"תנה לנו אחוזה!" אומרות בנות צלפחד למשה רבנו. הן לא האמינו עד כמה דברים פשוטים כל כך – בית בארץ ישראל, חלקת אדמה פורחת, איש וילדים – עלולים להיות משאת נפש שבירה כל כך! הן מבקשות את היום-יום הפשוט ביותר, וכשיקבלו אותו, כל יום יהיה אצלן לחג, למועד ראוי לציון.
"את קורבני לחמי לאישיי תשמרו להקריב לי במועדו", מצווה הקב"ה בפרשה על קורבן התמיד. הרב שמשון רפאל הירש מבקש להבין איך ייתכן שלצד המועדים ה'גדולים' בפרשה, פסח, שבועות וסוכות, מציינים גם את קורבן היום-יום הפשוט, את העובדה שעבר עוד לילה וזרח עוד יום.
"חשיבות גדולה יש, שפרשה זו כוללת את המאורעות היומיומיים עם המאורעות היחידים במינם של ההסטוריה האנושית, שהרי היא מצרפת את זריחת החמה ושקיעתה, אל עלילות יציאת מצרים, מתן תורה והמסע במדבר… וממש כמו מועדים אלה, קבע ה' ביחס לזריחת החמה ושקיעתה, מאורע החוזר מדי יום ביומו בקביעות שאין למעלה הימנה, יותר מכל תופעת הטבע. כל קרן אור העולה ויורדת, תהיה עדה (מועד) ושליחה… המועד של בריאת האור היומיומי, עומד כאן בראש כל המועדים ההסטוריים למען נתהלך בארצות החיים, חדורי תודעת א-לוהים" (הרש"ר הירש לפרשה).
בנות צלפחד רוצות להלך בארץ החיים, בארץ ישראל, ולעומתן הגברים בחטא המרגלים אינם רוצים במתנה הזו. "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
כדי לזכות בארץ הזו צריכים להבין איזה חג יהיה פה כל בוקר שזורח, כל ערב שיורד, כל בית שנבנה, כל נחלה שלא תעבור לידיים זרות. מה שנראה בעינינו טבעי תמיד, הוא בעיניהן נס יום-יומי. מועד. כך גם משה רבנו. הוא בסך הכול מבקש לדרוך על אדמת הארץ הקדושה הזו, ואז הוא מבין שאפילו לראות אותה מעבר להר העברים זו שמחת תמיד מופלאה! "ארץ אשר תמיד עיני ה' א-לוהיך בה". אצל משה רבנו ובנות צלפחד הארץ אינה מובנת מאליה, מפני שהם מנועים מחלק ונחלה בה.
בי"ז בתמוז בטל התמיד. "השמים מספרים כבוד אל… האדם יכול לפגוש במעשה האל היומיומי ולחוות את כל הודה והדרה של הבריאה, הבריאה המשופעת בסדר ושיטתיות, בהוד אדריכלי וביופי מהמם… אבל כשהאדם לא חווה כך את התגלות האל, היהדות מציגה צורה אחרת של התגלות: התגלות קטסטרופלית, כשהאל פונה אל האדם מתוך הסערה, מתוך הנטישה, כביכול, שהוא נוטש את האדם" (הרב סולובייצ'יק, 'מן הסערה').
כמה קשה לפגוש את א-לוהים מן ה'תמיד'! כמה קל לפגוש אותו מן הסערה, להשיג את קיומו בין המצרים דווקא, וכמו שדורשים חסידים: "כל רודפי י-ה השיגוה בין המצרים".
רק חיילינו בג'נין השבוע מבינים את החג שמגולם בבוקר שפוגש לילה מבהיל ללא שינה. רק הם מבינים עד כמה שביר קיום התמיד שלנו בארץ הזו. רק הם ידעו ללחוש בסביבה רוחשת סכנה: "תנה לנו אחוזה!"
רק הם ידעו שקורבן התמיד שלהם, מדי יום, מדי לילה, הוא שיאפשר לנו את הבית, את הגן, את הזכות שיש פשוט לראות מדי יום את הארץ האהובה הזו.
