"הסיפור של מבצע אנטבה רחב הרבה יותר מהפריזמה של מבצע צבאי וישראלי מוצלח", אומר רמי שרמן מקיבוץ מעגן מיכאל, שהיה קצין המבצעים של סיירת מטכ"ל והשתתף באותו מבצע מפורסם. "פה במדינת ישראל אנו נוהגים להתייחס אליו בעיקר מנקודת המבט של הגבורה הצבאית וההצלחה ההרואית, אבל ביהדות התפוצות הוא נוגע בעיקר בקשר שבין מדינת ישראל ליהדות העולם, בחיבור שבין הישראלי ליהודי. במסעות שלי בעולם, שבהם אני מרצה על מבצע אנטבה, אני מדגיש בעיקר את הנושא של החיבור הזה, מדגיש את המשותף שבינינו. את המאחד".
בקיץ 1976, ו' בתמוז תשל"ו, היה סגן רמי שרמן, בן קיבוץ להבות הבשן, קצין המבצעים של סיירת מטכ"ל ובכוח שנחת באנטבה שבאוגנדה ושחרר את החטופים היהודים מנמל התעופה בפיקודו של סא"ל יוני נתניהו הי"ד. אני יושבת איתו לריאיון בדיוק 47 שנה אחרי אותו מבצע, בו' בתמוז תשפ"ג, יום השנה לנפילת נתניהו. שרמן (70), אב לשתיים וסב לחמישה, פיזיותרפיסט במקצועו, מוזמן כיום להרצאות בכל רחבי העולם, והוא מדבר בהן על המבצע ועל ההשלכות הרחבות שלו מנקודת מבטו.
"רק ביום רביעי, כאשר נערכה סלקציה בין הנוסעים היהודים לשאר הנוסעים, וממשלת צרפת שלחה שני מטוסים והם לקחו את הלא יהודים בחזרה לצרפת, הבינה ממשלת ישראל שהיא לבד במערכה מול החוטפים ושמשהו הרבה יותר מורכב ומהותי עומד פה לפתחה של מדינת ישראל"
"יוני היה איש רוח"
יוני נתניהו היה מפקד היחידה שהיית בה קצין כמעט שנה לפני שנהרג. איזה קשר היה לך איתו?
"יוני היה איש מאוד מופנם וסגור, ועם זאת מאוד ענייני ונעים", הוא אומר. "הרגשתי איתו מאוד נוח גם כי הוא תמיד החזיק ספר ביד, ולכל דיון הביא אמירה או השקפת עולם. הוא לא התייחס לדברים רק בהיבט הצבאי שלהם אלא תמיד הציג ערך מוסף בדמות שיר או התלבטות פילוסופית. הצד האינטלקטואלי שלו תמיד היה נוכח, הוא היה איש רוח בנשמתו".
לאחרונה הועלתה סדרה תיעודית על סיירת מטכ"ל, ושם נחשף כי הקצינים ביחידה שבפיקודו של יוני נתניהו מרדו בו. מה אתה חווית באירוע המדובר?
"שנים אני משאיר את הנושא הזה בצד", הוא מודה. "פחות אהבתי את איך שהראו את זה בסדרה. היו לנו נסיבות מקילות, כי היינו מאוד צעירים, ולאנשים צעירים, לוחמים ביחידה, לא היו כלים לזהות שאדם נקלע למשבר. יוני חווה משבר, ואנחנו שפטנו אותו בעיניים פשטניות.
"החיים לא הכינו אותנו למצבים כגון אלה. היינו ממוקדים בעשייה הצבאית ולא ידענו לתמוך בו, ועל כך אני מצר מאוד ממרחק השנים. המעטפת הפיקודית שהייתה סביבנו ומעלינו גם היא לא סייעה לנתב את המציאות המורכבת ברגישות אנושית".
שרמן מעיד כי יוני היה פנומן בצד המודיעיני והמבצעי שרוב רובו של הצבא עוסק בו. "הייתה לו כריזמה ותפיסה מבצעית מצוינת שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים, בבניית גדוד שריון לאחר המלחמה ועוד. במבצע שבו הוא נהרג הוא הביא לידי ביטוי מיטבי את החלק החזק הזה שלו. העבודה היום-יומית והאפורה למען ביטחון המדינה הפגישה אותו עם החלקים החזקים פחות שלו, וזה עורר בו קושי".
בשנות השבעים הייתה סיירת מטכ"ל היחידה המטכ"לית הייעודית ללוחמה בטרור. "כמעט בכל חודש היו מתקפות טרור בכל מיני מקומות בארץ, ואנחנו היינו בכוננות 24 שעות ומוכנים בתוך רבע שעה לעלות על מסוק או על משאית כדי להגיע ולהגיב על אירועי טרור כמו שהיו במלון סבוי, בנהרייה, בבית שאן ובבית הספר במעלות".
המצב מבחינת טרור היה אז קשה יותר מהמצב היום?
"זה היה סוג אחר לגמרי של טרור. אז הטרור התמקד באירועי מיקוח: הטרוריסטים היו תופסים בני ערובה ומנהלים משא ומתן כדי לשחרר את חבריהם מהכלא, לקבל כסף למימון פעולות הטרור או כדי לעורר פחד באזרחים.
"היום הטרור מכוון לרצח, ולא מתנהל משא ומתן ולא מיקוח; המטרה היא פגיעה בחיי אדם. ההרג התחיל להיות מרכיב מאוד מהותי מבחינת הטרוריסטים בגלל האמונה הדתית בשהידים ובג'יהאד. בשנות השבעים זה היה אחרת לגמרי".
"בשבת בבוקר ישבנו בחדר הזיכרון שביחידה ודיברנו על המציאות הזו ועל שאנחנו לא מוכנים מבחינה מבצעית למבצע בסדר גודל כזה. היה לנו די ברור ששום ממשלה לא תאשר מבצע כזה. זה לא נשמע מציאותי"
ממשא ומתן למבצע צבאי
איך נודע לכם ביחידה שנחטף מטוס ובו נוסעים ישראלים?
"ביום ראשון בבוקר צלצל הפעמון בבסיס. זה היה הסימן לאירוע ביטחוני", שרמן נזכר. "בתוך זמן קצר הבנו שנחטף מטוס של חברת אייר פראנס שהמריא מישראל לאתונה, ומאתונה היה אמור לטוס לפריז. כשהמטוס נחטף לא ידענו לאן יפנו החוטפים את המטוס. ברגע שהבנו שהמטוס נחטף לאפריקה, ירדנו לסיני לפעילות אחרת".
שרמן מספר כי עד יום רביעי סברה מדינת ישראל שהטיפול בפעולת הטרור מונח לפתחה של ממשלת צרפת, כיוון שהמטוס החטוף היה של חברת התעופה הממשלתית שלה. על המטוס היו עשרות אזרחים ישראלים וגם יהודים שאינם אזרחי ישראל.
"רק ביום רביעי, כאשר נערכה סלקציה בין הנוסעים היהודים לשאר הנוסעים, וממשלת צרפת שלחה שני מטוסים והם לקחו את הלא יהודים בחזרה לצרפת, הבינה ממשלת ישראל שהיא לבד במערכה מול החוטפים ושמשהו הרבה יותר מורכב ומהותי עומד פה לפתחה של מדינת ישראל".
המילה סלקציה מעוררת קונוטציות קשות מאוד.
"נכון, ואני משתמש בה הרבה בהרצאות שלי, כי זה מה שהיה שם", הוא מדגיש. "הסלקציה התרחשה בשני שלבים: ביום שלישי הפרידו את הנוסעים היהודים מהנוסעים הלא יהודים. כשזה התפרסם ברחבי עולם היהודי, הדבר עורר גלי חרדה גדולים. בזמן אמת לא ידעתי את זה, למדתי את זה רק שנים אחר כך במסעות שלי ברחבי העולם. את המציאות שבה יהודים מוחזקים בני ערובה הרחק ממדינתם חוו רבים בעולם היהודי כהורדת מדינת ישראל על הברכיים, וזו הייתה חוויה של חוסר אונים גדול מאוד ושל פחד מה ילד יום".
השלב השני של הסלקציה התרחש ביום המחרת, כאשר המחבלים אפשרו לנוסעים הלא יהודים לטוס בחזרה לפריז. "יש לזכור שמפקדי פעולת הטרור היו שני גרמנים, והדבר העצים את תחושת הבעתה בקרב הנוסעים היהודים, שחלקם נשאו מספר על הזרוע", מציין שרמן. "זה הצטרף לתחושות הקשות ברחבי העולם היהודי והזכיר לרבים את מה שהתרחש רק כעשרים שנה קודם לכן על אדמת אירופה. קהילות יהודיות רבות עצרו את נשימתן, דחו מסיבות וביטלו אירועים ושמחות.
"לנוכח התגובה של העולם היהודי הבינה ממשלת ישראל שהיא צריכה לפעול". הממשלה בישראל, בראשותו של יצחק רבין ז"ל, התלבטה אם לפעול בדרך צבאית או במשא ומתן. "רבין והרמטכ"ל דאז מוטה גור תמכו במשא ומתן, ואילו שמעון פרס, שר הביטחון, דחף לפעולה צבאית". שרמן מסביר כי ההתנגדות של הרמטכ"ל לפעולה צבאית נבעה בעיניו מסיבה נכונה מאוד: הרמטכ"ל הסביר שאין מודיעין. "איך אשלח לוחמים למקום כשאין לי מושג מה מחכה להם שם, במרחק של כמעט 4,000 קילומטר?" תהה גור.
החוטפים דרשו שחרור של 53 מחבלים והעברת כופר של חמישה מיליון דולר, והציבו אולטימטום: אם ביום חמישי ב-12 בצהריים לא ייעתרו לדרישותיהם, הם יתחילו להרוג חטופים, ויתחילו ברצח הילדים שבקרב החטופים. "פרס דחף לפעולה צבאית והדגיש את המשמעות של יחסי מדינת ישראל עם העולם היהודי. הוא טען שהנושא לא מתמצה רק בחילוץ בני הערובה אלא נוגע גם לשאלות רחבות יותר של יחסי מדינת ישראל ויהודי העולם. רבין לעומתו טען שכל מה שעומד לנגד עיניו הוא איך להחזיר את החטופים בחיים. מבחינתו לא היו שום שאלות אחרות".
בסופו של דבר הצביעה הממשלה פה אחד בעד משא ומתן. המחבלים הסכימו לדחות את האולטימטום ליום ראשון. "רבין יצא והכריז בקולו שממשלת ישראל מוכנה להיכנס למשא ומתן עם החוטפים, אלא ש-12 שעות לאחר מכן קיבלנו פקודת יציאה למבצע".
"השתרר שקט, ונהניתי ממנו, מהכוכבים ומהרוח. ההנאה הייתה מנותקת מהמציאות, שבה הגענו למקום המרוחק והעוין הזה כדי לפעול נגד טרוריסטים ולשחרר חטופים"
מה קרה ב-12 השעות הללו?
"זו שאלה מעניינת מאוד. אחת הבעיות הכי גדולות בסיפור של אנטבה היא שאין כמעט דוקומנטציה וסיכומי ישיבות. רוב ההחלטות עברו בהסכמות שבעל פה. הממשלה השאירה לצבא פתח לתכנן מבצע צבאי ולהביא את התוכנית המבצעית לממשלה כדי שהדרג המדיני ידון בה ויחליט אם לאשר אותה. פרס היה האישיות הפוליטית שדחפה למבצע עם קצינים מדרגות הביניים ומעלה. בתוך 12 שעות הם הצליחו להפוך את ההחלטה ולהוציא לפועל את התכנון, ומשם הכול היסטוריה".
מתי נודע לכם ביחידה שיוצאים למבצע?
"ביום חמישי בשש בערב. בחמש חזרנו לבסיס מהפעילות בסיני, ונסענו מייד כמה קצינים לבית הצנחן בתל אביב כדי לקבל פקודת מבצע מתא"ל דן שומרון, שהיה הקצח"ר (קצין צנחנים וחי"ר ראשי, ה"צ) ומונה למפקד של כל הכוחות שהיו מתוכננים לנחות באנטבה".
התוכנית הייתה כללית מאוד: לטוס לאנטבה במטוסי הרקולס. "היחידה יועדה להיות הכוח הפורץ, ותוכנן שעל ידנו יפעלו כוחות גולני וצנחנים. יוני התחיל לבנות את התוכנית המבצעית של היחידה, והוא פעל בצורה המיטבית שאפשרו האילוצים שהיה נתון בהם. הכול היה באינטנסיביות אדירה, כי ביום ראשון הוצב האולטימטום של החוטפים, וכל הזמן המשא ומתן המשיך להתקדם".
"באותו רגע חשבתי לעצמי שהנה, הגענו עד לפה, 250 מטר מהטרמינל, ואנחנו הולכים להיכשל. זה היה התרגום שלי ליריות שנשמעו"
מה היו התחושות של הלוחמים?
"הרגשנו שאין לנו מספיק זמן להתאמן ולהכין אפשרויות למקרים ולתגובות. הבנו שיש פה משהו שרץ מהר מדי, בלי זמן הכנה ראוי לסדר הגודל של המבצע הנדרש. אני זוכר שבשבת בבוקר ישבנו בחדר הזיכרון שביחידה ודיברנו על המציאות הזו ועל שאנחנו לא מוכנים מבחינה מבצעית למבצע בסדר גודל כזה. היה לנו די ברור ששום ממשלה לא תאשר מבצע כזה. זה לא נשמע מציאותי, אבל אמרנו לעצמנו שאם הממשלה תשלח אותנו, אנחנו צריכים להיות בקדמת המבצע".
למרות התחושות הללו המריאו הלוחמים ב-13:30 מלוד לשארם א-שיח', יודעים שהממשלה עדיין מתלבטת בנוגע למבצע וכי המשא ומתן נמשך. "משארם המראנו ב-15:30 כשעדיין לא הייתה החלטת ממשלה לאישור המבצע. ב-18:30 באזור אתיופיה הגיע האישור של הממשלה, שעדיין היה מותנה: להגיע לאזור אנטבה, אבל לא לנחות. רק כשהגיעו ההרקולסים לאזור אנטבה הגיע גם האישור לנחות ולצאת למבצע".
שרמן עוצר רגע ואומר: "תובנות ולקחים ממה שהיה מעניינים אותי יותר מלהתמקד רק במה שהיה מבחינה עובדתית". אחת התובנות שהוא משלב בהרצאותיו קשורה לכך שבשבת בבוקר של אותו מבצע קרא ראש הממשלה רבין למנחם בגין, שהיה אז ראש האופוזיציה, והציג לו את המצב לאשורו. "הוא שאל את בגין הוא חושב שנכון לעשות, ובגין אמר לו: זו לא החלטה של קואליציה או אופוזיציה אלא של מדינת ישראל ושל העם היהודי. בכל החלטה שתקבל אני עומד מאחוריך.
"בעיניי זו תפיסה שחסרה מאוד כיום, תפיסה יותר מאחדת ורחבה, ואני תמיד אומר בהרצאות שלי שהלוואי שהרוח הזו תחזור אלינו היום, שנוכל לראות שיש משהו יותר גדול מוויכוח פוליטי".
אני חוזרת איתו לרגעים שבהם נחתו הלוחמים באנטבה באישון ליל.
"פתאום ראיתי יהודים שנחטפו הולכים בלי נעליים, אימהות עם תינוקות מבוהלים בידיים, חלקם נשאו מזוודות, וזה היכה בי וזרק אותי לתמונות שבהן הוציאו יהודים מהגטו לרכבות. זה היה משהו לגמרי אישי, מתוך העולם הפנימי שלי. מחד גיסא היה בי הרבה צער על משפחתי שנרצחה, שעליה איש לא הגן, ומאידך גיסא חשתי התרוממות רוח על שאני נמצא כאן, קצין מטעם מדינת ישראל, ומשתתף בהצלת יהודים חסרי אונים"
אתה זוכר פחד?
"לא זכור לי פחד. נחתנו באנטבה בסביבות 23:00. הרכב שיצא ראשון היה מרצדס, ובו ישבו יוני וקצינים נוספים. אני הייתי בג'יפ שיצא מייד אחרי המרצדס, ואני זוכר שנורא נהניתי מהפסטורליות של הלילה באפריקה", הוא מחייך. "הטיסה הייתה קשה, רועשת מאוד, ונמשכה תשע שעות. כשירדנו מהמטוס השתרר שקט, ונהניתי ממנו, מהכוכבים ומהרוח. ההנאה הייתה מנותקת מהמציאות, שבה הגענו למקום המרוחק והעוין הזה כדי לפעול נגד טרוריסטים ולשחרר חטופים". התחושה הפסטורלית נקטעה באחת כשהכוח נתקל בשני חיילם אוגנדים: "יוני החליט לירות בהם", הוא נזכר. "אחד מהם נורה באקדח עם משתיק קול, והשני ברח. חייל שהיה איתי בג'יפ פתח עליו באש מהנשק האישי שלו. היריות קטעו את השקט והחזירו אותי למציאות".
שרמן מספר שבאותם רגעים נזכר בפיגוע בבית הספר במעלות ב-1974: "חשבתי לעצמי ששוב אנחנו ניצבים לפתחו של כישלון. הקרב במעלות היה הכישלון הכי גדול של היחידה במלחמה נגד פעולות טרור. בגלל טעויות שלנו ותפקוד לא טוב מחבלים רצחו 22 ילדים. זו הייתה תוצאה טרגית. באותו רגע חשבתי לעצמי שהנה, הגענו עד לפה, 250 מטר מהטרמינל, ואנחנו הולכים להיכשל. זה היה התרגום שלי ליריות שנשמעו".
למרות החששות הכוח לא נחשף: "אף אחד לא הבחין בנו. אני עצמי הייתי מופתע שהגענו לפתח האולם שבו הוחזקו בני הערובה בלי להיחשף. הפתענו את המחבלים, את צבא אוגנדה, את החטופים ואת עצמנו", הוא צוחק. "רק כשיצאנו מהרכבים נפתחה עלינו אש כבדה ממגדל הפיקוח".
יוני, שהוביל את הכוחות, נפגע מהאש. סגנו, מוקי בצר, לקח את הפיקוד על המבצע. הכוחות הצליחו לפרוץ לאולם ולהשתלט על שלושת המוקדים של החוטפים ושל הצבא האוגנדי שסייע להם. "הקושי העיקרי היה לזהות את המחבלים בחושך בלי לפגוע חלילה בחטופים. חבשנו כובעים לבנים כדי שלא נירה זה בזה".
שרמן עצמו היה בכוח החיפוי שתפקידו היה לשמור מבחוץ על הטרמינל ולמנוע מכוחות עוינים מבחוץ להפריע למבצע, הווא שהוביל את נתניהו הפצוע אנוש בחזרה להרקולס לטיפולה של חוליית שישה רופאים שחיכתה שם. "נסענו בג'יפ יחיד בשדה, ואני זוכר שיוני מלמל. הוא עוד היה חי, אבל בתוך כמה דקות נפטר מפצעיו, כי הרופאים לא הצליחו לעצור את הדימום הפנימי".
הפעולה הבאה שהכוחות נדרשו אליה לאחר ההשתלטות על הטרמינל ושחרור החטופים הייתה להוביל את החטופים למטוס. "החלטנו לעשות את זה ברגל", הוא נזכר. "הלכנו איתם כ-600 מטר עד למטוסים. היציאה של החטופים מהאולם הייתה בשבילי פלשבק אישי חזק מאוד", הוא משחזר.
"אני דור שני לניצולי שואה. רוב רובה של משפחת הוריי נספתה בשואה. פתאום ראיתי יהודים שנחטפו הולכים בלי נעליים, אימהות עם תינוקות מבוהלים בידיים, חלקם נשאו מזוודות, וזה היכה בי וזרק אותי לתמונות שבהן הוציאו יהודים מהגטו לרכבות. זה היה משהו לגמרי אישי, מתוך העולם הפנימי שלי, כי נחשפתי לאלבומים, לתמונות, לסיפורים ולשתיקות בבית".
שרמן גדל כאמור בקיבוץ להבות הבשן. אביו היה שורד מחנה הכפייה בוכנוולד, ואימו ניצלה בזכות איכר אוקראיני חסיד אומות עולם. "השואה הייתה נוכחת בבית כל הזמן, והתמונה הזו טלטלה אותי מאוד. מחד גיסא היה בי הרבה צער על משפחתי שנרצחה, שעליה איש לא הגן, ומאידך גיסא חשתי התרוממות רוח על שאני נמצא כאן, קצין מטעם מדינת ישראל, ומשתתף בהצלת יהודים חסרי אונים.
"פתאום שמעתי קול פנימי שאני לא יודע מאיפה הוא יצא: רמי, אתה מציל יהודים. חשתי אושר גדול, אבל סגרתי את זה מייד עמוק בפנים והזכרתי לעצמי שאני קצין ביחידה, קיבוצניק, ישראלי. זה לא היה משהו שקשור למציאות שלי באותם ימים, ולכן זה נשמע ונסגר לארבעים שנה.
"רק ב-2016 התחושה הזו חזרה אליי שוב בהקשר היהודי שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחושה הזו, היהודית, הקשר למשהו גדול מאוד ממני, הייתה שם בהיבט חיובי. היום אני מבין שהמבצע ההוא הוא לא רק סיפור ישראלי צה"לי אלא משהו הרבה יותר משמעותי, שלא לומר רוחני. טמונים בו הרבה ערכים יהודיים שהוטמעו בנו, הרבה עומקים ורבדים".
מרגע שנחתו המטוסים באנטבה ועד שהמריאו בחזרה לישראל חלפו 52 דקות בלבד. "רק בניירובי נודע לנו שיוני נהרג", משחזר שרמן. "לי זה היה די ברור, כי הייתי איתו בג'יפ וראיתי את מצבו. ועדיין לא יכולנו להתפנות לרגשות הצער והאבל, כי המבצע עוד לא הסתיים.
"כשנחתנו בארץ נתנו לנו רק 24 שעות להיות עם המשפחה. ביום המחרת נערכה הלוויה של יוני בהר הרצל, וחזרנו מייד לפעילות מבצעית. הראש כבר היה בדבר הבא, והמשכנו הלאה". בחוץ העולם סער וגעש מהפעולה ההרואית, אבל הלוחמים מהיחידה חזרו אל עבודתם ואל הצללים.
"היינו יחידה סודית מאוד. היום היא הרבה יותר גלויה בשיח הציבורי, אבל אז אפילו לא סיפרנו שאנחנו ביחידה, לא יכולנו לדבר ולספר. בחוץ כולם עסקו בזה, ואנחנו נשארנו בצללים. לי באופן אישי נוסף אחר כך עוד אלמנט שהרחיק אותי עוד יותר מהעיסוק בזה, כי סביב ההצלחה של המבצע התעורר ויכוח מיהו הגיבור של אנטבה, ויכוח יצרי ואף פוליטי בין כמה גופים שדנו בשאלה מי הוא שגרם להצלחת המבצע. בוויכוח הזה לא רציתי שום חלק".
"לי באופן אישי נוסף אחר כך עוד אלמנט שהרחיק אותי עוד יותר מהעיסוק בזה, כי סביב ההצלחה של המבצע התעורר ויכוח מיהו הגיבור של אנטבה, ויכוח יצרי ואף פוליטי בין כמה גופים שדנו בשאלה מי הוא שגרם להצלחת המבצע. בוויכוח הזה לא רציתי שום חלק"
נקודת מפנה בעלילה
כאמור, עד 2016 כמעט לא עסק שרמן במה שהיה שם באנטבה. "ב-2016, בהכנות לכתיבת הספר של היחידה, 'אנטבה בגוף ראשון', הסתייעתי באישה מדהימה שמסייעת לאנשים הרוצים להעלות על הכתב את הסיפור שהם נושאים בנפשם, והיא במיומנות מדהימה סייעה לי להוציא את כל התחומים הנוגעים למבצע שלא נגעתי בהם לפני כן. מסיפור אנקדוטי הסיפור הפך לסיפור אישי: הוא התחיל לחיות בי לא כאנקדוטה היסטורית וביוגרפית אלא כמשהו רחב יותר הנוגע לזהות שלי כיהודי".
באותה שנה גם קיבל שרמן הזמנה מחבר שהתגורר בקופנהגן לבוא ולספר את הסיפור של המבצע בבית חב"ד מקומי. "הוא הזמין אותי לספר על מבצע אנטבה, אולי מתוך רצון להראות ל'דתיים' את הצד הישראלי הצבאי וההרואי".
באוגנדה לא פחדת. איך הרגשת מול קהל בקופנהגן?
"הגעתי לשם ולא ידעתי בכלל מה אומר. הייתי במתח גדול. באולם ישבו מאה איש שחיכו לשמוע אותי. בשורה הראשונה ישבו עשרה מבני קיבוצי, ואני מעולם לא עמדתי לפני קהל. התרגשתי נורא", הוא מודה, "אבל כנראה ההרצאה הייתה מוצלחת, כי למחרת בצהריים כבר ארגנו לי עוד הרצאה לפני עוד מאה איש".
משם, בן שישים פלוס, התחיל שרמן מסע שנמשך כבר שבע שנים, ובו הוא מוזמן לכמאה הרצאות בשנה בכל רחבי העולם: בבתי חב"ד רבים, בערבי תרומות של ארגונים יהודיים וישראליים, בקהילות יהודית חרדיות וגם בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, בתנועות נוער ובבתי ספר יהודיים, לפני גופי ביטחון, נוצרים אוהבי ישראל ועוד. נקודת המוצא שבה התחיל את המסע היא החיבור בין הישראליות ליהדות, והיא שמנחה אותו ומלווה אותו בכל מסעותיו בעולם.
"אחד המרכיבים המהותיים הוא שהמבצע נוגע בקשר בין היהודי לארץ ישראל או בין קהילה יהודית למדינת ישראל. את מערכת הקשרים הזו אני מאתגר בהרצאה שלי גם בכיוון ההפוך: מה מדינת ישראל יכולה ללמוד מהקהילה היהודית בחו"ל? מה משותף ליהודי ולישראלי? מדוע יש לישראלי וליהודי קושי לדבר זה עם זה?"
מה להבנתך עומד מאחורי הרצון לשמוע את הדברים האלה?
"זו אחת ההפתעות הכי גדולות שלי", מודה שרמן. "עברו 47 שנה! מה המגנטיות של האירוע הזה? בחו"ל הוא לא נתפס כמבצע צבאי כמו בארץ אלא כצומת שכל אחד יכול למצוא בו משהו מעברו או מהקהילה שלו ולספר את הסיפור דרך הפריזמה שלו, שהיא חיובית, חיה ותוססת ויהודית מאוד.
"אחד המרכיבים המהותיים הוא שהמבצע נוגע בקשר בין היהודי לארץ ישראל או בין קהילה יהודית למדינת ישראל. את מערכת הקשרים הזו אני מאתגר בהרצאה שלי גם בכיוון ההפוך: מה מדינת ישראל יכולה ללמוד מהקהילה היהודית בחו"ל? מה משותף ליהודי ולישראלי? מדוע יש לישראלי וליהודי קושי לדבר זה עם זה?"
אתה סבור שיש קושי?
"בתפיסה שלי כישראלי יש משמעות להסכים ולשלב בזהות האישית שלי את המרכיב היהודי, ולא כולם מסכימים לזה". שרמן מסביר שבחו"ל יש הרבה פעמים חומה בין הקהילה היהודית, שמרכזה הוא בית הכנסת ואורח החיים היהודי, ובין הקהילות הישראליות, שחבריה מתאחדים סביב העברית, הקשר לישראל והדמיון בהתנהלותם ובאורח חייהם.
"כשהייתי בפלורידה התעקשתי לעשות ערב משותף לקהילה הישראלית ולקהילה היהודית. הופעתי שם יום אחרי הרצח בפיטסבורג. כל הכניסה למתחם הייתה מלאה במשטרות, מגנומטרים וכוחות אף-בי-איי. הישראלים לא התרגשו בכלל, הם רגילים לזה, אבל היהודים נבהלו מאוד, הגיעו וחזרו אחורה. הישראלים סייעו להם לחצות את המחסום הנפשי הקשה. זו הייתה הפעם הראשונה שהם פגשו טרור במגרש הביתי שלהם, ולפתע היו צריכים לעבור מגנומטרים ובידוק ביטחוני בכניסה להרצאה על אנטבה.
"היו שם 600 איש, וזה היה ערב מהמיוחדים שהיו לי, שהפגיש רגשית ומהותית את הזרמים הנראים והבלתי נראים שמחברים אותנו יחד. בכל הפגישות הללו אני מנסה לתת ביטוי למשותף – מסורת, תרבות, היסטוריה יהודית שמחברת אותנו – כל מה שעיצב ומאפיין אותנו כעם היהודי. אני מבקש לראות את החיבור, והחיבור הוא עצם היותנו יהודים. זו המהות הראשונית והבסיסית שלנו".
אתה לא אדם דתי. אתה קיבוצניק מבטן ומלידה. לא טריוויאלי לשמוע אדם כמוך מציב את היהדות במקום מרכזי כל כך בחייו.
"קל לנו להתחיל לספר את הסיפור שלנו מתחילת הציונות", עונה שרמן. "זה סיפור ישראלי וציוני על הקמת מדינה, על הקיבוצים ועל הצבא, אבל האם הסיפור באמת מתחיל ב-1897, בקונגרס היהודי הראשון? אני תמיד שואל את הקהל בהרצאות שלי: למה בן-גוריון התחיל את בניית המדינה בהקמת אגף העתיקות ובלימוד תנ"ך? מה היה דחוף לו להראות שיש כאן חרסים בני 4,000 שנה? מה הייתה המוטיבציה, עם הקמת מדינה חדשה, לשלוח זרועות גם 4,000 שנה אחורה?"
"ככל שאנחנו כקהילה פה בארץ נצליח לזהות את 'שפת האם' שלנו ולשלב אותה עם הביטוי העכשווי שלה, שהוא משטר דמוקרטי, זכויות אזרח, ליברליזם, נוכל לחבר את היהדות עם הביטוי המודרני שלה"
מתנהל היום ויכוח נוקב במדינת ישראל על יהדותה של המדינה. יש מי שמעוניינים למסמס את היהדות ככל האפשר.
"בוויכוח של היום אני רואה גם הזדמנות לשיח", אומר שרמן. "זו הזדמנות לחיפוש ולזיהוי של המשותף לנו גם עם מי שרואה את המציאות במשקפיים אחרים. ככל שאנחנו כקהילה פה בארץ נצליח לזהות את 'שפת האם' שלנו ולשלב אותה עם הביטוי העכשווי שלה, שהוא משטר דמוקרטי, זכויות אזרח, ליברליזם, נוכל לחבר את היהדות עם הביטוי המודרני שלה. מבחינת מי שמדבר על זכויות אזרח ומשטר דמוקרטי, זה הביטוי היפה של יהדותו".
אתה מדבר על המשותף, על המאחד ועל היכולת ליצור תמהיל יהודי חיובי בין הישראלי ליהודי במדינת ישראל. זה קול שלא שומעים הרבה לאחרונה.
"זה קול שקשה להשמיע היום", הוא נאנח. "רבים אינם מוכנים לשמוע, ויש מי שמגיבים כמעט באלימות על הקול הזה שאני מנסה להשמיע. לצערי אין לנו סובלנות לאחר. אצל מי שגדלו כמוני זהו סימפטום של הבעיטה במקורות היהודיים שלנו, בשפת האם המקורית. נכון, יש שונות, אבל המשותף אינו מקבל את תשומת הלב המגיעה לו. איני מאשים, אבל הקושי לשוחח בלי לפגוש בוטות, פסילה, ביטול, הדבקת תוויות זה על זה הוא טרגדיה, והלוואי שתחלוף במהרה".
שרמן מעלה בשיחה שלנו תהייה שמלווה אותו במסעותיו: "במסע שלי אני מוזמן לרבים מבתי חב"ד בעולם. פגשתי אצל השלוחים את הרוח הטובה והמיטיבה עם הכול, טוב לב ועזרה לנזקק באשר הוא, אבל מעולם לא פגשתי בבתי חב"ד את דגל ישראל. אני, אזרח המדינה, קצין שהשתתף במבצע שתוצאותיו רשומות בשרשרת הניסים של העם היהודי, שואל את עצמי: מדוע? מדוע דגל ישראל אינו נמצא?"
הוא מסכם את הריאיון: "המסע שנמשך כבר שבע שנים אפשר לי לגלות את המקור שלי, המקור היהודי שחיכה לרגע שאשקה אותו במי המעיין של אחיי היהודים בתפוצות. הם מי שהפגישו אותי והראו לי את הפשטות ואת הטוב שבאדם וביהדות שנים רבות אחרי אותו מבצע שהייתי בו קצין ישראלי צעיר".
