אחרי שבעה חודשי לחימה נואשת השתררה שלווה מוזרה. ההפוגה השנייה שררה במלוא תוקפה באב תש"ח, ולשלושה חודשים, למעט אירועים חריגים, אפשרה לראשי המדינה לעסוק בענייני שגרה.
בי"ז–כ"ג באב תש"ח ערכה המדינה מבצע מקיף ללכידת משתמטים, תופעה פחות ידועה בנוגע למלחמה ההרואית ההיא. עד אביב 1948 התייצבו בלשכות הגיוס 80% מהגברים בני 17–35. 20% נעדרו מהן. בספר 'בשדות פלשת' של אורי אבנרי בולטת תופעת החיילים החוזרים משדות הקרב ומוצאים בתל אביב משתמטים הממלאים את בתי הקפה. המבצע נערך בתל אביב בשל פלח האוכלוסייה הגדול שהתגורר בה.
3,300 חיילים השתתפו בו. הם כונסו לקראת המבצע במחנה תל השומר, אשר כונה אז תל ליטוינסקי. בי"ז באב בשלוש לפנות בוקר נחסמו כל היציאות מהעיר, והוטל עליה עוצר. כ-1,200 משתמטים ועריקים נלכדו וגויסו לצה"ל, אולם המבצע נחשב לכישלון והופסק בעקבות ההישגים הדלים והביקורת העזה בעיתונות בארץ ובעולם, שטענה כי בישראל מתהווה "מדינת משטרה".
אור לז' באב חודשה אספקת המים לירושלים היהודית אחרי יותר משלושה חודשי צמא שגרם פיצוץ צינור המים לעיר בידי הערבים. הנחת צינור מים זמני, קו השילוח, הושלמה בתוך 28 יום בלבד. המים חזרו לזרום לעיר הקודש, והמצור נשבר. ביום שהופעל קו השילוח פוצצו כוחות הלגיון הערבי את תחנת השאיבה המנדטורית בלטרון והוציאו אותה סופית מכלל שימוש. כמות המים שזרמה בצינורות הייתה אומנם קטנה (100–120 מ"ק לשעה) אך היה בה די לשבירת המצור על העיר ולתרומה למורל הלאומי.
האצ"ל קיבל רשות מן ההגנה להפליג ממרסיי, והיה ביניהם הסכם כי 50% מן הנשק יחולק להגנה, 30% לפלוגת האצ"ל ואילו 20% הנותר לירושלים. אחרי כן החליטה ההגנה כי האצ"ל לא יקבל 30%, וגם לזה הסכים הארגון. האונייה היתה אמורה להגיע לכפר ויתקין, ויומיים לפני כן ביקשה ההגנה שכל הנשק יימסר לידיהם. גם לזה הסכים האצ"ל, אבל מאחר שהם השיגו את הנשק ביקשו שיורשה להם להשגיח יחד עם ההגנה על חלוקתו. ההגנה סירבה לבקשתם וזה אשר גרם לפרוץ הקרב
משאירים אבק למצרים
השקט הממושך בחזית נוצל לתגבור מעוזים נצורים נוספים. בי"ט באב נפתח מבצע אבק, ונמשך עד לקריסת ההפוגה השנייה בחודש תשרי, ובאמצעותו הוטסו אספקה וכוח אדם ליישובי הנגב. המעבר לשימוש במטוסים נעשה אחרי כישלון ניסיון הסתננות של משאיות אספקה דרך הקווים המצריים אור לי"ד באב. בו ביום הוחל בהכשרת מסלול נחיתה, והוא נסלל בעפר באורך של יותר מקילומטר מדרום לקיבוץ רוחמה.
כל הטיסות נערכו בלילה, כיוון שחיל האוויר, אף שביסס עליונות אווירית, עדיין לא יכול למנוע הפרעות אפשריות של הנ"מ המצרי ושל חיל האוויר המצרי. בסך הכול נערכו במבצע 417 טיסות, והוטסו בהן כ-2,500 טונות מזון, דלק, שמן ותחמושת ויותר מ-5,000 נוסעים. המבצע הושלם בהצלחה מלאה. כדי למנוע מהמצרים לשבש את הפעילות תפס צה"ל שורת משלטים ממזרח למנחת. רוב לוחמי חטיבת יפתח, שהחליפו את חטיבת הנגב המותשת, ירדו דרומה ברגל, מסתננים דרך קווי המצרים.
קרב אחד שהתנהל בחודש ההוא הסתיים בכישלון צורב. אור לי"ג באב פקד משה דיין, מפקד אזור ירושלים, לכבוש את ההר שבמרכזו ניצב ארמון הנציב כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנו לעבר תלפיות. שם המבצע: סעודה שלישית. דיין לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שטענו שהאזור נשלט באש הערבים מהארמון.
באישון לילה יצאו בשני ראשים כוחות של חטיבת עציוני ממחנה אלנבי שבדרך חברון (סמוך ל'טרם' של ימינו) ותפסו את שני צידי ההר, מצפון ומדרום, בהוראה ברורה שלא להיכנס לארמון שבמרכזו. מפקד הכוח הדרומי, סרן מאיר חפץ, נהרג, וחייליו קיבלו פקודת נסיגה. הכוח הצפוני השלים את משימתו וכבש ברגל את השלוחה הצפונית, אך עם עלות השחר התגלה לערבים. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי. הם ביקשו אישור לכבוש את מבנה הארמון ולמצוא בו מחסה, אך המח"ט דיין לא היה במפקדתו, ולא נמצא מי שיאשר בקשה זו. לפיכך ניתנה להם פקודת נסיגה. אבדות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ועשרה שבויים. כיבוש ארמון הנציב נאלץ להמתין 19 שנים ארוכות.
בינתיים ניצלה סבתא אביבה בת ה-21 את ההפוגה כדי לשוטט ברחבי המדינה הצעירה. בד' באב (9.8) הגיעה לצפות בדיון בעתירה הראשונה לבג"ץ בתולדות המדינה; עתירה של איש האצ"ל הלל קוק, אחיינו של הרב קוק. הוא נכלא אחרי פרשת אלטלנה לשלושה חודשים, ואחיו עתר לבג"ץ.
"הכל התנהל בעברית", דיווחה סבתא, "והייתי שבעת רצון שיכולתי לעקוב אחרי הנאמר. מפקד ההגנה נחקר שתי וערב בידי עורך הדין זליגמן. למדתי הרבה בנושא אניית האלטלנה, וכמובן ידעתי שכל מה ששמעתי שם אמת הוא. האצ"ל קיבל רשות מן ההגנה להפליג ממרסיי, והיה ביניהם הסכם כי 50% מן הנשק יחולק להגנה, 30% לפלוגת האצ"ל ואילו 20% הנותר לירושלים. אחרי כן החליטה ההגנה כי האצ"ל לא יקבל 30%, וגם לזה הסכים הארגון. האונייה היתה אמורה להגיע לכפר ויתקין, ויומיים לפני כן ביקשה ההגנה שכל הנשק יימסר לידיהם. גם לזה הסכים האצ"ל, אבל מאחר שהם השיגו את הנשק ביקשו שיורשה להם להשגיח יחד עם ההגנה על חלוקתו. ההגנה סירבה לבקשתם וזה אשר גרם לפרוץ הקרב. יוצא, אפוא שההגנה איננה טלית שכולה תכלת – לא שהיה לי ספק בזה בנוגע למקרה הנדון".
"המשפט אמור להימשך עוד שלושה ימים", המשיכה סבתא. "הלל קוק ועוד ארבעה אנשים נשלחו אל בית הסוהר ללא משפט, דבר שאיננו יכול להתרחש באנגליה, בארצות הברית או בצרפת… לא האשימו אותו באופן רשמי בשיתוף פעולה בקרב בכפר ויתקין. הוא סתם נשלח אל בית הסוהר ללא משפט".
"הראו לנו את כל היקב ואכלנו כמות עצומה של ענבים, שחורים כירוקים. מאחר ואנחנו בתשעת הימים לא יכולתי לטעום את היין. התרגשתי מהיותנו בעצם המקום משם הגיע היין אל שולחננו בלונדון לכבוד שבת והחגים. פנינו לרמלה שנכבשה בין שתי ההפוגות. היא נקראת 'רמלה' מאחר ו'רמל' משמעותו בערבית 'חול', והמקום הוא די חולי. בלוד ראינו את שדה-התעופה. לפנים היה מרכז מסחרי ערבי, וחממה של כנופיות ערביות. עכשיו אנו הבעלים עליו"
סיור בעקבות לוחמים
"מתל אביב יצאנו לטיולנו", כתבה סבתא בו' באב (11.8), "הפעם לדרום… עברנו ליד הכפר הערבי ההרוס אבו כביר, ולשמאלנו נמצאה יפו… מרחוק נראתה כעיר יפה. האוטובוס עבר על יד מקווה ישראל ודרך העיר הערבית יאזור (כיום אזור, א"ס). כל האזור סביבנו היה קשור עם תקופת המלחמה בה הבריטים טימאו את ארצנו בעצם נוכחותם.
"מהאוטובוס ראינו את בית הקרן הקיימת של בית דגן. משם הגענו לראשון לציון, היישוב הראשון בארץ ישראל. הוא נוסד בשנת 1882 בידי הביל"ויים. הראו לנו את כל היקב ואכלנו כמות עצומה של ענבים, שחורים כירוקים. מאחר ואנחנו בתשעת הימים לא יכולתי לטעום את היין. התרגשתי מהיותנו בעצם המקום משם הגיע היין אל שולחננו בלונדון לכבוד שבת והחגים. פנינו לרמלה שנכבשה בין שתי ההפוגות. היא נקראת 'רמלה' מאחר ו'רמל' משמעותו בערבית 'חול', והמקום הוא די חולי. בלוד ראינו את שדה-התעופה. לפנים היה מרכז מסחרי ערבי, וחממה של כנופיות ערביות. עכשיו אנו הבעלים עליו".
למחרת שבה ודיווחה: "עברנו את גדרה, מושב של הביל"ויים, והגענו ליבנה המפורסמת השוכנת בקרבת מקום ליבנה של רבן יוחנן בן זכאי. ניתן לראות את כיפת הישיבה מרחוק, אך רק מרחוק ניתן לראותה מאחר ומוקשים סובבים אותה. ישבנו על הדשא ושמענו שיחה על אודות הסביבה ואודות המשק… ביבנה נתנו לנו צידה לדרך עבור החברים הדתיים. לנו די קשה בטיולים כי על פי רוב נעצרים לאכול בקיבוצים שאינם שומרי כשרות.
"הקיבוץ הבא שביקרנו, נגבה, נפגע מאוד בידי המצרים. מגדל המים ספוג חורים שנוצרו מחמת זאת, וכמעט אין בניין הראוי למגורים.
"מנגבה המשכנו לקיבוץ חפץ חיים. "אכלנו שם ארוחת ערב ולמדתי כמה דברים על אודות הקיבוץ. ראו שהגברים לא התגלחו בתשעת הימים. הבחורות לא לובשות מכנסיים לעבודה כפי שעושות בנות הפועל המזרחי. בכניסה לחדר האוכל, הדבר הראשון הנראה לעין הוא מדפי הספרים".
בי' באב (15.8) סיפרה על חוויותיה בצום בארץ הקודש הנאבקת על עצמאותה: "זכיתי לשהות ביבנה בתשעה באב. דווקא שם, לאחר חורבן הבית השני ייסד רבן יוחנן בן זכאי מרכז תורה חדש. יהי זאת אות להצלחתנו המהירה במלחמת ההישרדות שאנו נלחמים היום. את תשעה באב הזה לעולם לא אשכח. בצאת השבת חלצנו את נעלינו וישבנו על ספסלים נמוכים או על הרצפה. האולם הואר אך מעט ודלק רק נר אחד בשביל בעל הקורא. מספר חברים קראו בתור את מגילת איכה. זאת היתה לי הפעם הראשונה, ממש הפעם הראשונה, שפה בישראל הרגשתי מועד במלוא מובן המלה. מעומק לבי הודיתי על הזדמנות זו.
"כאשר הלכתי לישון, הנחתי את מזרוני על הרצפה כדי לזכור את צרותינו אפילו באמצע הלילה. אמנם, הצרות עליהן התאבלתי לא היו אלה מלפני אלפיים שנה. על מצוקת ירושלים של היום, על העיר העתיקה כפי שהכרתי היום, התאבלתי. מחשבותיי התמידו בסבלות ירושלים שהיה לי חלק בהן; על מראה הגופות על גבי האלונקות שראיתי במו עיניי. כאבתי בגלל אלה שהכרתי ואלה שלא הכרתי שנפלו בחודשים האחרונים. בסיום הצום, כשישבנו לאכול, נזכרתי איך בירושלים רעבנו יום יום, ולא ניתן היה לסיים את הצום באוכל משביע. נורא היה לי לחשוב שבגמר ההפוגה אלה שעדיין בירושלים יחוו שוב את הרעב המטריד שלא יודע סוף. 'דברו על-לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה' (ישעיהו נ', ב').
מאמר הדור
לקראת סוף החודש התפנתה סבתא להתחיל בסיכום חוויותיה בארץ ישראל בשנה ההיסטורית ההיא. בכ"ה באב (30.8) כתבה: "הפסיכולוגיה של האדם ברחוב כאן מעניינת מאד וכל כך שונה מזאת של האדם ברחוב באנגליה. אם ניקח בחשבון שכאן בתוך הערב רב מיוצגות כל כך הרבה ארצות שונות עם רקע שונה, זה פלא שבכל זאת ניתן לערוך הכללות, אך ניתן גם ניתן. נדבר קודם על האוטובוס. באנגליה אפשר לנסוע במשך שעות מבלי להחליף מילה אחת עם יתר הנוסעים. לנהג אין שום קשר עם הנוסעים. פה בישראל שורה אווירה שונה לחלוטין. כל אחד משוחח עם כל אחד; הילדים שרים; הנהג בקשר ישיר עם הנוסעים. מדי פעם מייעצים לו איך לנהוג. מבקשים ממנו לחכות לאנשים הרצים כדי לעלות על האוטובוס; מוכיחים אותו אם נדמה שעשה דבר שבעיניהם איננו נכון.
"מצד שני, באנגליה לא רואים צעיר היושב ולידו אדם זקן עומד; לא רואים אישה עומדת ליד גבר היושב. לבושתנו, כאן זאת תופעה רגילה. פעם אחרי פעם עוררו בי גועל צעירים היושבים בניחותא בה בשעה שעל ידם עומדת קשישה. לא עולה על דעתם לקום ולהציע לה לשבת. ובאשר לתורים, עדיין לא נתקלתי בתור מסודר כאן, ללא וויכוחים וללא דחיפות וצעקות; לפעמים מגיעים הוויכוחים לכמעט מכות. באנגליה, מלבד מקרים יוצאים דופן, התור תמיד מסודר.
"כאשר הלכתי לישון, הנחתי את מזרוני על הרצפה כדי לזכור את צרותינו אפילו באמצע הלילה. אמנם, הצרות עליהן התאבלתי לא היו אלה מלפני אלפיים שנה. על מצוקת ירושלים של היום, על העיר העתיקה כפי שהכרתי היום, התאבלתי. מחשבותיי התמידו בסבלות ירושלים שהיה לי חלק בהן; על מראה הגופות על גבי האלונקות שראיתי במו עיניי"
"אם שואלים מישהו על כתובת מסוימת באנגליה, עונים ותו לא. כאן, שואלים קודם באם אתה עולה חדש, מאין אתה והיכן אתה גר עכשיו. או אז מסבירים לך בדיוק איך להגיע, ומפגינים ידידות ורצון לעזור. כאשר אתה הולך לקולנוע באנגליה, אתה יודע שיש מספר מסוים של מקומות ישיבה… וזהו זה. כאן לקחתי ארבעים ילדים לקולנוע בכפר חסידים (בהדרכה בכפר הנוער הדתי, א"ס). תחילה אמר לי הקופאי שאין כבר שום מקום פנוי. אחרי כן הוא הסביר לי איך להשיג כרטיסים ברמאות נגד עצמו, ובסוף נתן לי עשרים כרטיסים. הלכתי לסדרן וביקשתי שיכניס את יתר עשרים הילדים. מיד הסכים ולאחר כמה דקות הביא ספסלים כדי שיוכלו לשבת! האנשים פה מצטיינים בהכנסת אורחים.
"בסך הכל קיימת כאן סתירה שקשה מאוד לפענח. זה כנראה נובע מן הנטייה מימים ימימה להיות תמיד קיצוני, ולא להתהלך בשביל הזהב. אנו מצטיינים בעניינים חברתיים, גם בזכות הוראות התורה שהן נטועות בנו, וזה גם שריד מימי הגטו כאשר חיינו יחד כמעט כמשפחה גדולה אחת. אבל, כאשר מדובר בזכויות הפרט, כאשר רגש הנחיתות בולט, כל אחד דורש את שלו, וכל אחד מגן על זכויותיו. תקופה כה ארוכה דיכאו אותו ודרכו עליו, ועכשיו שהוא אדם חופשי בארצו שלו, אינו יכול לסבול שירמו אותו או יגזלו ממנו את אשר שלו.
"יתכן ובדורות הבאים כל הקיצוניות תתמתן ונמצא את הדרך האמצעית הבריאה. אפשר עכשיו להעריך את התבונה בעובדה שמי שחי בעבדות במצריים לא נכנס לארץ ישראל. אדם כזה לא יכול היה להסתגל לתנאי החופש. אי אפשר היה שבעת ובעונה אחת יהיו גם 'דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה' (מתי מדבר האחרונים, חיים נחמן ביאליק)".
