כותרות חמות :

השאלה היא לא מה השני אומר אלא למה הוא אומר זאת
השאלה היא לא מה השני אומר אלא למה הוא אומר זאת

השאלה היא לא מה השני אומר אלא למה הוא אומר זאת

 

הרב איל יעקובוביץ', ראש ישיבת ההסדר צפת

בימים שאחרי רצח רבין זעק הקיטוב לשמיים. חבר מישיבת מרכז הרב נסע בקו 18 בירושלים והתיישב מול סטודנט מהאוניברסיטה העברית. מתברר בדיעבד, ראש תא מרצ באוניברסיטה. לאחר שספג מבטים מלאי משטמה בסגנון של 'רצחתם את השלום, רצחתם לנו את התקווה', החליט החבר מהישיבה שלא לוותר. הוא לא ירד מהאוטובוס עד לתחנה הסופית שבהר הצופים. שם המשיך לנג'ז לחבר החדש מהאוניברסיטה, עד שהלה הסכים שחובה לערוך מפגשי שיח בין תלמידים ממרכז לסטודנטים מתא מרצ. באנו לפגישה מהישיבה, והגענו אליה שישה-שבעה חברים מכל צד. המטרה שלנו הייתה שנדע כיצד לחיות ביחד; המטרה שלהם הייתה שנדע אם לחיות ביחד.

במפגש השלישי הבנתי. דמוקרטיה אינה צורת שלטון נוחה, היא דת. היא הדבר שהאנשים שמולנו מוכנים למות בשבילו. ניסיתי להבין את הדת הזו, ולמדתי. יסודות הדמוקרטיה אינם הסמכות של שלטון הרוב; אדרבה, המהות של הדמוקרטיה היא שכוחו וסמכותו של השלטון מוגבלים. בייחוד לאחר נפילתו של הגוש הקומוניסטי, כאשר הדמוקרטיה הפכה לדת השלטת בעולם.

והאמת היא שאם דמוקרטיה היא דת משום שהיא מושתתת על כבוד הדדי, אז גם אני קצת שותף לדת הזו. כי ה' מאמין בנו ואוהב אותנו. ולאהוב זה לא רק לא לשנוא, לאהוב זה לכבד ולתת אמון פנימי במי שעומד מולי. גם בדעותיו, שיסודן בטוב ובישר

 

מהות הדמוקרטיה היא הזכות. הזכות לבחור, הזכות לחופש, זכות הביטוי העצמי, הזכות לכבוד ועוד. יסודות השיטה הם הסובלנות וקבלת האחר, והם מושתתים על הערך של אמון וכבוד הדדי. "שלטון לרוב, זכויות לכול", זו הסיסמה של הדמוקרטיה המהותית המודרנית. כל אדם הוא חשוב. לפיכך מערכת של בחירות תקבע את השלטון, ובית המשפט ישמור על זכויות המיעוט.

כיום הדמוקרטיה בישראל כמעט מתה. לא כי הממשלה, הרוב, אינו יכול לעשות מה שהוא רוצה, אלא משום שהאמון והכבוד ההדדי פגו. המיעוט רואה בכנסת חבורת פושעים בחליפות, והרוב רואה בשופטי בית המשפט בדיוק אותו דבר. כל אחד רואה בחברו שיכור כוח שמעוניין להשתלט לבדו על כל הקופה. דמוקרטיה חרובה החרבת.

יהודים הם עם של עקרונות. כל דעה נהיית קריטית, והופכה – חורבן. אלו אומרים שהפיגועים קורים בגלל השמאל, שאינו מאפשרים עוד הפעלת כוח על הערבים, ואלו אומרים שהפיגועים קורים בגלל הכיבוש וההתנחלויות. אלו אומרים שהדת חסרת דעת ותוביל אותנו לעוני ולנחשלות, ואלו אומרים שבזה תפארתנו, ורק כך ה' יברך אותנו. אלו רואים באישה שכל כבודה פנימה בת מלך, ואלו רואים בה שפחה.

"אין זוג שהתגרש בגלל ויכוח, אבל כל מי שהתגרש התגרש בגלל האופן שבו ניהלו את הוויכוח", אמרה לי טוענת רבנית מנוסה. השאלה היא לא מה השני אומר אלא למה הוא אומר זאת. לחשוב שכל ההתנתקות הייתה משום שראש הממשלה היה מושחת ורצה להציל את עצמו מלשבת בכלא, זה כמו לחשוב שכל הרפורמה המשפטית היא משום שראש הממשלה מושחת ורוצה להציל את עצמו מלשבת בכלא. האם אין לאנשים מניעים אישיים? ודאי שיש. מי יכול להרים ידו ולומר שהוא חף מפניות אישיות? השאלה היא מה העיקר. אם אדם חושב שרק הוא צודק, הוא לא יאמין שמישהו חושב אחרת, ואם בכל אופן הוא חושב אחרת, או שהוא מטומטם או שהוא פושע.

והאמת היא שאם דמוקרטיה היא דת משום שהיא מושתתת על כבוד הדדי, אז גם אני קצת שותף לדת הזו. כי ה' מאמין בנו ואוהב אותנו. ולאהוב זה לא רק לא לשנוא, לאהוב זה לכבד ולתת אמון פנימי במי שעומד מולי. גם בדעותיו, שיסודן בטוב ובישר. בייחוד בכל מה שנוגע לעם ישראל, לארץ ישראל ולדור שלנו. כך היה חוזר ומדגיש הרב קוק.

ומי שמתעקש על דעותיו עד שאינו מסוגל לראות את האמת שבאחר, גם דעותיו אינן ביטוי של קודש, כי הקודש כולל את הכול. דעותיו היו להרגלי החשיבה שלו, וממילא הן אידאולוגיה אישית מגזרית וחלקית. רק אם יכולה לעמוד מול הילד שלה ולראות שיותר ממה שהוא שלה, הוא מה שהוא. ולכן הוויכוח מיהי אם הילד חשוב פחות מעצם העובדה שיחיה.

אנו יכולים להתנחם בכך שגם אם נשמעים קולות צורמים בסגנון גזורו, נשמעים גם קולות רבים העולים מן השטח של אמון וכבוד הדדי, רצון להקשבה ולהבנה של קול ה' העולה מכולנו.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן