משכי התפילה המועדפים עליו. בחלק מבתי הספר התפילה נמשכת 35 דקות, באחרים 25 דקות, ומאחר שאנחנו מדברים על זמנים ברוטו, הנטו בדרך כלל קצר מהרגיל.
הרב דוב זינגר אמר לי פעם שמבחינתו יש מושג שנקרא 'אינטליגנציה דתית', ובדיוק כמו שיש תרגילים במתמטיקה שאמורים להכין את התלמידים לקראת המבחן, ככה גם אי אפשר להיכנס מהמגרש מזיעים ישר לתפילה, שכן תפילה צריכה את ההכנה שלה. את התודעה המדויקת והנכונה. לא סתם החסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפילה.
אחד האנשים המנוסים והוותיקים הפועלים בשטח ובקיאים בהטמעת יסודות התפילה בשטח הוא הרב אברהם אנגל, שעמד שנים בראש ישיבת בני עקיבא במירון, וכעת משמש משגיח רוחני בישיבת עטרת מרדכי שבצפת. הרב אנגל כתב פרקי הדרכה בעבודת התפילה וכינס אותם בספר 'ואביתה תהילה', שמטרתו להעצים בקוראים את כוחם ואת תפקידם, שותפים לקב"ה בקיום העולם, ומתוך כך מרומם את כוחה של התפילה בעיניהם. נוסף על כך הספר מבאר את כל התפילה בשפה פשוטה וקולחת המובנת לכול.
היינו מצפים שהספר יתקבל בברכה ומחנכים ורבנים יעוטו עליו ויזמינו אותך לדבר לפני התלמידים שלהם. האומנם?
"אני בהחלט רואה התעוררות מסוימת, שנובעת מהמבוכה ומהצורך בספר לימוד שיטתי שמצד אחד יענה על השאלות המהותיות על התפילה, ומצד שני יבאר את כל התפילה, מ'מודה אני' ועד 'עלינו לשבח', בביאור קצר וקל.
"דיברתי עם אחד מראשי הישיבות התיכוניות ושאלתי אותו אם אני יכול להגיע למפגש עם הר"מים. הוא כבר הכיר אותי, וככה הגעתי אליו להעביר שיעור. פגשתי את הר"מים, 34 במספר, ושאלתי אותם: 'מי כאן מלמד תפילה כשיעור במערכת?' אחד הצביע ואמר שפעם בשבועיים. שאלתי את ראש הישיבה למה לא מלמדים, והתשובה הייתה: 'אין לנו תקן'.
"הוספתי ואמרתי לר"מים שלדעתי כנראה הר"ם של כיתה י"א לא מלמד תפילה מפני שבוודאי בכיתה י' הם למדו, והר"ם של י' לא מלמד מפני שבכיתה ט' הם למדו, וכך הלאה, ומסתבר שהפעם האחרונה שהם למדו תפילה הייתה בכיתה ד'.
"לשבחו של ראש הישיבה ייאמר שהוא החליט שהוא הולך על זה כי זה חשוב לו, וכל שכבת כיתות ח' לומדת מאז מדי שנה שיעור בתפילה לפי הספר שלי. בסוף השנה הם הזמינו אותי להשתתף בסיום על הספר".
מדהים. מכיתה א' אומרים לנו כמה תפילה זה דבר חשוב, ואפילו אין זמן מוגדר במערכת לתפילה.
"מתברר שאין במערכת שיעור תפילה".
תן לנו תמונת מצב עדכנית על התפילה כמו שאתה תופס אותה מבעד למאות ההרצאות והמפגשים שהיו לך בשטח.
"עברתי ביותר ממאה בתי ספר בארץ, ישיבות תיכוניות ואולפנות, וניסיתי לעורר שיעשו משהו בעניין. במידה מסוימת הצלחתי לעורר רצון ללמוד, אבל מבחינת המערכת, משרד החינוך, לא צלחה דרכי".
מדוע ההורים לא עושים כלום בעניין? למה זה לא מפריע להם?
גם הרב אנגל מדגיש את הדוגמה האישית ואת מקומם של ההורים: "לכל הורה חשובים ההישגים של הילד שלו, וכשהוא בא לבית הספר הוא מתעניין בהישגיו במתמטיקה ובאנגלית, אבל מעטים הם ההורים ששואלים איך הבן שלהם בתפילה.
"האמת היא שההורים באותה בעיה כמו הילדים שלהם. אם הילד רואה שאבא מדבר בתפילה, למה שהוא יתפלל? אבא שרוצה שהילד יתפלל צריך לשמש לו דוגמה. לבוא לבית הכנסת. להתפלל. שהבן שלו ישב לידו. ככה הוא יאהיב עליו את התפילה. הוא ישמח בתפילה. זה הצעד הראשון.
"כשסיימתי להעביר שיעור לנוער ניגש אליי אדם כבן שישים ואמר לי: 'עכשיו אתה צריך לתת לנו שיעור לקהילה. כי דווקא עכשיו שאנחנו בוגרים יותר, זה הזמן'".
איך אפשר להביא ילדים לתודה של תפילה?
"אחלק בין הנוער ובין ילדים קטנים שבאים בגלל הפרסים והסוכריות, ואין מה לעשות, ההורים אכן צריכים לתת להם פרסים. כך אמר הרמב"ם.
"הרב וולבה כותב שלא צריכים להכריח ילדים לפני כיתה ה' להתפלל, כי זה משניא עליהם את התפילה. אפשר שהילד יבוא לכמה דקות וילך, אבל לא שיבוא ונתחיל לשבת. אבל לילדים גדולים, לנוער וגם למבוגרים צריך להסביר את המהות של התפילה. מהי תפילה בכלל?
"רוב האנשים בטוחים שתפילה היא כספומט. כמו שאמר האר"י ז"ל, שאנשים נובחים הב הב הב. אבל אנחנו יודעים שתפילה היא קשר מתמיד, יום-יומי, של הנשמה עם מקורה, וכאמור, הקב"ה מצפה שנתפלל אליו, שנהיה מחוברים אליו ונעזור לו בהורדת השפע לעולם".
אתה בעד לתת ציון על תפילה?
"לא. אני לא יכול לתת ציון על תפילה. תפילה היא עבודה שבלב. ציון יכול לתת מוטיבציה ללימוד התפילה או להגעה לתפילה. אף אחד לא לומד מתמטיקה או אנגלית בלי ציון. זה מדרבן את הלימוד. על השיעור בתפילה אפשר לתת ציון, אבל על התפילה עצמה לא".
עם יד על הלב, אתה מתוסכל מהמערכת?
"אני לא מרפה. אני משתדל כל הזמן לדבר עם ראשי הרשתות, ומאחר שאני מכיר ראשי מוסדות אני פונה אליהם אישית. במוסדות התיכוניים כולם מדברים על זה. כולם מוטרדים מזה. אבל בסוף חוזרים לאותה נקודה, כי הם צריכים להשקיע משאבים, ואין להם המשאבים האלה. המערכת מקצצת בשעות, והמנהל לא יוריד שעות גמרא. גם אני הייתי ראש ישיבה תיכונית, ופעם בשנה הבאנו מדריכים שעשו סמינריון חד-פעמי על התפילה.
"לאור השנתיים שבהן אני מסתובב בבתי ספר, אני קורא קריאה גדולה להכרה בחשיבות הוראת המקצוע שנקרא תפילה. שימציאו את הגלגל. שלא יהיה מצב שבוגר החמ"ד לא למד תפילה.
"כולם רוצים להתפלל. כל יהודי וכל אדם מתפלל. הרב קוק אומר שהנשמה מתפללת תמיד. אבל כשמפרטים למעשה יש הימנעות. בשביל תפילה צריך לקום בבוקר. תפילה זו עבודה. זו פרנסה. זו אחריות. אבל יש עוד דבר אחד: היום אין מקצוע שלא משתלמים בו. אתה לא תיתן את המכונית שלך למוסכניק שלא השתלם. חוץ מתפילה, בתפילה אף אחד לא עושה השתלמות.
"בציבור הרחב יש שיעורי דף יומי, הלכה, אבל אין ביאורי תפילה. כמה בעלי בתים יש שלומדים תפילה? העברתי במירון שיעורי תפילה. אחרי אחד השיעורים ניגש אליי יהודי מבוגר ואמר לי: 'עכשיו אני מבין מה זה המכין מצעדי גבר'".
[מסגרת, לא מאוד בולטת במחילה]
לאהבה את ה'
כשאנחנו מגיעים לדבר על תפילה בשדה החינוכי, אי אפשר להתעלם מהתהליכים החשובים הטובים, המעודדים, שמתרחשים. בחמ"ד יצא מסמך מסודר ומפורט, 'הוראת התפילה והסידור בחמ"ד', ובו פורטו המטרות שהוא חפץ להשיג:
"ללמד את התלמידים/ות לקיים את מצוות, 'ולעבדו בכל לבבכם' – זו תפילה, להכיר את חלקי התפילה באופן מדורג, להבין את מילות התפילה, להפנים את תוכן התפילה ומטרתה, ללמד לכוון בתפילה, להכיר ולהתמצא בסידור בו התלמיד מתפלל, ולזכות בראשיתו של הפסוק: 'לאהבה את ה' א-לוהיכם ולעבדו ובכל לבבכם'".
לאחר מכן מובאות הדרכים להוראת התפילה ויישומה: "בנועם ובהדרגה בהתאמה לגיל, להסביר פנים, וללמד על כוחה של התפילה והשפעתה על המתפלל על עם ישראל ועל העולם כולו. 'וצריך אתה לדעת כי כוח התפלה גדול, אפילו לשנות הטבע, ולהינצל מן הסכנה, ולבטל הנגזר'".
מעיון במסמך נראה שחשיבה ועמל רב הושקעו בו, החל בנקיבת הזמנים המומלצים לתפילה (15–30 דקות) ועד לאופן הגשת התפילה, וכן המלצות לאתרים ולחומרי עזר שאמורים לתת למחנכים כלים בהוראת התפילה ובחיבובה על התלמידים.
ואולם מבדיקה שערכתי בשטח שמעתי ממכרים וידידים שכדאי לי לבקר במקומות שפועל בהם מיזם ממ"מ, רעיון שנועד ליצור לילדי בית הספר היסודי מסגרת תורנית של תפילה ולימוד בכל ימי החופש הגדול. המטרה היא ליצור מסגרת מסודרת של תפילה במניין לילדים, כדי שיתרגלו לתפילה וללימוד משותף גם בימים שאין בהם לימודים בבית הספר, ימים שבהם נמצאים מחוץ לבית עד שעות מאוחרות למדי, אין חוגים ואין מסגרת תורנית מסודרת.
ילדים בוגרי כיתות א'–ו', בנים ובנות, מגיעים להתפלל במניין עם המבוגרים ביישוב. בהדרכת מלמדים מתנדבים הם לומדים להתפלל מנחה, משתתפים בשיעור קצר המותאם לגילם, ואז מתפללים מעריב. כדי לחבב על הילדים את התפילה ולגרום להם להתמיד ולהגיע כמה שיותר הם מקבלים בסוף הקיץ פרסים. ככל שילד התמיד יותר, כך הפרס שיקבל גדול יותר. באתר של המועצה האזורית שומרון כתוב גם שבכל יום חמישי מחולקות לכל הילדים הפתעות מתוקות.
הרב ד"ר ראובן פיירמן: "בגיל בר מצווה לומדים עם הילד את מהות התפילה, וגם זה צריך להיות בכיף. לספר סיפורים ולקשר אותו. כדאי להימנע מקונפליקטים בין הורה לילד בעניין קיום המצוות. לעמוד בכל תוקף על מצוות לא תעשה – כשרות, שבת וכדומה – ולהימנע מלחץ במצוות עשה, כמו ברכות, תפילה וכדומה. העיקרון הוא שצריך להפסיק לשחק חתול ועכבר עם הילדים ולהעיר להם מהרגע שהם הגיעו לגיל בר מצווה"
ללמוד לשחרר
את אחד הקולות המעניינים בכל מה שנוגע להטמעת התפילה משמיע הרב ד"ר ראובן פיירמן, שמלמד בישיבות בכוכב יעקב, במצפה רמון ועוד, וחיבר את הספר 'בסוד התפילה – להתפלל באמת'. פגשתי אותו בביתו המקסים שבשכונת אבו תור.
מה אנחנו עושים עם תפילת הילדים? איך מחבבים עליהם את התפילה?
אנחנו רגילים לחשוב במושגים של כוונה, אבל הרב פותח דווקא בבניית תודעה של הכרה בערך של התפילה עוד לפני הכוונה וחיבור. "לפני הכול אנחנו צריכים לדעת ולהבין ולהחדיר למתפללים שלכל תפילה יש ערך גדול בפני עצמה. התכוונת או לא, יש לזה ערך גדול. מצוות אינן מצריכות רגש. אם אתה מנענע את הלולב ולא מרגיש כלום, קיימת את המצווה, ואם אתה מנענע מטאטא ומרגיש מחובר, זה חסר משמעות.
"באותה מידה אנחנו רוצים לעשות את רצון ה', וזו התפילה. לא משנה מה אתה מרגיש וחושב באותו זמן. אם אתה אומר את מילות התפילה, קיימת מצווה".
ואם נוריד את מה שאמרת לרמת המעשה, מה זה אומר בדיוק?
"קודם כול שההורה ידע מה היא תפילה. שגם אם הילד לא מתכוון, הילד עדיין מקיים מצווה".
עד כמה צריך ללחוץ על הילדים הקטנים לבוא עם ההורים לתפילה?
"ילדים קטנים רוצים לבוא עם אבא, וצריך להפוך את זה לחוויה. לצחוק ולשחק בדרך. זו צריכה להיות חוויה שנחרטת בלב, וזה העיקר.
"אחר כך, ברגע שלילד כבר אין רצון לבוא להתפלל, הייתי ממליץ שלא ללחוץ עליו. לא להביא אותו לתפילה, לא להכריח, כיוון שהמטרה שלנו אינה שהוא יתפלל אלא שהוא יהיה מחובר לתורה ולמצוות, ובשבילו זה צריך להיות כיף. ילד נמשך לכיף, ולכן התורה והמצוות צריכות להיות כיף. שהוא ייהנה. משהו משמח. ולכן ילדים עד בר מצווה פטורים מכל המצוות, ומה שלא משמח, שלא יעשו".
קיבלתי מכתב כואב מאדם שסיפר לי שכשהיה ילד קטן אבא שלו הכריח אותו להגיע איתו לתפילה, ומשבגר הרגיש שהוא אינו מסוגל להתקרב לבית הכנסת בגלל הטראומה. מה עם ילדים גדולים יותר?
"בגיל בר מצווה לומדים עם הילד את מהות התפילה, וגם זה צריך להיות בכיף. לספר סיפורים ולקשר אותו. כדאי להימנע מקונפליקטים בין הורה לילד בעניין קיום המצוות. לעמוד בכל תוקף על מצוות לא תעשה – כשרות, שבת וכדומה – ולהימנע מלחץ במצוות עשה, כמו ברכות, תפילה וכדומה. העיקרון הוא שצריך להפסיק לשחק חתול ועכבר עם הילדים ולהעיר להם מהרגע שהם הגיעו לגיל בר מצווה".
תכלס, אבא שרוצה להתחיל וללמוד עם הילד שלו על התפילה, מאיפה הוא מתחיל?
"הספר שכתבתי, 'בסוד התפילה', נועד גם לכך. אנחנו לומדים עם הילדים, אבל מה שהם יעשו אחר כך זה כבר שלהם, ואנחנו צריכים גם לדעת לשחרר".
לרובנו קשה לשחרר.
"אני ממליץ להשקיע את מרב המשאבים בחיזוק הקשר בין ההורים לילד. בדרך כלל אם יש קשר טוב, הילד יישאר דתי, ואם אין קשר טוב, גם אם הוא יתפלל עד גיל 19, הוא עלול לזרוק הכול. הרבה מאוד תלוי בטיב ובאיכות של הקשר בין ההורים לילדים. אם הוא יודע שיש קשר טוב, הוא לא ירצה להסיר את הכיפה. בדרך כלל זאת מחאה של שחרור, אבל כשאין ממה להשתחרר אין במה למרוד. אין במי למרוד".
לעילוי נשמת היקרה והאהובה נחמה סביץ בת רבקה ומרדכי שרוני ז"ל, מחנכת בכל נשמתה, אשר גידלה תלמידות ותלמידים רבים למידות טובות, לכישורי חיים ולדרך ארץ
