ספי וייל
הוא לא חשב שזה יקרה מהר כל כך. זה מעולם לא הלך לו בקלות רבה, וגם הפעם ידע שזה יהיה לא קל. להפתעתו הוא קיבל את מכתב התשובה מהר משציפה, וכשהלך ליום המיונים, וספר התנ"ך בתרמילו, התרגש לרגע ואמר לעצמו: הפעם אצליח!
הוא עבר בקלות את המיונים לשלב הבא, אף שבשאלה על מי נאמר "אין כמוה" בספר שמואל כמעט ענה "מיכל בת שאול", אך ברגע האחרון נזכר שמדובר בכלל בחרב של גוליית. יש להם הומור פנימי למחברי השאלות, חשב לעצמו.
השלטים וקריאות העידוד נראו לו מנותקים מהמציאות. כשראה את אביחי ואורי שואגים בקול "הוא משלנו, הוא משלנו", מזג לעצמו בידיים רועדות מים מהבקבוק לתוך הכוס שעמדה לפניו, ובטעות שפך קצת על השולחן. המתמודד שלימינו חייך לעברו ואמר: "חזקים החבר'ה שלך, איזה עידוד". אכן חזקים, חשב לעצמו, והסיט בכוח את המחשבה מהמפגש האחרון שהיה לו איתם בתחרות הריצה.
זה תפס אותו ברגע. הוא לא היה מוכן לשאלה שבאה משולחן השופטים. דווקא חשב שלמד די טוב, ניסה לענות שוב תשובה קצת אחרת, אף שבתוך תוכו ידע שאין לו מושג. "שש נקודות מתוך עשר", החזירו השופטים, והקהל מחא כפיים, אך כשראה בזווית עינו את המורה לתנ"ך מסביר לכיתה שהוא כבר לא יעלה לשלב העולמי בחידון התנ"ך, תחושה של עצב פנימי הציפה את ליבו. אורי ואביחי יצאו מהאולם בלי שהמורה ראה.
***
"אבל איפה זה פוגש אותך", שאל אותו איתן הפסיכולוג בפגישה השלישית כששב וסיפר את הסיפור. איפה לא, הוא חשב, ולא הבין איך מישהו שלמד שנים רבות כל כך אינו מבין דבר פשוט כל כך. "בסך הכול לא עלית שלב בחידון התנ"ך". לא, זה לא נכון, חשב לעצמו. בסך הכול שוב הוכחתי לעצמי ולכולם שאני אותו האפס, שלא השתניתי, אבל לא העז לבטא את הדברים באוזני איתן ורק אמר: "אני לא יודע בדיוק, פשוט לא הרגשתי נוח שם באולם עם כל ההמולה סביבי".
***
אושר, חשב לעצמו, כך נראה אושר, נזכר במחשבה שעברה בליבו חודש קודם לכן, כשסיים במקום הראשון בחידון המחוזי, וכל הכיתה רצה לבימה והרימה אותו. "אריאל מלך ישראל חי חי וקיים", צעקו בעוז. בזווית עינו ראה את המחנך ניגש להוריו בחיוך גדול ולוחץ לאביו את היד.
"כולם לרדת מהבמה, כל התלמידים לרדת עכשיו, הבמה לא מותאמת למשקל כזה", ניסה המנחה להפסיק את החגיגה, אך החבר'ה המשיכו להקפיץ אותו לשמיים, והוא כמעט נגע בהם.
***
"אז אורי ואביחי יצאו מהאולם ברגע שטעית, וסיפרת לי שהם בכלל לא היו חברים שלך. אז למה זה מבחינתך היה הקש ששבר את גב הגמל?" שוב ניסה איתן לפצח את הנפש שלו מכיוון אחר, בפתגם של פעם. לפחות היה משתמש באיזה פתגם תנ"כי, חשב אריאל. מה ההורים שלי מצאו בו? הוא בדיוק ההפך ממני. איך יבין אותי, יושב פה בקליניקה המדהימה שלו, על קיר אחד תמונה שלו יושב בתא הטייס ומטיס מטוס קל, ובצד השני תמונה שלו וסביבו משפחה מושלמת?
"היית צריך לראות את המבט שלהם", ענה. "מה היה במבט הזה?" שאל איתן. "עזוב", אמר אריאל, "אתה לא תוכל להבין".
***
"אני לא מאמינה שאתה לא רעב! בחיים לא ראיתי אותך עומד מול אינג'רה ולא גומר אותה באותו רגע".
"אבל אני באמת לא רעב, ואני כבר לא כל כך אוהב לאכול את זה", נזכר בסיטואציה שגרמה לאימו ללכת לחדרה דומעת ולאביו להבין שהוא צריך ללכת לטיפול. "איזה טיפול? על מה אתה מדבר? בכלל, המילה הזאת, טיפול, זאת מילה של אשכנזים. בסך הכול אמרתי שכבר לא בא לי לאכול את זה".
"זה לא רק זה", ענה לו אבא בלחש, "זאת כל התחושה מאז חידון התנ"ך שאתה מפזר פה בבית, כאילו אתה מתבייש בנו".
***
"למה אתה חושב שאני לא אוכל להבין אותך?" תהה איתן בקול והביט לתוך עיניי, מנסה למצוא שם מאחור את התשובות. השפלתי מבט. "תסתכל רגע אליי, מה אתה ישר מוריד את העיניים? אני מדבר אליך", הרים מעט את קולו, ובצבוץ של כעס נשמע בו.
"בדיוק בגלל זה אתה לא תבין אותי".
"בגלל מה? אני באמת כבר לא מבין אותך!"
"בגלל העיניים. אצלנו להסתכל למישהו בתוך העיניים זה נחשב חוצפה".
***
"במקום השלישי והמכובד זכה אריאל נגוסה", מחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם, "וזאת הפעם הראשונה שמתמודד מעולי אתיופיה הנפלאים הגיע למקום גבוה כל כך". מחיאות הכפיים התגברו, והדמעות שלי זלגו עם כל מחיאה ומחיאה. עצב עמוק מילא אותי.
"אני שמח לראות את ההתרגשות הרבה של אריאל, ואני רוצה לומר לך שכולנו מתרגשים איתך. הבאת הרבה כבוד לישיבה שלך ולמשפחה! במקום השני, שמקנה כניסה לחידון העולמי, זכה…" כבר לא שמעתי כלום. אחרי כמה שעות, כששלחו בוואטסאפ השכבתי את התמונה שלי אוחז בגביע של המקום השלישי, וסביבי הוריי, המנהל, מחנך הכיתה והשופטים, לא זכרתי כלל שעמדנו והצטלמנו.
***
"מה הקשר להסתכל בתוך העיניים? בסך הכול ביקשתי שתהיה איתי, זה רק אתה ואני פה בחדר, אני מדבר איתך, ואתה מתנתק". אני לא מתנתק, חשבתי, להתנתק אומר שהייתי מחובר פעם, אבל מעולם לא הייתי מחובר.
"אתה רוצה אולי לשתף אותי בעוד חוויה שהייתה לך? הבנתי את העניין עם חידון התנ"ך, למרות שבינינו, הגעת למקום השלישי והמכובד. מכל הארץ. תן לי עוד איזה סיפור, עוד משהו. מה גרם לך ללכת למדבר יהודה ושלא ימצאו אותך כמה ימים?
לא זכרתי איך זה הגיע. מה באמת היה שם? זה קרה מהר כל כך. רצתי הביתה, לקחתי תיק, תפילין, מים וחבילת ופלים. באתי לקחת את הטלפון, ובהחלטה של רגע החלטתי להשאיר אותו. רציתי קצת שקט. קצת לבד. קצת אליהו במדבר. אולי קצת להרגיש ישמעאל: רעב, בוכה, מושפל ומגורש. קצת לירוק על עצמי, כמו דוד אצל אכיש. קצת להיות דוד, מושלם אבל רדוף, קצת להיות אני.
"נו, עולה לך משהו?" הוא שאל. נזכרתי באליפות האתלטיקה. "הייתה תחרות בשנה שעברה, אליפות אתלטיקה, לא של משרד החינוך, רק של הישיבות. זה כמו דרבי כזה, כמו תחרות בין אחים. זה כאילו שמים את אבשלום, אמנון ושלמה באותו מסלול ריצה, והמנצח זוכה בכתר המלוכה".
איתן חייך. הוא לא הבין מאיפה נופל לו פה בחדר כל התנ"ך הזה. "לא, תמשיך, תמשיך, זה מעניין", חייך.
"בקיצור, הגעתי למקום הראשון במאה מטר, ניצחנו גם במרוץ השליחים בזכות התוצאה שלי, וזכינו במקום הראשון הכללי", חייכתי.
"או, סוף-סוף משהו אופטימי. אני רואה שאתה יודע גם לחייך", אמר.
"אז זהו, שלא, אחרי הנפת הגביע הגיעו כמה חבר'ה וצעקו לאורי ואביחי, שהיו איתי בשליחים, 'הכול בזכות האתיופי, אם הוא לא היה, הייתם מקום שלישי מקסימום'. חזרתי הביתה מחייך, אבל בכיתי בחדר".
***
"אנחנו באמת לא מבינים אותך", אבא ואימא אומרים, ואני לא מסוגל לראות אותם עצובים כל כך. "אתה התלמיד המצטיין של הכיתה, הספורטאי המצטיין, כולם אוהבים אותך, אתה גאוות המשפחה. איפה היית שלושה ימים? מה זה העצב הזה? מה זה 'לא בא לי לאכול'? ועוד להגיד לי שאתה לא אוהב את האוכל שלי!"
"באמת לא בא לי, אני לא רעב. אם הייתי רעב, הייתי אוכל, ולא אמרתי שאני לא אוהב את האוכל שלך, זה סתם נפלט לי, אני מת על האוכל שלך. די, תפסיקי לבכות, אני לא עושה לך בכוונה".
בזווית עיני אני רואה את אביגיל ומשה אחי הקטנים מתבוננים במחזה, וליבי נכמר. אני מחבק את אימא ובוכה. "אני מצטער, לא התכוונתי, זה לא יקרה עוד. אני לא יודע מה יש לי, לא יודע למה ברחתי, לא טוב לי, לא טוב לי".
הדמעות של אימא מרטיבות לי את מעיל הנייקי החדש שהתעקשתי שתקנה לי. אביגיל ומשה בוכים בשקט בצד, לא מבינים מה קורה. אבא מחבק אותי, "הכול בסדר, אנחנו נעזור לך, כבר קבענו לך פגישה".
לא האמנתי שאחזיק מעמד כל כך הרבה פגישות, אבל עם הזמן ומפגישה לפגישה התחלתי לראות את הדברים קצת אחרת, להאמין בעצמי, להיות גאה במה שאני ובמי שאני, להפסיק לברוח גם מעצמי, גם מעצמנו.
***
"ואני אומר לכם, חבר'ה, לכל אחד יש התמודדויות משלו, אבל ההתמודדות העיקרית שלנו היא לא לחשוב מה חושבים עלינו אלא לחשוב טוב על עצמנו. כל אחד פה מסיים כיתה י"ב ויוצא לדרך חדשה, ואני נשאר פה בישיבה, ממשיך לחנך כיתה חדשה. עשרים שנה שאני פה, ועדיין מתרגש לספר את הסיפור האישי שלי. ומי שצריך עזרה במדבר שלו, אני כאן".
אני מסתכל עליהם, רואה בצבוצי דמעות, ומבעד לדמעה שלי רואה את ההורים שלי מביטים בי, גאים.
