בקצב פעימות הלב

 

"אהבה, הכרה שייכות – אין אדם בעולם שהוא מעל הצרכים הבסיסיים האלה", פותחת את השיחה אלומה לב, מחברת הספר 'עד שליבך יתנגן' ללימוד שיטת ימימה, שהיא כעין מסע אל נבכי נפש האדם. "כשאומרים שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, בעיניי מדובר גם ברצון שיראו ויכירו אותך. יש לנו כבני אנוש המון יצרים, בין היתר גם לתפוס מקום בכוח ובתחרותיות. ברגע שאני מבינה שהצרכים הללו לפעמים מובילים אותי, יש לי מענה יותר טוב מצד הלב הנכון שלי".

אור שמכבה את החושך

"אנשים מבקשים: עשה אותי יפה. והמילים בתוך תוכם אומרות: עשה אותי מקובלת על הבריות. עשה אותי נוחה עם עצמי, תן בי אור שיכבה את החושך שמתגנב בכל פעם שאני לא שמה לב".

היום יש בנמצא קבוצות רבות ללימוד ימימה, וכמה מהן בהנחייתה של אלומה. בעברו יצאו ספרים ללימוד ימימה, אך ספר מקיף כפי שהוציאה בימים אלו הוא כנראה ראשון מסוגו. "מצד אחד הספר ממש התפוצץ ברמות שלא צפינו מבחינת הפנייה לקהלים מגוונים ומספרי המכירות. ומצד שני אני שואלת את עצמי: האם זה אמור לטפוח לי על האגו? עכשיו אני אהיה שמחה כי העולם מכיר אותי?" שואלת אלומה.

"לשמחתי אני מכירה את נפשי וידעתי מראש שהספר לא יגאל אותי בהיבט הזה", היא אומרת בכנות מפוקחת. "יש לי מלא אגו, מלא צורך בשייכות, מלא תחושות ומחשבות על שלאחרים יש מה שלי אין. אני עובדת על זה יום-יום".

"החוסר הוא מנוע מאוד טוב ובריא ועוזר לנו להתקדם. אבל אם אני נשארת ריקה ככל שאני מתקדמת, אני צריכה לבדוק עם עצמי מה ציפיתי שיקרה בהתקדמות הזאת. שכולם יגידו: מה, היא מדהימה? זה לא פותר את הדברים שאיתם אנחנו מתמודדות. מאוד משמח לקבל הדהוד ענקי ואור חוזר, אבל כשאני כנה עם הצורך הבסיסי למקום בעולם, אני לא מספרת לעצמי סיפורים על רוחניות. ימימה אומרת שרוחניות חייבת קרקע גשמי ומקום לחול עליו"

עד שליבה התמלא

היא בת 39 ומתגוררת במושב מחולה שבבקעה, מנחה קבוצות ימימה, כותבת ועורכת תוכן. גילוי נאות: אלומה הייתה עורכת המשנה במגזין הנשים 'הלל', שבו כתבתי אני. ספרה הראשון של אלומה עסק ברווקות מאוחרת. ספרה השני, הטרי, מביא את לימוד ימימה באופן מקיף ונוגע ללב.

איך הכרת את ימימה? מה משך אותך לשם?

"את לימוד ימימה הכרתי בליל פורים אחד לפני יום הולדתי העשרים. נסעתי לאחי וגיסתי במעלה גלבוע, והרגשתי במקום מיובש. הרגשתי לבד. הם למדו ימימה ודיברו על הלימוד והביאו רעיון שמשיק מעט ללימוד, על שאנחנו נושאים חוויית בדידות קדומה ובונים לה אנדרטות, וכל מקום מזכיר לנו את הבדידות הראשונית שלנו".

"כשאני מבינה למה אני בלחץ מול אנשים מסוימים, אני יכולה להיות מולם בנחת הרבה יותר מבמצב שאני שוב ושוב מתאכזבת מעצמי ופוקדת על עצמי שלא להיות בלחץ"

על הטלטלות שהובילו אותה לחפש מזור היא מספרת: "הייתי במסלול מאוד בטוח וברור של לימודי אדריכלות באוניברסיטת אריאל, ובשלב כלשהו הרגשתי שהראש והלב שלי לא פה. למדו איתי אנשים מבוגרים ממני שלא ישנים לילות ולא רואים את המשפחה, ואני לומדת שעתיים למבחן, מקבלת ציונים מעולים אומנם, אבל לא הרגשתי שאני שם".

בשנת תשס"ב, כשהייתה אלומה בכיתה י"ב, נרצחה סלעית הדסה שטרית בפיגוע ירי ליד היישוב מחולה. סלעית, בת מושב מחולה, הייתה תלמידת ימימה: "בלוויה דיברו על שסלעית עשתה המון עבודת נפש, ואני שאלתי את עצמי למה, חשבתי שעבודת נפש היא רק בעקבות בעיה. שם התחלתי להבין שעבודת נפש שייכת לכולם".

אל קבוצת הלימוד של ימימה שהוקמה לזכרה של סלעית הי"ד הצטרפו אימה ואחותה של אלומה, והיא הגיעה אליה קצת אחר כך. זה היה בשנה הראשונה ללימודיה באוניברסיטה. "הלימוד בהתחלה היה נחמד, מעניין, אבל לא הרגשתי ואו. הייתי בת עשרים, והתודעה שלי לא הייתה מפותחת כל כך.

"בדיעבד אני מבינה שגדלתי עם הלימוד ואני לא מכירה משהו אחר, והוא לא טלטל אותי במפגש הראשוני איתו אלא מסייע לי בעדינות ליצור שינויים קטנים לאורך השנים. זאת התבוננות פנימה והעמקה, זה לא זבנג וגמרנו אלא תהליך ארוך שלא נגמר. התובנה העיקרית שעולה מהלימוד היא שלא אוכל לעולם להפוך למישהי אחרת, אלא רק להיות יותר קרובה לעצמי.

"באקדמיה לא מצאתי את דרכי, ועזבתי את הלימודים כי הרגשתי ששום דבר לא נוגע בנקודה. אלו היו שנים מאוד קשות, שבהן עבדתי בכל מיני מקומות שלא באמת תאמו את הכישורים שלי. כשהייתי בת 25 הלכתי ללמוד אומנות במכללת אמונה, והרגשתי שאני רוצה לפתוח קבוצת ימימה. מישהי מחוץ ללימוד נתנה לי את ברכת הדרך וחיזקה אותי שזה מרחב שלי ושאני יכולה. וזה פשוט היה זה. באותה שנה מלכה גוטמן תבדל"א, אימה של סלעית, ביקשה שאבוא אליהם הביתה ואשב בחדר של סלעית ואקרא במחברותיה. וכך עשיתי, וכשהקלדתי אותן זה נתן לי רוח גבית להתחיל ללמד".

בקבוצת הלימוד ברמת גן למדה אצל אלומה הדסה בן ארי, אשתו של חנן, שבדיוק באותם ימים החלה בעריכת מגזין הנשים 'הלל'. אלומה הצטרפה להדסה, ויחד הן ניצחו על המלאכה. "היה לי ניסיון מזערי בעריכה, וזה פשוט הלך", אומרת אלומה, שלאחר שנות עבודתה ב'עולם קטן' ותוך כדי כתיבת טורים על עבודת הנפש של ימימה עבדה שבע שנים בניהול פרסום של כנס בניין שלם. "במקביל תמיד לימדתי קבוצות, ונסעתי המון: ירושלים, צפת, תל אביב. לימדתי ימימה בווידאו עוד לפני הקורונה. ואז, עם הקורונה, מספר הקבוצות התרחב ל-12 קבוצות בשבוע. זו ברכה גדולה", אומרת אלומה, שמעגלי התלמידות שלה הרחיקו עד מעבר לים.

"לפעמים אנשים נעצרים רק ברמת הקבלה העצמית ולא מנסים לתקן באמת את מה שיש לתקן. קבלה עצמית זה הדלק במכונית שמסיעה אותך לאן שאת רוצה להגיע. המטרה שלי היא להיות במערכות יחסים טובות, לעשות את התפקיד שלי בעולם, לא רק לנוח על זרי הדפנה ולהגיד שאני מקבלת את עצמי והכול מדהים"

פותח הבנה אחרת

"כשהתחלתי לפרסם טורים עם הציטוטים של ימימה, אנשים שלמדו ימימה הזדעקו ואמרו: מה את עושה? אסור לפרסם את זה. אם הייתי לומדת עם ימימה עצמה, גם אני לא הייתי מעיזה לפרסם את זה כמו שעשיתי אז והרבה אנשים עושים היום. בעקבות הפרסום של הלימוד המון אנשים אמרו לי שמשהו במילים פשוט האיר להם ופתח להם הבנה אחרת, והבנתי שאני חייבת להפיץ את הלימוד בכלים שלי".

בספר נוכחים מאוד החוסרים שיש בחיינו. כל אחד והחוסר שלו והצורך שלו למלא את החסר. מה עושים עם החוסר הזה?

"החוסר הוא מנוע מאוד טוב ובריא ועוזר לנו להתקדם. אבל אם אני נשארת ריקה ככל שאני מתקדמת, אני צריכה לבדוק עם עצמי מה ציפיתי שיקרה בהתקדמות הזאת. שכולם יגידו: מה, היא מדהימה? זה לא פותר את הדברים שאיתם אנחנו מתמודדות. מאוד משמח לקבל הדהוד ענקי ואור חוזר, אבל כשאני כנה עם הצורך הבסיסי למקום בעולם, אני לא מספרת לעצמי סיפורים על רוחניות. ימימה אומרת שרוחניות חייבת קרקע גשמי ומקום לחול עליו.

"יש גאולה גדולה בלהבין את הנפש ואת המניעים שלה. אנחנו מאוד רוצים משהו, ומתחת לפני השטח יש זרמים תת-קרקעיים של אמונות פנימיות. למשל, ברווקות המאוחרת יש אמונה שאסור לי להיות גדולה מדי, עוצמתית או חזקה או מצליחה, כי שום בחור לא יצא איתי.

"מדובר בתקופת חיים שחברותיי כבר מחתנות ילדים. עצרתי וביקשתי מעצמי: אל תייפי את זה. ביום-יום אני נותנת עבודה, לא משנה איך אני מרגישה – אני יוצאת לדייט, מקדמת דברים, עושה ומשתדלת – אבל היה רגע שביקשתי להסתכל על 19 שנה שהיו יכולים להיות בהן אהבה ותמיכה זוגית וילדים ומשפחה. אומנם אנחנו תמיד יכולים לדמיין מה היה אילו, ויש תרחישים יותר גרועים, לא תמיד היה אמור להיות יותר טוב, אבל חובה לעבד את הכאב שבחוסר, אי אפשר להתקדם בלי זה"

 

"כל גילוי בנפש מגלה את האינטרס הסמוי. למה למשל אני מסרבת להצעה שיכולה להתאים לי? אולי כי מבפנים הנפש חוששת, מפחדת להיפגע, או לא מאמינה שאני מספיק ראויה. יש אנשים שיחשבו שזה חופר, אבל אני לא יושבת כל היום ומתעסקת בנפש שלי. המציאות מפגישה אותנו עם הצורך לברר, כי יש מצבים בחיים שחשוב לברר, ובזכות זה מערכות היחסים שלי נראות טוב יותר.

"כשאני מבינה למה אני בלחץ מול אנשים מסוימים, אני יכולה להיות מולם בנחת הרבה יותר מבמצב שאני שוב ושוב מתאכזבת מעצמי ופוקדת על עצמי שלא להיות בלחץ. זו תובנה מאוד מרפאת ועושה שלום. קל לנו להגיד 'אני לא בסדר', אנחנו נלחמים בתסמין במקום בדבר עצמו. כשמבינים את המניע הסמוי של הנפש, קל יותר לסלוח לעצמנו. אפשר להבין שהשיקול הזה של להסתגר או לסרב היה מאוד רלוונטי בילדוֹת והועיל לנו לשרוד, אבל למי שאנחנו היום הוא כבר מוטעה ולא יעיל".

על צורכי הריצוי אומרת אלומה: "בלימוד אני מדברת על זה שאני מאוד מעריכה אותם, כי הם היו שייכים לילדה בתוכי שחשבה שרק ככה היא תשרוד. הלימוד אומר לעשות הפרדת זמנים. כילדה באמת שמר עליי לרַצות, להתחנף, למחוק את עצמי. היום כבוגרת זה לא רלוונטי. החלק הילדי בתוכי היה זקוק למאמצים כדי להתקבל ולהשתייך. עכשיו, היום, בואי תגדלי כדי שמערכות היחסים שלך לא יהיו מתוך זה אלא תוכלי להביא את עצמך במלואך".

"לאורך השנים ניתקתי מגע עם אנשים שמצאו בי סיבות למה לא התחתנתי. זה לא מתחיל לגרד בכלל את הנכון ולא נכון. הלב שלי שקט כי אני עושה מה שאני יכולה, אני מול ריבונו של עולם שקטה, והוא יחליט. זו אנחת רווחה ענקית. כואב לי ששנים הלכתי בהרגשה 'שרק תהיי משהו ותתחתני', ונהייתי המשהו הזה ועדיין לא התחתנתי"

המטרה של לימוד ימימה היא להבין יותר אחרים או בעיקר את עצמנו?

"אני לא מתקנת שום אדם, רק את עצמי. גם את תלמידותיי אני שולחת לחשוב בעצמן ולתת לעצמן תשובות על השאלות שעולות בהן. קל מאוד לזהות חולשות אצל אחרים. אני לא מאבחנת אנשים אלא להפך, יש בי הרבה חמלה אם אני פוגשת חלק חלש, כי אני מבינה אותו גם אצלי. זה לא שרק אני חלשה וכולם חזקים, לכולנו יש חוסרים משלנו, ובחוויה האנושית, למרות שמצאנו דרכים להתעלות מעליה, זו חוויה מאוד חזקה".

אלומה מדברת על שלכל קונפליקט או חוסר במציאות שלנו יש אפשרות לעורר אותנו להתבונן פנימה ולתקן, אך בלי ביקורת ואשמה: "הכאוס הזה, כמו רווקות מאוחרת או כמו מה שקורה בעולם הפוליטיקה, מעורר אותנו להבין שבאנו לעולם של תיקון, וזה קשור לנפש של כל אחד מאיתנו. הלימוד לא אומר שאם תעשי רק מה שאת אוהבת כולם יתיישרו. זה לא סיפורי חסידים. לכולנו יש דרך ללכת.

"ועם זאת חשוב לומר שלפעמים אנשים נעצרים רק ברמת הקבלה העצמית ולא מנסים לתקן באמת את מה שיש לתקן. קבלה עצמית זה הדלק במכונית שמסיעה אותך לאן שאת רוצה להגיע. המטרה שלי היא להיות במערכות יחסים טובות, לעשות את התפקיד שלי בעולם, לא רק לנוח על זרי הדפנה ולהגיד שאני מקבלת את עצמי והכול מדהים.

"יש אנשים שלא קל להם לשמוע שהם באו לתקן. זה נחשב הפך המילה קלקול, אבל לתקן זה מהמילה הכנה, להתקין משהו. אנחנו עוברים פה את חוויית החיים ביחד. מתפתח שם המון חסד לראות את האדם השני, כי אין לי דרך לייפות את זה שבאנו לתקן. בדרך הזאת של ימימה האנרגיות שלי פנויות להגיד איזה טוב אני צריכה לעשות עכשיו. אני מסכימה שיש לי מה לעשות כאן, והקבלה העצמית היא הדרך להגיע לזה".

על חוסריה אלומה מדברת בכנות ובעדינות, ומשקפת לנו כחברה את העבודה שלנו מול הרווקות המאוחרת: "אני בת 39, ומסתכלת עכשיו אחורה. בתקופה האחרונה חוויתי אֵבל שלא חוויתי עד היום במסע המשוגע והיפה הזה. מדובר בתקופת חיים שחברותיי כבר מחתנות ילדים. עצרתי וביקשתי מעצמי: אל תייפי את זה. ביום-יום אני נותנת עבודה, לא משנה איך אני מרגישה – אני יוצאת לדייט, מקדמת דברים, עושה ומשתדלת – אבל היה רגע שביקשתי להסתכל על 19 שנה שהיו יכולים להיות בהן אהבה ותמיכה זוגית וילדים ומשפחה. אומנם אנחנו תמיד יכולים לדמיין מה היה אילו, ויש תרחישים יותר גרועים, לא תמיד היה אמור להיות יותר טוב, אבל חובה לעבד את הכאב שבחוסר, אי אפשר להתקדם בלי זה.

"יש לי קבוצת לימוד לרווקות, ואמרתי להן: אני לא באה ללמד אתכן איך מתחתנים, לא פיצחתי את השיטה. תלמידה אמרה לי שהיא ברחה מהשיעור הזה, כי הנגיעה בכאב החשוף מאוד הפחידה אותה, אבל היא גם אמרה לי: רק בזכות המלאות הגדולה שלך את יכולה לגעת בכאב. לפעמים זה לצלול אל עומק החסר, אבל נגיעה בכאב מאפשרת נגיעה בחיים".

עבודת החיים הזו היא יצירה של עצמנו?

"ציטטתי בספר את זלדה שאומרת: אם היית יכולה לקחת את החומרים הכואבים האלה ולתת להם להעשיר אותך כמו דשן שמעשיר את הקרקע, זה היה יכול להיות מאוד מעניין. זה לא התחביב שלי לגעת בכאב, אני לא נהנית לדבר עליו. ימימה אומרת: מספיק לדבר על כובד ולרדת בגללו. אבל אם הוא בא ונוכח, אני זקוקה לכלים להבין מה הוא נושא בתוכו. שיאים של כאב מולידים אחרי זה יצירה.

"לשני ספריי ניגשתי אחרי שחוויתי שיברון לב גדול", מגלה אלומה בכנות. "היצירה הייתה שם קודם, גם הספר הזה לא נולד מתוך השיברון, אבל משהו בשבירה גרם לי להגיד: בואי נוציא את זה".

היצירה חייבת לנבוע מכאב ושבר?

"אפשר ליצור מעוד מקומות, ואני עושה גם את זה, אבל כאב אינו חוויית חיים רק של אנשים רגישים, מוזרים או חסרים, רוב העולם חווה בילדוּת דחייה או חוסר שייכות ומתנהל לפי זה עד היום. לכולם יש נקודת כאב פנימית שמבקשת בירור, ורק ממנה מנביעים שמחה אמיתית".

מעט לפני תום שיחתנו אני מעיזה ושואלת את אלומה שאלה כואבת מעט.

את מלמדת נשים שנמצאים בכל מיני מצבים כמו זוגיות ואימהות שעדיין לא זכית לחוות בעצמך. יש בזה קונפליקט?

"הכול אני מלמדת בדחילו ורחימו, גם מה שאני מבינה בו וגם מה שלא, כי אני בעיקר מביאה את עמדת הלימוד, וכל אחת לוקחת את מה שהיא מבינה. יש פעמים שאני אומרת ללומדות: בזה אתן מבינות יותר ממני. לי יותר קל ללמוד כך מללמוד מאדם שבא בגישת 'אני יודע הכול, וככה תעשו'. בלימוד ימימה יש הזמנה להביע את מחשבתך האישית, שלא יהיה מקום של 'ימימה אומרת'. לכן היא גם עטפה עצמה בצעיף, היא כיסתה את עצמה לצורך פינוי מקום ללומדות.

"ברור לי שיש אנשים שמבינים יותר ממני בהקמת משפחה ובחינוך ילדים ובזוגיות, בזה אין לי ספק", חוזרת אלומה לשאלתי. "מי שמגיעה אליי כנראה מבקשת לפגוש את הלימוד דרכי גם אם אנחנו לא באותו סטטוס בחיים. גרעין ההבנה מה קורה בנפש הוא זהה, רוב הנפשות דומות מאוד. אני מביאה את דבר החומר ולומדת המון עם תלמידותיי. אני נותנת לפעמים דוגמאות מהרווקות, כי זה מה שאני מתמודדת איתו, ומישהי אחרת תדבר על חינוך הילדים, כי כל אחד מתמודד עם השדה שלו".

"האלימות והכוחנות נורא מפחידות אותי, לא רק ברמה הציבורית. אנשים כוחניים גורמים לי להתכווץ. כוחנות באה מחוסר ביטחון עצמי. לא דיברתי על פוליטיקה עד עכשיו בכל התקופה הזו, אבל אם אני מסתכלת בהעמקה, כל ציבור בטוח שלקחו לו ושלא רואים אותו, וככל שזה כך הוא עלול להיעשות יותר ויותר כוחני. זה לא קשור לעמדה אלא לצעקה של הנפש שלא רואים אותי ולא שומעים את הקול שלי, ובסוף אנחנו עַם די פוסט-טראומטי מכל מה שעברנו בהיסטוריה, אז החיסרון הפנימי צועק עוד יותר"

כשהשער לא נפתח

"אנחנו מוקפים היום בשיטות נוצצות. להבדיל מהן, ימימה אומרת שזו דרך שבה אנחנו לשׁים קצת את הנפש ומתקדמים עוד קצת. כשאני רואה כותרת מבטיחה כמו 'שלושה כלים שיעמידו אותך השנה מתחת לחופה', אני מעריכה מאוד את הכוונות הטובות, אבל אחד הדברים שלמדתי הוא שאת יכולה לעשות הכול מושלם, אבל יש השגחה. את יכולה להיות במקום שעשית הכול, והשער עדיין לא נפתח.

"יש פרק בספר על מה שלא מצליח, לא משנה מה עוד לא עשית. בתהליך עריכת הספר כשהגענו לפרק הזה העורכת אמרה שזו יצירת המופת שלי, ואמרתי לה שזה כך גם בלימוד. זה הנושא שאני מעמיקה בו, ובהתאם גם התובנות בו מרפאות. אחרים מהצד לא רואים את זה בכלל ואומרים אמירות שיפוטיות שגם אני בעבר האמנתי להן. זה אחד הדברים שאני צועקת החוצה, ואני רואה כמה הקלה זה נותן. אם עדיין לא התחתנת, לא עשית שום דבר לא בסדר. את יכולה להכין את נפשך לזוגיות, זה מבורך, אבל אין סיבה אנושית שבגללה לא התחתנת. בעיניי זה מבט של גאולה.

"לאורך השנים ניתקתי מגע עם אנשים שמצאו בי סיבות למה לא התחתנתי. זה לא מתחיל לגרד בכלל את הנכון ולא נכון. הלב שלי שקט כי אני עושה מה שאני יכולה, אני מול ריבונו של עולם שקטה, והוא יחליט. זו אנחת רווחה ענקית. כואב לי ששנים הלכתי בהרגשה 'שרק תהיי משהו ותתחתני', ונהייתי המשהו הזה ועדיין לא התחתנתי. כל מי שרוצה להתעסק ברווקות זה באמת מבורך, אבל בחירת המילים צריכה להיות מאוד זהירה", מבקשת אלומה.

"הלוואי שכולם היו מאמצים מבט כזה על העולם. זה יכול לעזור לנו לסגל חשיבה יותר רחומה וכוללת על עצמנו ועל אחרים, להבין שאנחנו לא לבד פה".

אלומה מציעה דרך שנשמעת כמעט אוטופית בעולם הכוחני והצעקני שאנחנו חיים בו, גם במבט על הפוליטיקה המקומית: "כוחנות באה מחוסר מאוד גדול. האלימות והכוחנות נורא מפחידות אותי, לא רק ברמה הציבורית. אנשים כוחניים גורמים לי להתכווץ. כוחנות באה מחוסר ביטחון עצמי. לא דיברתי על פוליטיקה עד עכשיו בכל התקופה הזו, אבל אם אני מסתכלת בהעמקה, כל ציבור בטוח שלקחו לו ושלא רואים אותו, וככל שזה כך הוא עלול להיעשות יותר ויותר כוחני. זה לא קשור לעמדה אלא לצעקה של הנפש שלא רואים אותי ולא שומעים את הקול שלי, ובסוף אנחנו עַם די פוסט-טראומטי מכל מה שעברנו בהיסטוריה, אז החיסרון הפנימי צועק עוד יותר.

"אם נעצור ונבין על איזו נקודה רגישה לחצו לנו, זה יעזור לנו להפחית כוחנות, ואז נוכל לשבת ולדבר. התקשורת מאוד מלבה את זה. הפרדוקס הוא שכשנכבות המצלמות כל הפוליטיקאים הולכים לאכול יחד צהריים. אני מציעה עמדה אחרת: לא אבחר בכם כי אתם נלחמים זה בזה בשיניים חשופות, זה לא מרשים אותי, זו הצגה שלא מועילה לשום דבר. אבחר בכם כשאראה שאתם יודעים לראות את כל הצדדים ולהכיל מורכבות.

"העמדות הפוליטיות שלי די השתנו, לא ברמת ימין ושמאל אלא במבט עמוק יותר של מי מתנהל איך. להביע עמדה זה דבר מוצדק ודמוקרטי, אבל הכוחנות מייצגת פחד קדום. ימימה אומרת שלא להחמיר מצבים, בוודאי לא בהוספה של עוד שנאה וזלזול. יש המון אי-הסכמות, אבל לא להחמיר את המצב".