רשות הדיבור- שופטים

מכתב לשיעור א'

יהושע ס'

אחי היקר מאוד!

דבר ראשון, אשריך שזכית להיכנס בשערי הישיבה, להשקיע את מיטב שנותיך בלימוד התורה הקדושה. אתה ממש מקיים את העולם.

רציתי לשתף אותך בכמה דברים בנוגע ללימוד בישיבה. זכינו ב"ה להגיע ללמוד תורה, את הדבר הכי גדול, הכי גבוה, הכי שלם והכי טוב. להתעסק בדבר ה' ממש. כל דיבור ודיבור שאנו מוציאים הקב"ה שמח איתנו, וקורא לכל פמליה של מעלה לראות איך בניו האהובים עוסקים בתורתו. כמה זכות יש לנו, איזו שמחה עצומה יש לנו שזכינו להיות ממי שלומדים תורה בצורה מיוחדת ונכונה כזאת, בראייה כללית והסתכלות רחבה, מתוך חיבור עמוק לכלל ישראל, לכל חלקי ארץ ישראל, ממש התורה הגואלת.

וכשאנחנו ניגשים ללימוד אחרי חשיבה על כל הדבר הזה בשמחה העצומה שיש לנו על זה, אפשר להתגבר על כל קושי שלא יבוא, ונוכל ללמוד יותר בהבנה ובבהירות גדולה. הקב"ה אוהב גדלות, אוהב שלמות. כמו שאנחנו הולכים לבחור איזה בגד, כמה שהוא יעלה, אנחנו בודקים אותו הרבה זמן, אם המידה מתאימה, הצבע מתאים, שיהיה הכי מושלם – ככה גם בלימוד. ללמוד בגדלות, לחפש שיהיה הכי מתאים, הכי מובן, ושיקבל את היחס הראוי. לחשוב גדול, לשאוף גבוה, לכוון למקומם של צדיקי הדורות, גדולי וענקי עולם. כן, כן. אל תתפשר!

כשאנחנו נכנסים לישיבה יש איזה תהליך שעוברים. מעבר כזה מ"אני עושה מה שאני רוצה" ל"אני עושה מה שחשוב". וכמו כל תהליך הוא קצת מכאיב. יש ביטוי כזה שבתהליך ההיעדר קודם להוויה. כדי שתהיה איזו מציאות צריך לפנות מקום לדבר הגדול, למציאות שעומדת להגיע. וכואב לפנות מקום. זה כמו נביטה של זרע, הוא מתפרק, לא נשאר ממנו כלום, ורק אז צומח ממנו משהו חדש. אם הזרע יעצור באמצע, יכאב לו ויפסיק הכול, לא יצא ממנו כלום. רק זרע קטן. אבל אם הוא מוריד את הראש, נותן לכאב לחלוף, יצוץ פתאום איזה נבט, שיגדל לעץ גדול ממדים. וכמו שאמרו חז"ל: "צורבא מרבנן, כיון שנבט נבט" בעז"ה.

ועוד דבר שצריך שנדע. גם כשקשה, לברוח משבירת כלים. תמיד להמשיך, להתקדם קדימה. להמשיך ללמוד בשמחה ועוצמות. שבירת כלים זה להפסיק ללמוד. זה לברוח מההתמודדות. אחרי שהכלי נשבר קשה מאוד להחזיר אותו לקדמותו. אפשר להדביק, לחבר, אבל זה לא אותו דבר. לא לעצור באמצע, כמו הזרע שלא מפסיק ואחרי כמה ימים מתחיל לנבוט. ואחי היקר, אל תדאג. בעז"ה זה עובר. ואני בטוח שלכל אדם זה קרה וקורה, בסוף אנחנו בני אדם. צריך לעודד ולהתעודד, לעלות על הגל ולשמוח בזכות שיש לנו, בשאיפות הגדולות, ושאנחנו עומדים בקו ישיר לריבונו של עולם.

מאמין בך מכל הלב. באהבה ובהצלחה גדולה.

 

אבא שלי הוא הכי בעולם

אדר

אבא,

אני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים אם לא היית איתי

אני לא יודעת איך הם היו נראים אם לא היית מקשיב לי

או יותר נכון להגיד – אם לא יכולתי לדבר אליך, לפנות אליך

לא יודעת איך הם היו נראים אם לא הייתי מרגישה אותך בדרך הולך איתי צעד צעד, נושא אותי על ידיך ומשאיר עקבות בחול, את עקבותיי.

וכמו כל עקבות בחול, הגאות באה ושוטפת, מוחקת הכול.

אז לפעמים אני לא רואה טוב, לפעמים אני קצת שוכחת להעריך,

אבל אבא, תהיה בטוח שאני רוצה.

אני רוצה לראות תמיד, רוצה לזכור את כל סימני העקבות שאתה משאיר.

ולפעמים קשה לי,

ולפעמים אני עושה בכוונה, קצת כמו ילדה קטנה.

כואב, אז רוצה להכאיב בחזרה.

ממש כמו ילדה קטנה.

אבל אבא, אני הילדה הקטנה שלך.

ואני מבטיחה להיות ילדה טובה יותר.

יום אחד אני אשתפר.

יום אחד אני אהיה כל כך טובה

שתהיה גאה

ותגיד

״זאת הילדה שגידלתי״.

 

 

בשבילי

ד"א

ורגליי יטפפו בקצב חדש,

והקצב יגבר, ויידום כל השאר,

ורק רגליי יישמעו בחושך העב

כי הסוף קרוב, הסוף כבר כאן.

 

והסוף שמח, גם אם נוגה בקצוות,

הסוף מחייך לו חיוך של דורות,

חיוך שבחיקו עול של שנים,

חיוך של בוגר, של מסכים ומשלים.

 

חיוך אמיתי שמבין ומקבל,

חיוך שמוכן גם אותי לשדל,

חיוך שרוצה גם ממני תשובה,

חיוך שדורש ממני קצת הקרבה.

 

חיוך שאומר לי אני פה לצידך,

חיוך שאומר עוד תהיה מנוחה,

חיוך שחובק לו את אתמול ומחר,

שייקח גם אותי אל מעבר, אי-שם.

 

וכן גם אני מוכן גם אם קשה,

מוכן לקבל, להכיל, לשחרר,

לקפוץ אל המים בחיוך משלי,

חיוך שאומר העולם הזה בשבילי.

 

נעלבתי

ב"כ

נעלבתי!

אף אחד לא אמר לי משהו פוגע,

זה גם לא נושא שרק בי הוא נוגע, אבל בכל זאת נעלבתי.

זה קרה בארוחת שבת עם המשפחה המורחבת והדודים,

כולם היו יפים, היה ממש נעים, והכול היה טעים.

אבל נושא אחד היה לאורך כל הארוחה בחזית, תספרו, תשתפו, תגידו איך היה לכם בארצות הברית.

כולם בעיניים בורקות מתלהבים מהסיפורים ומהנופים,

ואו, מדהים, מטורף, נאמר כל הזמן לאחר שהנשאלים משתפים.

ואני בצד מקשיב, נעלב עד עמקי נשמתי,

הרי גם אני טיילתי השבוע, ולמה אף אחד לא שואל אותי?

אומנם זה היה בארץ ישראל ליד הארבל והירדן,

אבל זאת הייתה פינה חמד, יפה, בלי אנשים, ממש גן עדן.

אני לא מנותק, הייתי באמריקה ובאירופה, באמת אין מה להשוות,

המים, ההרים, הירוק, טבע שלא רואה את ארץ האבות.

וכבר אמר נעמן מזמן טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל והירדן,

אבל אחרי טבילה במים הוא הבין שרק בארץ ישראל העור והאדם יכולים להתעדן.

ושמעתי כבר את כל הסיבות: שבארץ יקר, חם ומפוצץ אנשים,

ורק בחו"ל אפשר שכל המשפחה תהיה מאוחדת בלי לחצים.

גם ההיתר ההלכתי נשמע הגיוני וסביר,

לכן אני לא מזלזל, מבין ומכבד את כל מי שמתיר, אבל בסוף צריך לדעת שלכל דבר יש מחיר.

החיבור לעם ולכלל ישראל נפגם,

ויכולת הראייה של היופי שבארץ שלנו קצת נסתם.

נעלבתי בשביל ארץ ישראל שלנו שהיא יפה קדושה וסגולית,

ורק בה אפשר לקדש את החומר ולהגיע אל התכלית.

 

מעריץ אותך, אחותי

נ'

לפעמים אני חושב עד כמה אנחנו נמצאים בדור מוזר.

דברים שהיו חריגים הפכו לנורמה מקובלת, דברים שהיו טאבו נישאים בפי כול.

אחותי היקרה, אני מדבר על צניעות, על יחס בין בנים לבנות. כן ממש על הדברים ה'קטנים' האלה, של אורך החצאית (חצאית?!) ובאיזה אורך השרוול.

בכלל, כל היחס בין המינים נהיה זול בעולם שסביבנו (בטח עם המכשיר שיש לכולנו, המעודד צילום, החצנה וקשרי חברות דיגיטליים).

ובכנות, זה משפיע גם עליי. על כולנו.

לא באתי להוכיח. יש כאלה מספיק.

רוצה לומר לך שאני מעריך אותך. מאוד.

את, שנלחמת בנורמה הנסוגה של החברות סביבך ונקרעת בין הרצון להיות חלק ולהרגיש in ובין מה שגדלת עליו ובתוכך עמוק את חשה שהוא נכון יותר.

את, שאופנות מתחדשות וגם את רוצה, אבל נושכת שפתיים כי לא הצניעות עמדה בראש מעייניו של מעצב האופנה שייצר את הבגד הזה.

את, שנלחמת כמעט בכל בוקר, לפעמים גם עם המבט העקום של אימא שלך על לבוש שלטעמה גבולי, וזה לא מוסיף להתמודדות שלך.

יש מחשבה שמי שמתנהג לפי ההלכה הוא בסדר ולא צריך לדבר איתו בכלל, ורק את החברה ההיא צריך לחזק על כל התקדמות והצלחה…

אבל אני יודע שאת מתאמצת ולא קל לך.

אין לך מושג כמה אני מעריך!

אומר זאת שוב, זה לא מובן מאליו, ואני מעריך מאוד מאוד!

ובסוף זה יגיע, כמה שנים מעטות, תבני את עצמך ותמצאי את החצי השני.

ואז, ברגע אינטימי, תלחשי לו באהבה כממתיקת סוד: "הכול עשיתי בשבילך, וזה היה שווה". חיכית לו הרבה, שמרת על עצמך ועל כבודך, וזה השתלם.

תעניקי לו את צניעותך, תני לו את אהבתך, ושניכם תדעו מה זו אהבה. אהבה יחידה.

יהלום יקר כמוך לא מחלקים בשוק לכל עובר ושב שיעיף מבט. יהלום נותנים למיוחדים בלבד.

זו המתנה שתיתני לבעלך האוהב, ואת מכינה אותה כבר מעכשיו, מהיום. אני רואה אותך מקפידה, ואני מלא התפעלות. הערצה ממש.

שתדעי, בתוכנו פנימה אנחנו הבנים רוצים שהאחת שלנו תהיה מישהי מיוחדת, מלאת כוחות חיים, יופי פנימי וחיצוני, עדינה, נשית, שמחה – אבל דווקא בגלל המודעות לכל הטוב הזה היא שומרת ומייחדת אותו למיועד לה.

ושתדעי, אחותי הלא-ביולוגית,

אני מתפלל עלייך

שתצליחי בדרך.