מאה שנות טרור חווה העם היהודי בארצו, ובבוקר יום ראשון יצאה הודעה באחד מאתרי ה'חדשות', ולפיה "ראש השב"כ הזהיר את נתניהו: טרור יהודי מלבה טרור פלסטיני". רונן בר יצא בהצהרה שמי שגורמים לטרור הפלשתיני להרים ראש הם בכלל היהודים. העובדה שהייתה פשלה של השב"כ פחות עניינה את ראשו. אימוץ מלא של הנרטיב הפלשתיני.
מייד אחריו צייץ גנץ: "מולנו מתפתח טרור יהודי לאומי מסוכן… עד כדי פגיעה בחיילי צה"ל. האירוע בבורקה, יהיו הנסיבות אשר יהיו, מצטרף לשרשרת אירועים שמעסיקים את כוחות הביטחון ברדיפה אחרי ישראלים במקום הגנה עליהם". היכולת להתעלם מהטרור הפלשתיני נגד עם ישראל ולהדגיש רק את התגובה היהודית, ההגנה העצמית המתבקשת בעקבות אי-פעולה של כוחות הביטחון, מדהימה. ולא זו בלבד שהיהודים נדרשים פעמים רבות להגן על עצמם, עוד מדברים על שצה"ל מפנה כוחות רבים לטיפול ב"טרור היהודי". למה? ככה. אפילו דובר צה"ל מדווח על המקרה "על פי דיווחים פלשתיניים" במקום לעשות תחקיר רציני של צבא ההגנה לישראל. איזו פשיטת רגל.
לפני כמה שנים ביקשה ממני אחת האימהות בכיתה לחגוג יחד את יום ההולדת של ילדינו. ברגיל אני לא אוהבת לעשות את זה. אני מאוד מאמינה שלא מערבבים שמחה בשמחה ושכל ילד זכאי לחגיגה משלו אלא אם הילד מבקש אחרת. במקרה הזה האימא ממש ביקשה, והבן שלה היה חדש בכיתה, אז זרמתי. אם אני יכולה לעשות משהו כדי לסייע בהשתלבות של ילד בכיתה, והבן שלי לא מתנגד – בכיף.
אפשר לומר שהשיחה עם האימא הזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שוויתור נתפס כאן כחולשה לא רק בעיני האויב האמיתי – המחבלים הפלשתינים שידעו להתפוצץ באוטובוסים תוך כדי שיחות "שלום" – אלא בעיני מיעוט שרואה במדינה יהודית חושך
התחלנו לחשוב מה לעשות. הבן שלי אוהב כדורגל. כל הפעלה הקשורה בזה תתקבל באהבה. האימא רצתה משהו קצת פחות ספורטיבי, אז נפגשו במסיבת יום הולדת של מישהי כדי לבדוק הפעלה מדעית (הגעתי לבקשת האימא. אני ממש לא בוחנת הפעלות יום הולדת מראש. רק שיחה עם המפעילים, ואם מתאים, סוגרים). בכל מקרה, במקום האירוע התחילה שיחה פוליטית בינינו. אני לא זוכרת מה בדיוק היה מהלך השיחה, אבל לעולם לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "את חשוכה, ולכן את לא מבינה למה ההתנחלויות הן שורש כל הרע".
הכרתי את העמדה שלה כלפי ההתיישבות, וזה לא הפתיע אותי, אך זו הייתה הפעם הראשונה שקראו לי בפניי חשוכה משום שהבעתי עמדות ימניות. לאחר שיצאתי מההלם הודעתי לה שאני הולכת על הפעלת כדורגל עם המאמן של הבן שלי, ואם היא רוצה, היא מוזמנת להצטרף. לא יהיו עוד פשרות.
במקום שבו גדלתי והתחנכתי למדתי שוויתור הוא כוח. היכולת להתפשר אינה חולשה אלא עוצמה. אבל זה היה במקום שבו גדלתי. בכל פעם מחדש הפתיע אותי ההבדל הגדול בין ההצהרות הפומביות של הדמוקרטים הנאורים בישראל ובין מה שקורה באמת. דמוקרטיה אמיתית היא יכולת לדבר ולהקשיב לצד השני גם אם מה שהוא אומר גורם לאוזניים לבעור, וכל זמן שאין התייחסות אישית לאדם אלא לרעיון.
אני לא יודעת לחשוב בהכללה על קבוצה מסוימת אולי גם בזכות העובדה שרוב משפחתי וחבריי נמצאים בצד השני של המפה הפוליטית. אותי חינכו להקשיב, לחשוב חשיבה עצמאית ולענות בכבוד גם אם מה שנאמר לי קשה מאוד, בוטה ואולי מעליב (אגב, שווה להקשיב למועמד הדמוקרטי רוברט קנדי. הוא מייצג את הדמוקרטיה כפי שהייתה בימים טובים מאלה).
אפשר לומר שהשיחה עם האימא הזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שוויתור נתפס כאן כחולשה לא רק בעיני האויב האמיתי – המחבלים הפלשתינים שידעו להתפוצץ באוטובוסים תוך כדי שיחות "שלום" – אלא בעיני מיעוט שרואה במדינה יהודית חושך. שיש כאן אנשים שכנראה לא הבינו את המונח דמוקרטיה, ובוודאי לא את מעלותיה של השיטה. לדעתם יש רק דרך אחת נכונה, והיא הדרך של השמאל. ולא זו בלבד שזו הדרך הנכונה, הדרך האחרת חשוכה, פרימיטיבית ותוביל למדינת הלכה (או במילים אמיתיות: למדינה בעלת זהות יהודית מבוססת), ולא למדינת כל אזרחיה, כפי שהם מבקשים תהיה בלי לספר לעם במילים ברורות.
השיחה הזו נערכה הרבה לפני שקיבלנו את החומש הריק, "מחברת המסע", כפי שכינתה אותו המנהלת, בטקס קבלת התורה של בתי בכיתה ב'. כבר אז החלה לצאת לאור ההתנשאות הנוראה והמכוערת שהותירה ועדיין מותירה אותי פעורת פה. כנראה לעולם לא אתרגל לתרבות הביטול של השמאל.
כשהילדים שלי מתמודדים עם הערות נבזיות או כשאני מדברת איתם על הנזקים של החרמות וכמה הם צריכים לוודא שאף ילד אחד לא ירגיש מחוץ לעניינים, אני מדברת איתם על עצמם. על איך הם יכולים להיות טובים יותר בלי להתייחס לצד השני ולהתנהגות שלו.
אנחנו יכולים מאוד לא לאהוב התנהגות, אבל לעולם לא לבטל אדם. כך אנחנו צריכים לנהוג גם בימים אלה, שבהם יש בלבול נרחב כל כך בכל מסדרונות השלטון והצבא. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות שכזו היא לחזק את עצמנו ואת האמונה בצדקת דרכנו.
אם אנחנו חפצים בהמשך קיומה של המדינה היהודית, יש רפורמות שחייבות לקרות. בין הרפורמה המשפטית לרפורמה החינוכית והרפורמה הביטחונית הדרושות עלינו לסיים את דרכם של קרנות וגופים זרים הפועלים בתוכנו כדי להחריב את המדינה היהודית באמצעות "השתלמויות" של הפקידות הבכירה. זוהי שעת השי"ן. אין לנו ברירה אחרת.
