זהו, עוד חופש גדול הגיע, ואיתו האתגרים ההוריים והחינוכיים שהתקופה מציבה. בתקופה זו יותר מבכל זמן אחר בשנה הילדים מוצאים את עצמם מחוץ למקום שבו הם מבלים את רוב זמנם: בית הספר. אף שבית ההורים הוא הקרקע המרכזית שבה צומחים ומתפתחים ילדים, אי אפשר להפריז בחשיבותם של מוסדות החינוך ובחשיבותם של צוותי החינוך והייעוץ בכל הנוגע לעיצוב נפשם של ילדים ובני נוער.
ואולם יש דבר אחד בולט שאנו חווים אם כמורים ואם כהורים: מריבות בין ילדים. תקופות של עומס רגשי או לחלופין של היעדר בולט של עומס, כמו בעת חופשה, עלולות להחמיר את פוטנציאל המריבה. אבל האם התערבות בצעקות או בסדרות חינוך היא תמיד הפתרון היעיל למזעור או למיגור של מריבות בין ילדים או אחים? במאמר זה נרצה לספק מבט רענן, מוכר פחות, על מריבות בין ילדים ולגשר בין תפקיד המורים לתפקיד ההורים.
מריבות של ילדים הן באמת דבר לא נעים, והיחס שלנו ההורים עלול להכריע בשאלה עד כמה המריבות הללו יכתיבו את האווירה הכללית בכיתה או בבית. מריבות ילדים קיימות משחר ההיסטוריה: לא סתם קין והבל מופיעים על הבמה רגע קט אחרי בריאת העולם. אבל האם מריבות הן תמיד דבר רע?
ויניקוט הציב שני קצוות: בקצה אחד מריבות בין אחים שייכות לקצה הדורסני: מאבק לשם המאבק, עד כדי מחיקת או פגיעה אנושה של צד אחד בצד השני. ואולם בקצה השני הציב ויניקוט מציאות שבה אין מריבות בכלל. לדבריו, מציאות כזאת עלולה להיות בעייתית
נכון, יש מריבות בין אחים שעלולות להתפתח לאלימות איומה ולשנאה יוקדת. יחסים כאלה יכולים במקרים חריפים להתחיל בילדות ולהימשך עד סוף החיים. ואולם רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי ד"ו ויניקוט מציע מבט לא שגרתי על מריבות ילדים בכלל ואחים בפרט. לשיטתו, מריבות ילדים בבית הן הדרך "ללמוד לשנוא באופן בריא".
שנאה אינה ההפך של אהבה. אדישות היא ההיפך של שנאה ואהבה גם יחד. אני עובר מול אדם מסוים ברחוב. אני יכול להיות אדיש אליו לגמרי, אבל אני גם יכול לרצות לעזור לו, שיהיה לי רגש של חיבה או אהבה כלפיו, לא משנה למה. אבל באותה מידה שאני יכול להרגיש רגש חיובי כלפיו, אני גם יכול להרגיש כלפיו עוינות ואיבה.
כך הדבר אצל ילדים: רגש הקשר והאהבה מוטבע בהם מעצם היותם אחים, אבל האהבה הזאת יכולה לא פעם להפוך לשנאה. המריבה היא ההזדמנות של הילדים להתמודד עם רגשות האיבה שלהם זה לזה ולמתן ולווסת אותם כדי שאותה איבה תיעשה רכיב בריא והכרחי בעוצמת הרגש שיש ביניהם. מה שנקרא "ללמוד לריב יפה". ואת זה אפשר ללמוד בבית יותר מבכל מקום אחר.
ויניקוט הציב שני קצוות: בקצה אחד מריבות בין אחים שייכות לקצה הדורסני: מאבק לשם המאבק, עד כדי מחיקת או פגיעה אנושה של צד אחד בצד השני. ואולם בקצה השני הציב ויניקוט מציאות שבה אין מריבות בכלל. לדבריו, מציאות כזאת עלולה להיות בעייתית, שכן היא מעידה על שני דברים: הילדים מפחדים להחצין את הקונפליקט שביניהם משום שהם סבורים שריב ביניהם יגרור סנקציות קשות, וכמו כן זה מעיד על הפנמת מסר איום ונורא, שלפיו בעומק אסור להעז לשנוא. כי כשאתה שונא סימן שמשהו רע מאוד עומד לקרות לך.
ואחרי שהבנו ששנאה היא רגש שניצב לצד אהבה ולא מנגד לה, מובן שפגיעה ביכולת לריב תפגע קשות גם ביכולת לאהוב, ובזה איש מאיתנו לא רוצה. לכן בפעם הבאה שאנחנו רואים את הילדים שלנו רבים זה עם זה, חשוב שנזכור מאיזה מקום נובעת המריבה.
אין כאן חלילה קריאה לאפשר ריבים כדרך שבשגרה, אבל גם כשאנחנו מתערבים חשוב שנשתדל שלא לחנוק את כוחות החיים שמבקשים לבוא לידי ביטוי. כבר הפנמה של ההבנה הזאת תסייע מאוד הן בעבודת ההורים והן בעבודה בבית הספר.
הכותב הוא פסיכולוג חינוכי וממייסדי מכון ארבל. כנס ארבל ה-2 לבריאות הנפש ייערך בא' באב (19.7) ביד בנימין. הכנס יעניק לאנשי חינוך כלים תאורטיים ומעשיים להתמודדות עם מגוון סוגיות שהם מתמודדים איתן בעבודתם ביום-יום, וישתתפו בו בכירי מערכת החינוך הדתי בישראל. אנשי חינוך? חפשו בגוגל "כנס מכון ארבל"
