כסף הוא אחד הדברים הנחשקים ביותר, ונפש האדם סובבת סביבו רבות. מרחב הממון מעסיק רבות את בני האדם: הן דאגות הפרנסה והן חמדת הממון וכיסופי הכסף ממלאים את לב האדם. המבט התורני על מרחב זה יכול לתת תוכן של קודש ולסייע לאדם להרים את חייו הן בעידון אהבת הממון והן בשיתוף הקב"ה והחדרת אורו למערכת זו, דבר שמסוגל להקנות ביטחון בה', המוליד שלווה ורוגע.
אם כן, ראוי לברר את היחס לכסף ולממון על פי התורה. דבר זה ניתן להיעשות על ידי התבוננות במצוות התורה הקשורות לממון. ככלל, עלינו לדעת כי ישנה חשיבות גדולה להתבונן לעומק במצוות התורה הנוגעות לתחומי החומר. כי באמת המצוות לא נועדו רק לסמן את הגבולות בנוגע לחומר, אלא גם לצקת בו את התוכן הפנימי האמיתי. במובן זה מצוות התורה הנוגעות לכסף מכוונות לא רק לשמור על האדם שינהג באמונה וייתן צדקה, אלא גם להעמיק את מבטו על עצם מרחב הכסף ולמצוא את הממד הא-לוהי שחבוי בו. בכך יוכל לרומם את חייו ולחברם לשורש הא-לוהי שבהם.
נתבונן באחת המצוות הנוגעות בעומק תפיסת הממון, מצוות שמיטת כספים, המופיעה בפרשתנו, שבה מצווה התורה על האדם למחול בשנת השמיטה ללווים ממנו על חובות ההלוואה. זוהי פעולה שקשה על האדם בטבע. האדם אוהב את ממונו, וכמו כן חש בעלות עליו. הוא עמל ויגע להשיגו, וחש שהוא 'שלו' עד שקשה מאוד לוותר על הממון ולתיתו לאחרים. כמו כן כל אחד בעצמו עסוק מאוד ברווחתו הכלכלית, ולפעמים אף האדם מוטרד מפרנסתו, כך שקשה מאוד לוותר לאחרים על החובות שהם חייבים לו.
נראה שהמסר של מצוות השמטת כספים נוגע בשלושת המישורים של חיי האדם – בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו.
במישור שבין אדם למקום – יש כאן למעשה בירור עמוק סביב שתי שאלות עיקריות. השאלה האחת היא במה תלויה הפרנסה וההצלחה הכלכלית, מי באמת זן ומפרנס ומצליח את האדם בעסקיו. השאלה השנייה, שהיא עמוקה יותר, נוגעת בבירור מיהו הבעלים האמיתי על העולם כולו, ובכלל זאת על האדם ועל ממונו. מצד האמת הקב"ה מהווה את הכול, וגם את האדם, על כן באמת גם האדם שייך לה', כמאמר הכתוב "הוא עשנו ולו אנחנו". על כן כשהוא מצווה לתת, הרי זה כאדון המצווה על עבדו לגשת לחשבון הבנק של האדון ולתת ממנו מתנה לזולת. זהו שאמרו חכמים באבות: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".
במישור שבין אדם לחברו יש כאן בירור עמוק עד כמה הזולת מוצא מקום בתוך לבבי ועד כמה אני אחראי לרווחתו והצלחתו. זוהי שאלת עומק הנוגעת לערבות ההדדית ולהבנה היסודית שכולנו אחראים זה לזה, ואין לאדם לשקוע רק בטובתו האישית, מתוך תחושה שהזולת נמצא מחוץ לתחומי העניין שלו. בעומק הבירור הזה ניצבת תפיסת עומק על זהות האדם, אם האדם הוא ישות בודדת או שלמעשה בעומק חייו הוא חלק מהוויה כללית יותר, ולכן כולנו בעצם מאוחדים בפנימיותנו לעצם אחד ומהות אחת.
למעשה היחס המתוקן בין אדם לחברו נגזר מהיחס הנכון שבין האדם למקום. ככל שתודעת האדם חדורה בהכרה שכולנו של הקב"ה, שתפיסת האני אינה נפרדת אלא קשורה ומחוברת למקורה, כך גם תפיסת היחס בין אדם לחברו תהיה של אחדות, של הכרה עמוקה בכך שכולנו ניצוצות מאבוקת אור אחת, אבנים בפסיפס אחד שכולו מעשה ה', יצירה א-לוהית עשירה ומרהיבה בגווניה היפים. התודעה האנוכית, שבה האדם חש עצמו נפרד מזולתו, היא תוצר של פירוד בין האדם לא-לוהיו. כמידת דבקות האדם בקונו, כן מידת פתיחת ליבו לזולתו.
במישור של בין אדם לעצמו ניצבת שאלת סולם הערכים שמוביל את האדם בחייו. האם החסד ועשיית הטוב בעולם הם תכלית החיים, והממון והנכסים הם אמצעי בעבורם, או שהממון והעונג האישי הם התכלית, והעזרה לזולת היא עניין העומד בעדיפות שנייה. האם חלומותיו של האדם סובבים סביב עצמו, ומהצד הוא עושה חסדים, או שהחסד וטובת הזולת ניצבים בעומק השאיפות האישיות של האדם והגשמת ייעודו האישי.
כל הסוגיות הללו מתנקזות אל המצווה הזו של השמטת כספים, שהיא מצווה שקשה מאוד על האדם בטבע, אך דווקא משום כך בכוחה לרכך את הנפש ולקרב אותה אל תפיסות החיים השלמות והאמיתיות בכל המישורים הללו.
ראוי להוסיף ולהעמיק בנושא זה (הרחבת דברים ראו בספרינו 'באור פניך – שמות' ו'באור פניך – ושבתה הארץ'). בייחוד בדור גאולה, שבו אנו חוזרים גם לעיסוק ברבדים החומריים, ראוי שנשכיל להתבונן בעמקי התורה, המכוונת אותנו בדרכים להשרות שכינה גם במרחבים אלו, בחיי המסחר ובעולם העסקים, וה' יאיר עינינו, אמן.
