את מאגר הגז הנאה הזה שמול חופי עזה, מאגר מרין, איתרו כבר לפני שנות דור, בשנת 2000. זה היה עוד הרבה לפני מציאת הגז בכמויות אסטרונומיות במאגרים הישראליים, אלה שמזרימים כיום גז בשפע לאירופה ובזול לכל ישראלי. מאגר תמר התגלה ב-2009, לווייתן ב-2010, תנין התגלה ב-2012, כריש ב-2019. כולם פועלים במלוא הקיטור כיום ומניעים קדימה את הכלכלה הישראלית, בפרט בעת משבר הגז באירופה שנוצר עקב המלחמה באוקראינה.
ראוי לזכור ששני מאגרי גז קטנים שהתגלו סמוך לגבול הימי עם עזה עוד ב-1999 – מרי ונועה – כבר נוצלו ורוקנו עד תום לפני יותר מעשור, בעוד הגז של העזתים עדיין נותר טמון בקרקעית הים. בשבועות האחרונים החליטה ממשלת ישראל בפעם המי יודע כמה לקדם את הפקת הגז ממנו אגב משא ומתן עם הפלשתינים ועם המצרים, אבל חמאס, שדורש את הרווחים לעצמו, תוקע מקלות בגלגלים. למעשה – בגלגלים של עצמו.
בכל פעם שהנושא עלה על הפרק – פעם בשילוב עסקה כלכלית עם הרוסים, פעם בהסכם לשיתוף פעולה עם המצרים ופעם מרצון לספק גז לתחנת כוח פלשתינית שהייתה אמורה לקום בג'נין – טרחו הפלשתינים למסמס את העניין. ב-2018, אחרי קרוב לעשרים שנות ניסיונות עקרים לשכנע את הפלשתינים להפיק את הגז הזה, התייאשה סופית החברה הבריטית, נסוגה מהיוזמה וויתרה על זכויותיה במאגר
אחרי שבסתיו 1999 הודיע גאולוג מארצות הברית שחשף שדה גז בים בין אשדוד לעזה, חתם רב המחבלים יאסר ערפאת על הסכם עם חברת בריטיש גז והעניק לחברה אפשרות לחפש שדות גז ימיים במים הטריטוריאליים של עזה. בתמורה הוסכם שהחברה תחזיק בזכות ניצול בלעדית של השדות הללו לפרק זמן של 25 שנה.
הבריטים לא נזקקו לזמן רב, כשנה בסך הכול, בטרם איתרו מאגר גז ראוי לשמו במרחק 36 קילומטרים מחופי עזה. שם, מתחת ל-550 מטרים של מי ים ובעומק כולל של 1,895 מטר, נמצאו מסתתרים שלושים מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי. לכאורה כסף על הרצפה – או בין הגלים – שהפלשתינים צריכים רק לאסוף כדי לכלכל את מדינתם ההולכת ומוקמת לכאורה באותה עת.
אלא שאז פתח ערפאת באינתיפאדת אל-אקצה, והבריטים הקפיאו את המיזם. מעת לעת הם שבו וניסו להתניע אותו מחדש, אבל בכל פעם משהו השתבש. גם ישראל, שבשנים ההן הוטרדה מאוד מבעיות הביטחון שהתעוררו עקב מסע הרצח הפלשתיני, לא מיהרה לאשר את חידוש תהליך ההקמה. כשכבר אישרה אותו התמהמהו הדברים ונתקעו במגרש הפלשתיני.
ישראל, שעוד לא הייתה משופעת אז במאגרי גז משלה, ששה לקנות חלק נכבד מתצרוכתה מהפלשתינים, אבל הם ממש סירבו להכניס את השטרות הישראליים לכיס ומיאנו בתוקף לפתח את מאגר הגז שבידיהם. שוב ושוב לאורך השנים ניסו הישראלים להניע את העזתים להוציא את היוזמה לפועל, ושוב ושוב זה השתבש.
ד"ר יובל שטייניץ: "היה אפשר לקבל איזו הבטחה מהפלשתינים, לכל הפחות שיכבדו את גבולות המים הכלכליים של ישראל, אבל ברק לא ביקש כלום בתמורה"
רק לשם המחשה מהתקופה ההיא נצטט מתגובת המדינה על עתירה לבג"ץ בשנת 2007 נגד הסכם אספקת הגז מעזה שהמדינה רצתה כל כך לחתום עליו: "מאגר הגז שמול חופי עזה הינו המקור הזמין היחיד למניעת מחסור בגז טבעי בעשור הבא, והצורך למנוע היווצרות מונופול בתחום והאמרת המחירים. מכירת הגז מהמאגר לישראל תמנע תלות מוחלטת בצינור הגז המצרי ובאספקת הגז ממצרים".
כשהשתלט חמאס על רצועת עזה בשנת 2006 השעתה ישראל את תמיכתה בפיתוח שדה הגז, ובלי הסכמתה זה כמובן לא היה יכול לקרות. ואולם בכמה וכמה הזדמנויות החל מ-2011 החליט ראש הממשלה נתניהו לקדם בכל זאת את הקמת האסדה הימית. כאמור, זה נבע בין השאר גם ממצוקת גז ישראלית בעידן המרוחק ההוא, שבו הייתה ישראל תלויה בצינור גז ממצרים לצורך האספקה הסדירה, אך הצינור פוצץ שוב ושוב בימי ראשית האביב הערבי.
ואולם בכל פעם שהנושא עלה על הפרק – פעם בשילוב עסקה כלכלית עם הרוסים, פעם בהסכם לשיתוף פעולה עם המצרים ופעם מרצון לספק גז לתחנת כוח פלשתינית שהייתה אמורה לקום בג'נין – טרחו הפלשתינים למסמס את העניין. ב-2018, אחרי קרוב לעשרים שנות ניסיונות עקרים לשכנע את הפלשתינים להפיק את הגז הזה, התייאשה סופית החברה הבריטית, נסוגה מהיוזמה וויתרה על זכויותיה במאגר.
בשבועות האחרונים פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה: "במסגרת התהליכים שמתקיימים בין מדינת ישראל לבין מצרים והרשות הפלשתינית, בדגש על פיתוח הכלכלה הפלשתינית ושמירה על היציבות הביטחונית באזור, הוחלט לקדם את פיתוח שדה הגז מול עזה (Gaza Marin). מימוש הפרויקט כפוף לתיאום בין מנגנוני הביטחון ולשיח ישיר עם מצרים בתיאום עם הרשות הפלשתינית".
נראה שפעם אחר פעם ישראל יוצאת מגדרה כדי לאפשר לבכירים הפלשתינים, ובאופן די ודאי גם לחמאס – ארגון טרור שנלחם נגדנו – להתעשר מהגז, ובאופן אבסורדי דווקא מי שאמור להתעשר מהיוזמה תוקע אותה. נתניהו לא התנה את אישור ישראל למיזם בהחזרת גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין ובהשבת שאר האזרחים החטופים, ולא בכל התחייבות של חמאס לחדול משיגור הטילים ומשאר המאמצים להשמדתנו.
ובכל זאת בחמאס מעדיפים להשאיר את הגז בים לנצח, ובלבד שלא להעניק את הרווחים ממנו לאבו מאזן. בעזרת הגז הזה שטמון בים יכלו הפלשתינים להפעיל תחנות כוח ולייצר בעצמם את החשמל שלהם, אבל הם העדיפו שלא לעשות זאת, ולהמשיך לייבא מישראל 93% מהחשמל שלהם בעזה וביו"ש.
"נגן על הגז שלנו בדם ובנשק", התלהם חבר הלשכה המדינית של חמאס סוהיל אל-הינדי בטקס-הפגנה שערך חמאס על שפת הים בעזה לפני קרוב לשנה. ובעברית מדוברת: נשאיר את הגז עמוק באדמה לדורות הבאים. דובר תנועת חמאס עבד אל-לטיף אל-קאנוע הודיע בהזדמנות ההיא: "חמאס והפלגים האחרים ברצועת עזה עומדים על הזכות להרוויח מאוצרות הטבע של רצועת עזה שעליהם השתלט הכיבוש הישראלי".
ד"ר יובל שטייניץ: "כל דבר שתלוי בפלשתינים, אין ביטחון שיצליח. המחדל הפלשתיני פשוט לא ייאמן. הרשות הפלשתינית יכלה לרוץ עם זה ולפתח את שדה הגז עוד לפני ההתנתקות מעזה. אף אחד לא התכוון למנוע את זה מהם. להפך, ישראל הייתה מוכנה גם לסייע. בהתחלה חשבו שהגז יוזרם לישראל, ודרך ישראל יוזרם לעזה"
"לפני עשרים שנה כבר אפשר היה להפיק שם גז"
שר האנרגייה לשעבר ד"ר יובל שטייניץ, מהדמויות המרכזיות שמאחורי מתווה הגז – זה שעד היום הולך ומעשיר את הקופה הישראלית – מציין שראש הממשלה דאז אהוד ברק ויתר בשנת 2000 ללא תמורה על הזיקה הישראלית לשדה הגז בהענקת הזכויות בו לפלשתינים. "היה אפשר לקבל איזו הבטחה מהפלשתינים, לכל הפחות שיכבדו את גבולות המים הכלכליים של ישראל, אבל ברק לא ביקש כלום בתמורה.
"עברו יותר מעשרים שנה מאז מציאת המאגר, ולא יצא מזה כלום", מוסיף שטייניץ. "גם בתקופתי במשרד האנרגייה הודענו שאנחנו מעוניינים לקדם את פיתוח המאגר, ותמיד זה הוכשל בידי הפלשתינים עצמם. הרשות הפלשתינית היא גוף מסורבל, איטי, שלא מסוגל לקבל החלטות, שלא לדבר על המחלוקת בין הרשות לחמאס. כל אחד מהם תבע שההכנסות יגיעו אליו. נוסף על כך יש גם שאלות ביטחוניות".
למעשה גם עכשיו אין ביטחון שהמיזם הזה יצא לפועל.
"כל דבר שתלוי בפלשתינים, אין ביטחון שיצליח. המחדל הפלשתיני פשוט לא ייאמן. הרשות הפלשתינית יכלה לרוץ עם זה ולפתח את שדה הגז עוד לפני ההתנתקות מעזה. אף אחד לא התכוון למנוע את זה מהם. להפך, ישראל הייתה מוכנה גם לסייע. בהתחלה חשבו שהגז יוזרם לישראל, ודרך ישראל יוזרם לעזה. הצעתי רעיון טוב יותר מבחינה ביטחונית: לבנות אסדה יבשתית בשטח מצרים, כך שהגז יגיע בצינור תת-ימי למצרים, ובאזור אל-עריש ייבנה מתקן טיפול יבשתי. משם הגז היה אמור להגיע בחלקו לעזה ובחלקו להימכר לשאר העולם".
והכול נכשל בגלל הסרבנות של הפלשתינים.
"זה חוסר תכליתיות וחוסר אונים יותר מסרבנות. לפני עשרים שנה כבר אפשר היה להפיק שם גז. אילו הייתה הרשות מפתחת את השדה הזה ב-2002–2003, היא כבר הייתה יכולה להרוויח מהעניין עשרים-שלושים מיליארד דולר".
שטייניץ מודה שבהשוואה למאגרי הגז הימיים של ישראל מאגר מרין העזתי נחשב בינוני-קטן: "זה מאגר של כשלושים מיליארד מטרים מעוקבים של גז. לשם השוואה, מאגר כריש-תנין, שהוא הכי קטן שלנו, עומד על 150 מיליארד מ"ק גז, תמר על 300 מיליארד, לווייתן על יותר מ-600 מיליארד. כלומר, מרין הוא מאגר די קטן, אבל עדיין גדול מספיק כדי להפיק ממנו רווחים יפים".
למה אנחנו לחוצים כל כך לאפשר לפלשתינים לפתח אותו? יש משהו מוזר בכך שאנחנו דואגים להם יותר משהם דואגים לעצמם.
"אנחנו מעולם לא רצינו שיהיה שם משבר הומניטרי, לא ביו"ש ולא בעזה. כואב הלב לראות את הרשות הפלשתינית, שכולה כישלון אחד גדול, ולמרות שקיבלה עשרות מיליארדים מתורמים מכל העולם לא מסוגלת ליהנות ממשאב הטבע הזה, שלכאורה זמין לה. לצערנו הרב יותר משחשוב לפלשתינים לדאוג לעצמם, חשוב להם לפגוע במדינת ישראל".
