הרב ד"ר חנן יצחקי, רב מכללת אפרתה
נכון לימים אלו, כשבועיים וחצי לפני פתיחת שנת הלימודים, חסרים בבתי הספר 2,726 מורים. בגני הילדים חסרות 150 גננות. אלו הנתונים שפרסם השבוע משרד החינוך לבקשת כתבים. קשה להאמין, קשה לקבל: בשנת 2023 במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, אשר המציא את המושג בית ספר לפני יותר מאלפיים שנה, אין די מורים.
המספרים אינם מגלים את כל הסיפור. המשמעות של הנתונים מרחיקת לכת הרבה יותר. מחסור במורים אינו מאפשר למנהלים לבחור בין מועמדים, והם מתפשרים לעיתים גם על מורה מתאים פחות. לא די בכך, כל מי שמכיר את השטח יודע כי מספר המורים המבוגרים במערכת גדול באופן יחסי, ומספר הצעירים לומדי ההוראה נמצא בירידה מתמדת. כשליש ממי שבחרו בהוראה וסיימו את לימודיהם פורשים בשלוש השנים הראשונות לעבודה, ויש המגדילים לעשות, ולאחר שהם מסיימים את התואר הם ממשיכים לעבודה אחרת אפילו בלי להיכנס לכיתה כלל.
הציבור הדתי-לאומי ידע להיות חלוץ וללכת למקומות שעם ישראל זקוק לו בהם. בעבר יצאו מישיבות ההסדר מנהיגי חינוך רבים שגידלו וחינכו דור שלם. באולפנות ובמדרשות חינכו: "הטובות לחינוך". אלא שכרגע גם בבתי הספר שבחינוך הדתי המציאות מורכבת מאוד, והמחסור במורים לא דילג על הציבור הדתי, שנוטש את שדה החינוך.
במפתיע, מי שממלאים חלק מהשורות בבתי הספר הדתיים הם צעירים חרדים, שבהיעדר השכלה כללית מוצאים בהוראה מקור תעסוקה סביר בנסיבות הללו, והם, שהשקפתם שונה, מחנכים את ילדינו. חזרנו לאותה נקודה בדיוק כמו לפני שני דורות. כשלא היו די בוגרים לישיבות הציוניות שיירתמו למשימה, את שורות הר"מים בישיבות התיכוניות מילאו בוגרי ישיבות חרדיות.
"אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו", כתב נתן אלתרמן בשנת 1938 לפלוגות השדה העבריות. בלי קבלת אחריות לחינוך הדתי ולחינוך בכלל, לא נוכל לשמור על צה"ל ועל המדינה מפני אויבינו הקמים עלינו. לא נוכל להמשיך את השגשוג הכלכלי, ולא נוכל להישיר מבט לילדינו שישאלו אותנו איך דאגנו לצבא חזק, למערכת בריאות מובילה ולכלכלה פורחת, ורק אותם השארנו מאחור.
חנן בן ארי שר "לא מדבר אליי כלום, הבל הבלים הכול הבל חוץ מכדורגל". כשמדברים עם צעירים הסיבה הראשונה שעולה לשאלה "למה לא חינוך?" היא השכר (שאגב, הולך ועולה). אז אולי צריך לתקן את השורה בשיר שמתארת את שאיפות הצעירים בישראל: "לא מדבר אליי כלום, הבל הבלים הכול הבל חוץ מכסף".
נכון שבהוראה לא מרוויחים כסף כמו בהיי-טק, אבל בהיי-טק לא מצמיחים אנשים ולא מדברים לנשמה. חינוך הוא המקום היחיד שבו מרוויחים הרבה יותר מבכל מקום אחר: מרוויחים את האפשרות להשפיע, לעצב ולגדל בני אדם. השיחות האישיות, שעות החינוך והמפגשים הבלתי אמצעיים הופכים את העבודה לחוויה.
בחינוך בונים עולמות. בונים משפחות. בונים מדינה שבה אנשים בעלי ערכים, מוסר, תרומה ונתינה. אני מאמין כי מי שעוסק בחינוך מאהבה עוסק בעבודת השם ברמה הכי עילאית. אם חברה יהודית חפצת חיים אנו, את המסר הזה עלינו להעביר לילדינו ולתלמידינו. אם אנו חפצים בעתיד כאן, אנחנו זקוקים לטובים ולטובות ביותר בחינוך.
