אנחנו עדיין בשלב שבו בתמימותנו אנחנו כוססים ציפורניים ומחכים לשמוע אם בג"ץ יפסול את עילת הסבירות או לא. אם הוא יקבל בטובו את נתניהו כראש הממשלה או לא. ממתינים להכרעה בלי לקלוט שהתוצאה של ההחלטה על עילת הסבירות בספטמבר בכלל לא משנה.
יתרה מכך, נראה שבית המשפט לא יפסול את נתניהו מראשות הממשלה, כי זאת בכלל לא המטרה. המטרה במערכה הזאת היא רק לחדד שוב בידי מי הסמכות לקראת הדברים החשובים באמת. המטרה היא שנשנן לקראת ימי ההכרעות בוויכוח שלנו מי צריך להכריע. או כפי שמאתגרים המראיינים בפולמוסים המשעשעים בתקשורת: "האם יש סיכוי שלא תמלאו אחר הוראות בית המשפט חלילה?" ומשננים זאת שוב ושוב כדי לוודא מי הריבון לקראת יום הדין.
שורש הוויכוח בין בג"ץ לממשלת הימין הוא בדיוק זה: אם ערך היהדות קודם לערך השוויון או שמא השוויון קודם ליהדות. לנקודה המזוקקת הזאת יש משמעות הרת גורל כמעט בכל החלטה מהותית של המדינה. חוק השבות הוא הכותרת, אבל מובן שיש עוד הרבה מאוד כלים
לאן המאבק מוביל
אם כן, מהו אותו יום הדין? נכון שזה קשור גם בכל מיני סוגיות ליברליות כאלה ואחרות על אירועים בהפרדה או על זכויות להט"בים, ואפילו על שבת ועל נישואין. אבל הלב של הכול מכוון ליעד אחד: זכות השיבה הערבית וחוק השבות. כי כשאנחנו מדברים על מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, בסוף-בסוף זה מכוון לדילמת יום הדין: אם זו מדינה ליהודים או לא.
לפני 11 שנים היה כאן דיון מקדים בבג"ץ על גורלם של רבע מיליון פלשתינים שרצו להיכנס לכאן במה שמכונה "איחוד משפחות". מי שהיום נשיאת בית המשפט הייתה בהרכב הזה בצד שרצה לאשר להמון לשטוף את המדינה. ממש ברגע האחרון הוכרע על חודו של קול, שישה שופטי בג"ץ מול חמישה, שבשלב הזה הערבים שרוצים לחזור לאדמות מדינת ישראל הכבושה לא יוכלו לעשות זאת, לאחר שכ-150,000 מהם הספיקו להשתקע בישראל בתוך שמונה שנים.
הדיונים המשפטיים של אז מרתקים ומחרידים כאחד: אף שופט אחד, גם מהמתנגדים, לא דיבר על סיכון הרוב היהודי, כי זה טיעון שלא עובר בבג"ץ. מדינת ישראל כמדינה יהודית לא הוזכרה שם ולו פעם אחת. "איסור איחוד המשפחות סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", אמרו כולם פה אחד, אלא שלמזלנו שישה מהם סברו כי במקרה זה השיקול הביטחוני גובר. לעת עתה לפחות.
מהגליל לכל המדינה
בגליל ובנגב זה כבר קרה. רק חדי עין הבחינו באיחור של עשרים שנה שמשהו השתבש בכל הקשור בגליל, לדוגמה. גם גדולי הפעילים למען ייהוד הגליל התקשו לענות לעצמם מה לעזאזל גורם למדינת ישראל לקדם תוכניות ענק לכפרים הערביים, שמכפילות אותם בעוד שני עשורים, ואת היישובים היהודים הזעירים לגלגל מכל המדרגות בקוששם עשרות אחדות של יחידות דיור לבנים הממשיכים.
ממש בקיצור, התהליך עבד כך. בשלב הראשון: שחיקה מתמדת בלגיטימציה המוסרית של המושג ייהוד הגליל והפיכתו לגזעני ומגונה. בשלב השני: בתחילת שנות התשעים אישר השר להגנת הסביבה יוסי שריד תוכנית מתאר של מומחי תכנון, תמ"א 35. בשלב השלישי: כדי לקבע סופית ששום ממשלה לא תשנה מדיניות קבע מני מזוז שיישובים חדשים יאושרו "רק בהחלטות מטה". במילים פשוטות, ועדות התכנון ופקידי השמאל, שמסמרות מרותכים לכיסאות שהם יושבים עליהם, יהיו היחידים שיתכננו כאן התיישבות. כך עבד התהליך, ובגליל הגדילו והעצימו את הערבים, ואילו היהודים הלכו והצטמקו.
קשה לכתוב את זה, אבל למעשה אין עוד מדינה יהודית בגליל. בתסריט של משא ומתן מדיני אין לישראל די יהודים בחבל הארץ הזאת כדי להצדיק את המשך החזקת המקום. זה תסריט שמכירים היטב בצבא ובמערכת המדינית, אבל הנקודה החשובה יותר היא שאת המודל הזה יש מי שרוצה להעתיק ברגעים אלה לכל מדינת ישראל.
שורש הוויכוח בין בג"ץ לממשלת הימין הוא בדיוק זה: אם ערך היהדות קודם לערך השוויון או שמא השוויון קודם ליהדות. לנקודה המזוקקת הזאת יש משמעות הרת גורל כמעט בכל החלטה מהותית של המדינה. חוק השבות הוא הכותרת, אבל מובן שיש עוד הרבה מאוד כלים. שימור סעיף הנכד, מדיניות ההגירה, מסתננים, אלפי האוקראינים, עובדים זרים לא חוקיים – כולם כאן בניגוד לרצון המחוקק אך בחסותו המוחלטת והעיקשת של בג"ץ.
תקראו את פסקי הדין המכוננים – בג"ץ קעדאן, בג"ץ חוק האזרחות ופסקי דין נוספים – ותבינו היטב שמה שמנחה את שופטי העליון של מדינת ישראל הוא היותה מדינה אזרחית ככל המדינות, שזה במילים פשוטות מותה של המדינה היהודית.
כשמבינים את זה קולטים שבעצם כל תכלית הפינג-פונג של עילת הסבירות וחוק הנבצרות היא רק עילה ואמצעי להעניק את הכוח לריבון ה'נכון', שיודע להנהיג את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. בעוד אנחנו מוטרדים מהפסק, שהוא החלק הלא מעניין, מה שמתהדק הוא הסמכות. ההצגה הזאת רק משננת היטב לכולנו מי מחליט.
זה עניין של זמן עד שיבוטלו התיקון והוראת השעה לחוק האזרחות, ואז הערבים והגויים ישטפו לא רק את הגליל. מדינת ישראל תהפוך ליעד הגירה אטרקטיבי במזרח תיכון מדמם. 50% היהודים שעוד נותרו כאן ייעשו כהרף עין למיעוט בארצו. בפעם הראשונה בהיסטוריה זה יקרה לא כי מישהו הגלה את היהודים מכאן אלא כי מישהו פתח כאן שער לשטיפה מוחלטת של המקום הזה
הדחקה והרעשה
עכשיו מגיעה שאלת השאלות: שופטי בג"ץ אינם רוצים כאן מדינה יהודית? החילונים המוחים עכשיו ברחובות אינם מבינים מה זה אומר חלילה אם המדינה היהודית נמחקת ונשטפת בגויים?
בואו נחדד רגע גם לעצמנו מה אומר המושג 'מדינת כל אזרחיה': חוץ מזה שזה רע ערכית ומהותית לכל מי שחונך על החזון הציוני-יהודי של ממלכה יהודית שהיא אור לגויים, גם לשיטת התועלתניים בלבד מדובר בשואה שנייה לכל דבר.
הרי אם נמשיך חלילה לתסריט של בג"ץ כריבון, זה עניין של זמן עד שיבוטלו התיקון והוראת השעה לחוק האזרחות, ואז הערבים והגויים ישטפו לא רק את הגליל. מדינת ישראל תהפוך ליעד הגירה אטרקטיבי במזרח תיכון מדמם. 50% היהודים שעוד נותרו כאן ייעשו כהרף עין למיעוט בארצו. בפעם הראשונה בהיסטוריה זה יקרה לא כי מישהו הגלה את היהודים מכאן אלא כי מישהו פתח כאן שער לשטיפה מוחלטת של המקום הזה.
עכשיו ברור שאם תשאלו את שופטי בג"ץ, לא רק את השמרנים שבהם אלא אפילו את הליברלים שבהם, אם הם בעד מחיקת המדינה היהודית, הם יתפוצצו מצחוק ויגידו שאתם הזויים. "ברור שאנחנו ציונים", הם יאמרו, ולא ישקרו מבחינתם. כי אפילו הם אינם מבינים את הדירקטיבה שהם כבר שנים מובלים עמוק בתוכה. עם זאת הם כן יודו שלא קל להם לנמק אפליית יהודים במדינת ישראל והם עוד לא קולטים עד הסוף לאן הדבר הזה הולך.
רבים קוראים תאוריות כאלה, ואז מנגנון ההדחקה מתחיל לעבוד: "למה שיהודים, שמאלנים ככל שיהיו, ייתנו לזה יד?" קודם כול חשוב להגיד שרוב מכריע בשמאל עוד לא הבין עד הסוף באיזה מהלך הוא משחק ואיזה מנגנון השמדה עצמית הוא מפעיל כשהוא צועק באווילות ברחובות "דה-מוק-רט-יה". התמונה של מפגין שמאל מחזיק בידיו דגל ישראל, מצויד באטמי אוזניים (אמיתי לגמרי, זה ברשימת הציוד בתדרוך שלהם), ובידו זמבורה שנועדה ליצור רק רעש מחריש אוזניים, היא בהחלט חלק מהסיפור. הדחקה והרעשה.
אבל בואו נניח לרגע להמון המובל, שיתעשת בבוא העת ויעבור צד, ונתמודד עם החלק הקשה יותר בסיפור: מי שמבינים את המשמעות של מחיקת המדינה היהודית, שכן ה'בעיה היהודית' היא עדיין מאפה טרי מבחינה היסטורית. מה גורם להם לדחוף לכך?
ואז מגיע השלב שמהדק את ההמון עוד יותר למטרות שאליו מושכים אותו – פתאום כל כך הרבה אנשים מגיבים באופן נלהב למטרה ולנרטיב – הם בפעם הראשונה מרגישים מחוברים! זאת הייתה להזכירכם המצוקה הראשונה: הבדידות. הם מתמלאים סולידריות, תחושה שהם נלחמים במאבק הרואי קולקטיבי זה לצד זה למען מטרה נשגבה. ואז כל מי שלא הולך איתם נחשב אגואיסט נתעב חסר סולידריות
תהליך היווצרות סחף ההמון: כך נולדת מדינה טוטליטרית
כדי לנסות להבין מעט מהתהליך המסוכן שעובר כרגע על חלק מהעם, צריך להקשיב קשב רב לשיחה המטלטלת של פרופסור בלגי צעיר וחריף ששמו מטיאס דסמט, שכתב את הספר 'פסיכולוגיה של טוטליטריות'. השיחה איתו זמינה ברשת (כולל תרגום), וכדאי להקדיש לה שעה חשובה מהחיים שלכם.
פרופ' דסמט מתאר באופן מהמם תהליך שמתרחש בעיקר בארצות הברית ובאירופה, דפוס שחוזר ונשנה משחר האנושות, אבל הולך ומתגלה ביתר עצמה דווקא בעת המודרנית: "היווצרות סחף ההמון".
הטריגר שגרם לפרופסור הבלגי להתבונן בתהליך היה דווקא במגפת הקורונה. דסמט אינו מכחיש קורונה, וסבור שהייתה כאן מגפה, אבל כמי שעבודת המאסטר שלו היא בתחום הסטטיסטיקה, הוא גילה בשלב מוקדם מאוד שהמודלים המתמטיים שחישבו בהם את גודל סכנת הנגיף פגומים דרמטית. תוך כדי עבודתו הוא גילה תגובות המוניות לא רציונליות בקרב חברי הקהילה המדעית וכן בקרב חלק מההמון. בשלב הזה הוא ניסה למצוא הסברים רציונליים לתגובות הלא רציונליות.
הדוגמה ההיסטורית שגירתה אותו להבין את התופעה הייתה המהפכה שחוותה איראן בשנת 1979, ובשיאה אנשים רציניים לגמרי ברחוב האיראני היו מראים זה לזה בשכנוע עמוק כיצד הדיוקן של האייתולה מופיע על גבי הירח. התהליך האיראני הזה התרחש לא בתקופת הבערות של המדינה אלא להפך, דווקא בפריחה המודרנית שעברה. יתרה מכך, טוען דסמט, ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר כך קל יותר לסחוף ציבור למה שהוא מכנה היווצרות המון. עוד רגע נבין גם למה.
הרסנות ואלימות
היווצרות סחף ההמון היא במהותה סוג של היפנוזה קבוצתית המשמידה באדם את המודעות העצמית ואת היכולת לחשוב חשיבה ביקורתית, אתית ומוסרית. "זה תהליך מרושע והרסני בטבעו", מתאר פרופ' דסמט, "שהאוכלוסייה נלכדת בו בלי משים". מסעי הצלב, ציד מכשפות, המהפכה הצרפתית, גרמניה הנאצית וברית המועצות – כולם היו למעשה תופעות של היווצרות סחף המונים שהבשילו עד לשלב הקטלני שלה.
תהליך התפתחות של מדינה טוטליטרית מתחיל ראשית לכול בהיווצרות סחף ההמון. שימו לב לדפוס הכמותי שהוא מזהה: בשלב הראשון כמעט תמיד מדובר בסחף של לא יותר מ-30% מהאוכלוסייה, שמתחיל להאמין באידאולוגיה אמונה אדוקה, פנאטית. מכאן זה עובר לשלב הבא.
60%–65% אחוזים מהאוכלוסייה אינם מאמינים בנרטיב אבל גם אינם יוצאים נגדו, וכך נוצר מצב מטורף שיותר מ-90% מהאוכלוסייה נסחף למעשה באידאולוגיה החדשה. רק חלק זעיר מהאוכלוסייה נותר עומד על דעתו באופן אקטיבי, וכאן מגיע השלב הקריטי. דסמט טוען שמי שקולט את המכניזם של היווצרות סחף ההמון יודע מה תפקידה הקריטי של הקבוצה הקטנה הזאת. אם הקבוצה הזאת תנהג נכון, היא תשרוד, אם לא, היא תושמד.
ככל ששלב היווצרות סחף ההמון מעמיק, אנשים מגיעים לטענתו למצב של איבוד המנגנון של השמירה האישית על עצמם למען הנרטיב. חלקם יכול להגיע עד להקרבה עצמית למען הנרטיב הזה. אבל השלב המסוכן הבא הוא שאנשים שנסחפים בתופעת סחף ההמון נעשים חסרי סובלנות באופן קיצוני לקולות המתנגדים. בשלב הסופי הם בדרך כלל יתחילו להיות עוינים ואלימים כלפי כל מי שאינו מצטרף להמון. הנקודה החזקה היא שההמון ינהג בחוסר סובלנות כאילו זאת חובתם המוסרית. מוכר לנו?
אבל את השלב הזה, שבו הקבוצה נהיית הרסנית ואלימה, יכולה למנוע לטענתו רק הקבוצה הקטנה האחרונה|: אותם 5%–10% מהאוכלוסייה שנותרו עומדים על דעתם. גורל כל החברה נתון בהחלטה של הקבוצה הזאת, אם תבחר לדבר ולהישאר באומץ בשיח הציבורי או תבחר לשתוק ולרדת למחתרת. במפתיע הוא טוען שבפעמים שהקבוצה הקטנה בחרה לשתוק, היא גם הושמדה וגם גרמה להמון להגיע לשלב הקטלני שלו.
החרדה שמנסים לנתח כאילו היא אחוזה ברציונליות מפני הדתה של מדינת ישראל היא למעשה חרדה פסיכולוגית עמוקה שאין אפשרות לתת לה מזור בהסברים. היא נובעת מבדידות ומעולם שהרציונליות שלו גרמה לאיבוד משמעות
הגורם: רציונליות ותחושת בדידות
עכשיו נשאלת השאלה היסודית יותר: אילו תנאים מקדימים דרושים להיווצרות סחף ההמון? לטענת דסמט, את התהליך הזה מקדימה תחושת בדידות חברתית שנוצרת בעקבות ניתוק חברתי מסביבתה הטבעית. חברה שחורתת על דגלה רציונליות ונסיבתיות קיצוניות, בלי שהיא נותנת מקום לחשיבה שהיא מעבר לרציונל, מפתחת למעשה מצוקה פנימית גדולה שהיא אינה מודעת אליה. זה מה שמוביל לדבריו לתנאי ההתפתחות השני: חברה שנאבקת מאבק קשה על מציאת משמעות לחיים.
בשלב שמגיע לפני יצירת הסחף ההמוני שני התנאים האלה מובילים למה שדסמט מכנה "חרדה חופשית צפה, תסכול ותוקפנות". המאפיין של החרדה הזאת הוא שהאנשים הסובלים ממנה אינם יודעים מה מושא החרדה והאגרסיביות שהם חשים. זה מעצים את המצוקה הנפשית, מאחר שיש חרדה אבל אין לאן להפנות אותה.
המציאות הזאת גורמת לאוכלוסייה שלמה מצב פסיכולוגי של מצוקה ספציפית מאוד שמחפשת מזור בחיפוש נואש. זאת הנקודה שבה כל מה שצריך הוא למצוא אובייקט שמופץ בתקשורת ההמונים שאולי הוא הגורם לחרדה, ובו בזמן מישהו גם מצליח לנסח אסטרטגיה להתמודדות עם החרדה הזאת. בגרמניה הנאצית היו אלה היהודים והפתרון הסופי, באירופה הקדומה יותר – ציד מכשפות. המצוקה תיצור נכונות רחבה מאוד להשתתף באסטרטגיה כדי להתמודד עם אובייקט החרדה.
זה חזק כל כך עד שהאובייקט יכול להיות אפילו אבסורדי, אבל הוא מתקבל בזכות היכולת של האנשים לשלוט בחרדה שלהם. יתרה מכך, יש להם לאן להפנות את תחושת האגרסיביות והתסכול שלהם. בחברה הישראלית אפשר להעלות את החרדים, את נתניהו, את הכלכלה – כולם ימצאו עצמם כפרי בשל לפתרון ולמזור, ולו זמני, למצוקה הנפשית הכלל-חברתית שנוצרה.
ואז מגיע השלב שמהדק את ההמון עוד יותר למטרות שאליו מושכים אותו – פתאום כל כך הרבה אנשים מגיבים באופן נלהב למטרה ולנרטיב – הם בפעם הראשונה מרגישים מחוברים! זאת הייתה להזכירכם המצוקה הראשונה: הבדידות. הם מתמלאים סולידריות, תחושה שהם נלחמים במאבק הרואי קולקטיבי זה לצד זה למען מטרה נשגבה. ואז כל מי שלא הולך איתם נחשב אגואיסט נתעב חסר סולידריות. וזה תהליך מסוכן מאוד.
לממשלה הזאת יש כרגע אחריות רבה מאוד להידרדרות האלימה הזאת. מי שלא מציב גבול אחראי גם הוא כמו הצד האלים. מישהו שם יהיה חייב להתעשת ולעזור לציבור הזה לעצור בכוח. הבריחה מעימות והצבת הגבול תגרום בהכרח להסלמה ולהצבת גבול כוחנית יותר ויותר ככל שיעבור הזמן
להפריע להיפנוזה
נחזור שוב לאותו מיעוט קטן שנותר עומד על דעתו. לטענת דסמט, הסיבה שבגרמניה ובברית המועצות הידרדרו המגמות האלה למצב אלים הייתה כי ברגע מסוים החליטו אותם מתנגדים לרדת למחתרת והפסיקו לדבר במרחב הציבורי. לטענתו יש מתאם מושלם בין הפסקת המתנגדים להתבטא בציבור ובין תחילת הזוועות במדינה.
זאת הסיבה שחשוב כל כך להבין את משמעותו של אותו מיעוט שפוי. לטענת דסמט, היווצרות סחף ההמון היא למעשה סוג של תהליך היפנוטי שבו ההמון מתמקד בהיבט אחד של המציאות, ואז כל המציאות מסביב נעלמת. ההמון הזה יכול לאבד את בריאותו, את עושרו, את עתיד ילדיו, לאבד הכול, ומנהיגי ההמון יודעים לתחזק את הקולות האלה כדי שישמרו את ההיפנוזה הזאת מתוחזקת.
וכאן תפקידו של אותו מיעוט: להפריע בהתמדה להיפנוזה. להמשיך לדבר. המטרה בשיח הזה היא לאו דווקא להצליח לעורר את ההמון ולעורר אותו. גם אם לפעמים יהיו מי שיתעוררו, זאת לא המטרה העיקרית. המטרה ב'הפרעה' הזאת היא לא לאפשר להיפנוזה ההמונית הזאת להעמיק כל כך עד שהיא תגיע לשלב שאנשים ישתכנעו שעליהם להרוס את כל מי שלא הולך איתם. ההמון אומנם ימשיך לצער הלב להרוס את עצמו (כאמור, רק מעט יתעוררו), ולאט-לאט יתיש את עצמו, אבל לא יסחף עד כדי הרס חלילה את מי שאינם הולכים איתו.
רק לא להפסיק לדבר
אם כן, המשימה הקריטית בעיתות של סחף המונים היא להמשיך לדבר. מעבר לחובה המוסרית החיונית לבטא את האמת על במות ציבוריות, יש כאן הצלה של ממש. ואז מתרחש משהו נפלא, להגדרתו של דסמט: אם אתה דבק בעקרונות המוסריים בזמן שהעולם פושט את האנושיות שלו, המיעוט עובר תהליך מהיר מאוד של התפתחות נפשית כאדם.
מי שביקר בהפגנות השמאל יכול בקלות יחסית לזהות את הדפוס שדסמט מדבר עליו. ממש כמו בארצות הברית כך בקפלן יש 30% שמאמינים בנרטיב באמונה שלמה, שתחושת השליחות אופפת את חייהם ותחושת הסולידריות למען הקולקטיב נוסכת בהם אנרגיית נעורים, והשאר נמצאים שם בשקט.
החרדה שמנסים לנתח כאילו היא אחוזה ברציונליות מפני הדתה של מדינת ישראל היא למעשה חרדה פסיכולוגית עמוקה שאין אפשרות לתת לה מזור בהסברים. היא נובעת מבדידות ומעולם שהרציונליות שלו גרמה לאיבוד משמעות.
מזעור נזקים
פתאום ברור למה המצוקה הזאת מעוורת רבים מלראות את הסתירות הלוגיות שיש בתפיסת העולם שלהם ומלהבחין שהם משרתים נרטיב שיביא על המדינה היהודית את סופה חלילה כשבג"ץ יביא לכאן בעל כורחו מוסלמים ומהגרים אחרים. אין להם כלים להתעסק בכך שהמדינה היהודית בסכנה, כי הם בסחף המונים שנוסך בהם כרגע סוכר זמין של משמעות שהם זקוקים לו כל כך.
כשמבינים את כל זה אוהלי ההידברות נעשים מנותקים מכל הבנה של מה שמתרחש כאן. ח"כ צבי סוכות אינו בעמדה שהוא רק יכול להיות טועה חמוד כזה שניסה לדבר ודחו אותו; הוא וחבריו לקואליציה חייבים לגלות הבנה למציאות. כשמבינים את כל זה, הדיבורים על הסכמות נהיים בדיחה מנותקת מכל מציאות.
הרבה לפני ההידברות חייבת להיות הצבת גבולות מכרעת. האנשים האלה זקוקים לגבולות כמו אוויר לנשימה. המצוקה שלהם מדרדרת לתהום אותם וכמובן את חוסנה של המדינה.
לממשלה הזאת יש כרגע אחריות רבה מאוד להידרדרות האלימה הזאת. מי שלא מציב גבול אחראי גם הוא כמו הצד האלים. מישהו שם יהיה חייב להתעשת ולעזור לציבור הזה לעצור בכוח. הבריחה מעימות והצבת הגבול תגרום בהכרח להסלמה ולהצבת גבול כוחנית יותר ויותר ככל שיעבור הזמן.
ואשר לרצון להידברות עם חלק מהפרטים שעוד לא נפלו עמוק לתהליך הזה, זה יפה כשלעצמו, אבל משמש בשלב הנוכחי כאקמול במגפה. חיוני הרבה יותר להכיר בחובה לדבר בבמות הציבוריות על הערכים ועל האמת ולהתנגד לשקר של הנרטיב הפרוגרסיבי, שמנצל את המצוקה הפסיכולוגית של ההמון ומנגן לו על המיתרים הכי הישרדותיים. רק שיח מנכיח אמת, ולאו דווקא משכנע, יוכל לכל הפחות לעצור את הסחף ההיפנוטי.
הסירוב של חלק לא קטן מהציבור הדתי להבין את עומק השבר הפנימי שהשמאל נמצא בו, רק מרחיק את היכולת לעזור לו לצאת משם או לכל הפחות למזער את הנזק שלו.
האמונה במעבר: רק היא יכולה לחסן את האנושות
בסיום דבריו דסמט פותח במעין מניפסט אמוני מרתק. הוא עצמו בא מעולם אתאיסטי, וגם היום הוא אינו רחוק מאוד משם, אבל לטענתו הרציונליות והחשיבה הקטגורית שהעולם המודרני התמכר אליהן יצרו אשליה שמנתקת את האדם ממקורו. האובססיביות לרציונליות, להגדרתו, סותרת את האמונה ההזויה שלנו שאת מסתורי החיים אפשר להכניס לקטגוריות, ואותה רציונליות מנותקת מהמעבר היא שהופכת את האנושות פגיעה לתופעת היווצרות סחף ההמון.
"ידע רציונלי אינו יכול לגעת במהות החיים", הוא מסביר למראיין. הפרופסור הבלגי מביא את יובל נח הררי כדוגמה לתודעה אבסורדית שבה האדם הולך ומאמין שהוא א-לוהים, וככל שהתודעה המכנית הזאת מעמיקה הוא נעשה מועד יותר לפגיעות הבדידות שתוביל אותו להשמדה עצמית. "אתה יכול להבין חלק מהמציאות, אבל מהות החיים חומקת מההבנה הרציונלית". כך חסרי אמונה משמידים את עצמם.
כך הוא מסיים את דבריו: "שילמתי על זה מחיר גבוה, אבל אני ממשיך לדבר ברוגע ובשקט, וזה חשוב, באמת ובכנות, לא כי אנחנו היחידים שיודעים את האמת אלא כי החובה שלנו היא להשמיע מילים בכנות, וככל שאני עושה זאת, אני מרגיש איך כוח רך וחם מתחזק ומתעצם בתוכי".
לשנן את האמונה
הרי מה שהצמיח את המפלצת הזאת של מרי אזרחי מלא קצף לא רציונלי לא היה חקיקה של מישהו. מי שהפכו את בית המשפט לאלוהים זרים היו אנשים אמיצים שבטוחים בתפיסת עולמם ושיננו בהתמדה בפרהסיה הציבורית את תפיסת עולמם על שוויון וחילוניות ועד כמה חרדים הם טפילים.
לכן יש לכל המפלצת הזאת שהולכת וקמה עלינו אויב אחד: הנכחת הערכים שלנו בשיח הציבורי בדיוק כפי שהם מנוסחים לנו בחלומות.
אם ברחוב, בכנסת ובשיחות החברים יאמרו 500,000 פעמים בגאון את המילים: "התורה היא המוסר הקובע במדינת ישראל", המפלצת הזאת תתחיל להתפרק. כדי להגיע לשם צריך להגיד את זה שוב ושוב. לא גם וגם אלא בגאון: התורה היא המוסר.
אם עוד 100,000 דתיים לאומיים יענו לחילונים שמפיצים שנאה כלפי חרדים שיש לומדי תורה בציבור החרדי שתורמים לביטחונה ולכלכלתה של ישראל יותר מהטייסים ומההייטקיסטים, בלי לנסות לשכנע ובלי להתעקש על ההסתייגויות המובנות מאליהן, כשזה יקרה יתקפל כוח הקרטון הזה.
אם ישננו ברדיו, במאמרים ובשיחות החברתיות: "יהדות קודמת לשוויון", המפלצת תפרוק את הרגל שלה. כשעוד 50,000 ישראלים אמיצים יגידו בקול את החזון שלהם שמדינת ישראל צריכה לחזור לחבל עזה ולהחיל את ריבונותה על יהודה ושומרון, המפלצת תפיל עוד יד.
הפרהסיה הישראלית אינה צריכה שישכנעו אותה אלא שישמיעו לה את האמת. שיעזרו לה לא להעמיק בהיפנוזה עד לכדי השמדה חלילה.
המדינה היהודית במלחמת מאסף – ובג"ץ הוא הריבון המפקד על המבצע למחיקתה. כמה חילונים מבולבלים צמאים לשמוע את שנשכח מהם, ובעיקר כמה דתיים זקוקים לביטחון עצמי כדי להגיד את אשר על ליבם.
הבונוס החשוב מאוד של עצירת סחף ההמונים הזה שפוקד את ישראל הוא שעצירתו כאן תעזור לבלימה העולמית של הטרוף הטוטליטרי שפוקד את העולם. החזרת השפיות בישראל תסייע לבלימת היפנוזת ההמונים באירופה ובארצות הברית.
מפלצת הקרטון הזאת תיפול רק אחרי שנזקוף את הגב ונשנן במילים את האמונה שלנו מול המתווכחים. שוב ושוב, ושוב. ללא מורא, בהתמדה ובנחת.
