סיון רהב מאיר- פנחס

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב

1.

אחרי שורה של פיגועים קשים וכואבים פתחה ישראל במבצע נרחב נגד הטרור באזור ג'נין. בשבת קראנו בפרשת בלק כמה עקרונות שמתארים את היחסים בין עם ישראל לאויביו. נלמד אותם כעת להצלחת חיילי צה"ל:

• הפרשה מתארת אויב שרק רוצה לקלל את ישראל. לא לבנות לעצמו, לא להתפתח ולפרוח ביחד, אלא רק להרוס לנו. לצערנו אנחנו רואים זאת לפעמים עד היום.
• הברכות בפרשה מתארות את החזרה של עם ישראל לארץ ישראל כתהליך היסטורי וחיובי שיצליח ושיביא ברכה לעולם כולו: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא… דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל… וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל".
• וגם: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", ורש"י מסביר: יתיישבו בארצם בכוח ובגבורה. אנחנו לא נחזור לכאן כעלה נידף, אלא בביטחון עצמי, בהרתעה. ובהמשך: "מְבָרֲכֶיךָ – בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ – אָרוּר". אנחנו רוצים שלום וברכה ושקט. רק מי שיקלל אותנו ויפגע בנו – ייפגע, אבל יש בני ברית, יש תומכים, יש מברכים, שיהיו בצד הנכון של ההיסטוריה ויבורכו.
• יש כוח למילים. הפרשה כולה עוסקת בעוצמה של מה שיוצא לנו מהפה. אז נאמר ונברך ונתפלל גם אנחנו לשלום כוחות הביטחון ולשלום תושבי ישראל כולה. שיתקיימו בנו כל הברכות בפרשה. בשורות טובות.

2.

קיבלתי את ההודעה הזאת ביום שני בבוקר, עם פרוץ המבצע, והיא ליוותה אותי כל השבוע: "בוקר טוב, אתמול בלילה כמה מתלמידי הישיבה שלנו, ישיבת ההסדר במעלה אדומים, גויסו למילואים. הבנו שעומד להתחיל מבצע צבאי נגד גל הטרור האחרון, והחלטנו שלא כולם ילכו לישון. חילקנו בינינו את שעות הלילה כדי לקיים משמרות של לימוד ותפילה באופן רצוף, להצלחת המבצע ולשלום כל אחינו. זו התוצאה. אולי פרסום של הפתק הזה יעודד עוד אנשים להשתדל פשוט להרבות כעת, כל אחד במקומו, בתפילה, בתורה ובמעשים טובים. בשורות טובות".

3.

מכירים את השאלה הפילוסופית "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת השמיע צליל?". היום צריך לשאול: "אם שתי חברות הלכו יחד לקניון ולא העלו משם תמונה, האם הן באמת הלכו?" כלומר, האם משהו שלא פורסם, לא הועלה, לא תויג – אכן התרחש?

אנחנו חיים במציאות מתועדת, חסרת פרטיות, ובדיוק הנקודה הזו עולה בפרשת בלק שקראנו לאחרונה:

בלעם מסתכל בפרשה על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.

בלעם הגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול גם היום. בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש הרבה כפתורי 'פרסם' ו'שתף', אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור 'אל תשתף' ולשמור דברים לעצמנו? אילו תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד?

4.

מיזם חדש בירושלים: עשרות ניצולי שואה התבקשו לבחור משפט אחד שיצוטט בשמם. מסר קצר שלהם לעולם, שהופך כעת לתערוכה ולספר. זכיתי לנאום בהשקת הפרויקט הזה ולראות אלפי שנים של ניסיון חיים בחדר אחד. הנה כמה מהמשפטים שלהם, של אנשים בני 80 ו־90 פלוס, שבהחלט נותנים קצת פרופורציה:

בלה קמילר: "זכרו שתמיד יהיה מישהו בסביבתכם במצב קשה יותר משלכם. עזרו לו וכך תעזרו גם לעצמכם".

אורה ניניו: "היו חזקים וחייכנים. דאגו לעצמכם, דעו כי השמש זורחת, הקושי יחלוף, והקדוש ברוך הוא רחום".

בעלה, שמואל ניניו: "עם ישראל חי, זכינו בארץ ישראל, זו זכות לראות את שרשרת החיים מתחדשת".

שלמה בוחניק: "התבוננו על החיים כעל ורד, תיהנו מהריח והיופי ואל תתייחסו רק לקוצים".

יואב בראון: "למרות תלאות העם היהודי, כולל אלה שעברנו בעצמנו, הניצוץ היהודי עדיין חי בתוכנו וימשיך לעד לבעור".

צילה פיטר: "המנגינות הכי יפות מתנגנות בכינורות ישנים. העריכו את ניסיון החיים של המבוגרים".

אכן, צילה. כשבחוץ רועמים כל כך הרבה רעשים שהולכים וגוברים, טוב להקשיב לכינורות ישנים כאלה. ואולי אפשר גם לחשוב: מה המשפט שלנו?

5.

כך כתב לי חובב יחיאלי: "זו נראית כמו תמונה רגילה משמחה משפחתית, אבל אם תקדישו לה מבט נוסף תוכלו לראות כאן משהו מיוחד. מלבד התינוק וזוג ההורים שלו, כל שאר המצולמים הם סבים וסבתות של התינוק, כולל 'סבים רבא' ו'סבתות רבתא', ואפילו רבא־רבא (ורבתא־רבתא), שזכו להשתתף בברית של החימש שלהם.

כך שיותר מהשמחה הפרטית של המשפחה, התמונה הזו מספרת גם סיפור לאומי:

ראשית, יש כאן חמישה דורות רצופים. בשנים הראשונות של המדינה, בגלל השואה הנוראה, ילד עם סבא וסבתא היה מחזה די נדיר. כשאבא שלי היה קטן הוא התבייש לספר לחברים שיש לו סבא וסבתא, כי כמעט לאף אחד בכיתה לא היו. והנה כאן נולד תינוק עם יותר ממניין של סבים וסבתות, ובהם גם כאלה שכאשר היו בגילו, כתינוקות, חוו בעצמם את אימי השואה.

נוסף על כך יש כאן קיבוץ גלויות – ילידי מרוקו, רוסיה, פולין, בלגייה וארצות הברית שהופכים למשפחה אחת גדולה. זה תהליך שקורה לראשונה בדורנו".

בשבת קראנו בפרשה את הברכה על עם ישראל: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּו". רש"י מסביר: הם עם חזק, כי הם מיוסדים על האבות והאימהות שלהם ומחוברים אליהם. מזל טוב לתינוק נווה בן־הראש, לכל המשפחה, ובעצם לכולנו.

6.

השבוע לפני 280 שנה נפטר רבי חיים בן עטר, שמכונה 'האור החיים' הקדוש, על שם ספרו. הוא היה יליד מרוקו, פרשן דגול, שעלה ארצה במאמץ רב והפך לנערץ על כל העדות והזרמים. הנה הזדמנות ללמוד בשבוע שבו נפטר שלושה משפטים שלו, מתוך כתביו הרבים:

• "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – כי באמצעותו אתה משלים את שלמותך" – כלומר, הזולת לא מפריע לך, אלא עוזר לך להגיע בעצמך לשלמות.
• "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה" – כלומר, אלוקים ציווה אותנו להתאמץ בלימוד. זוהי אזהרה מפני שטחיות, מפני לימוד שלא מגיע לעומק הדברים, זוהי קריאה לחוכמה והתבוננות.
• "אם היו בני האדם מרגישים במתיקות ובעריבות טוּב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה… כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" – כלומר, נדרש מאיתנו להרגיש. להיות בני אדם שמרגישים. לשים לב איזה אוצר טוב ומתוק היא התורה שקיבלנו.

7.

תעודות, דמעות, טקסים, התרגשות. ומייד עם תחילת החופש הגדול, הגיע המשפט החשוב הזה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

זוהי הברכה שמופיעה בפרשת בלק על עם ישראל. האוהל הטוב שלנו, המשכן הפרטי שלנו, הוא מה שמאפיין אותנו יותר מכול כבר אלפי שנים. הבית הוא המקום שבו האדם נבנה באמת וגם נבחן באמת. לא ברחוב ולא ברשתות ולא על במות, אלא קודם כול בזירה המשפחתית והאישית.

חודשי יולי־אוגוסט הם אתגר גדול לבית. לסבלנות, להורות, לזוגיות, לחשבון הבנק. והנה הפרשה שקראנו נותנת כוח ומזכירה לנו שזה בסוף המקום הכי חשוב ויקר וקדוש. בתקווה שנוכל להגיד הקיץ גם על הבית הפרטי שלנו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

שבת שלום וחופש מוצלח.