רשות הדיבור חקת

 

החופש הגדול

יהושע אודרברג
הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל
נוֹעַד לְהַזְכִּיר מִי חָשׁוּב יוֹתֵר,
הֲרֵי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
הִשְׂכַּלְתִּי מִתַלְמִידָי,
אַךְ גַּם אוּלַי הִסְכַּלְתִּי
כְּשֶׁבָּא קְצָת עַל חֶשְׁבּוֹן יְלָדַי.

הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל
נוֹעַד לְלִמּוּד מַעֲמִיק,
הֲרֵי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
לָמַדְתִּי בַּלַּיְלָה לְבַדִּי,
אַךְ עִם כָּל הַהֶסְפֵּק
לֹא הָיָה לִי מַסְפִּיק,
הִרְגִּישׁ לִי שִׁטְחִי.

הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל
נוֹעַד לְהַרְחִיב וְלִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב,
הֲרֵי בַּשָּׁנָה הַבָּאָה
יְחַכּוּ לָהֶם עוֹלָמוֹת חֲדָשִׁים,
יִצְטָרְכוּ הֵם צִנּוֹרוֹת נוֹסָפִים
לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹהֵב.

 

מתעודה לתהודה

כפיר דוד לביא
פִּתְאוֹם בְּלִי הוֹדָעָה הִגִּיעַ לָהּ סוֹף לִתְחִלַּת הַשָּׁנָה.
וְעַכְשָׁו זְמַן מְלָאכָה ,
לוֹבֵשׁ אֲנִי בִּגְדֵי כְּהֻנָּה
לִרְאוֹת אֶת הָאֲבָנִים הַמְּאִירוֹת ,
תַּלְמִידִים, תַּלְמִידוֹת
אוֹסֵף אֶת כָּל הַנְּקֻדּוֹת וְהָאוֹרוֹת,
הַצִּפִּיּוֹת, הָאַכְזָבוֹת
הַשְּׂמָחוֹת, הַהַצְלָחוֹת
לְמָקוֹם אֶחָד.

בְּנַחַת עוֹמְדִים וּמְחַכִּים
שֶׁאֲאַרְגֵּן אוֹתָם בַּתְּעוּדָה שֶׁל הַחַיִּים,
לִכְתֹּב מֵהַלֵּב כְּמוֹ כִּנּוֹר מְנַגֵּן,
מַשֶּׁהוּ מַעֲצִים, מְפַרְגֵּן
הֲרֵי בַּסּוֹף הַתְּעוּדָה תִּהְיֶה לָהֶם תְּהוּדָה,
שֶׁתָּבִיא עִמָּהּ אַהֲבָה וְשִׂמְחָה,

יָבוֹאוּ הַהוֹרִים וְיִתְּנוּ חִיבּוּק וּנְשִׁיקָה
עַל כָּל רָצוֹן, מַאֲמָץ, כִּשָּׁלוֹן וְהַצְלָחָה.

אֱ-לוֹהַי, תֵּן לִי כּוֹחַ לִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר בְּלִיבִּי,
בְּעַיִן טוֹבָה בּוֹנָה וּמְיַשֶּׁרֶת לַקְּדֻשָּׁה,
לְפַנּוֹת מָקוֹם לַתַּלְמִיד שֶׁהָיִיתִי בְּעַצְמִי,
לִסְלוֹל דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה שֶׁנֵּר תָּמִיד דּוֹלֵק לְאוֹרְכָּהּ,
לְגַלּוֹת לוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קְלִיפּוֹת,
לְנַקּוֹת אֲבָנִים וְלִבְנוֹת לְבֵנִים,
לְהַצְלִיחַ לְצַיֵּר הֶאָרָה וּמַטָּרָה
בְּדִּיּוּק וּבִבְרָכָה.

אָנָּא קַח אֶת הָאוֹתִיּוֹת,
תַּלְחִין אוֹתָן בַּנְּשָׁמוֹת הַטּוֹבוֹת,
שֶׁיֵּדְעוּ וְיִזְכְּרוּ שֶׁהֵם בָּנֶיךָ הָאֲהוּבִים,
וְהַתְּעוּדָה הַקְּטַנָּה תְּרוֹמֵם אוֹתָם וְתַצְמִיחֵם לִהְיוֹת יְשָׁרִים.

תַּהֲפֹךְ לִתְהוּדָה שֶׁתִּלְחַשׁ לְךָ בְּכָל יוֹם
"אַשְׁרֶיךָ, תַּמְשִׁיךְ כָּכָה"
וְתָשִׁיב לָהּ בַּחֲזָרָה
"אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ".

 

בידך

תהילה בצלאל

אומנות

בכנות

זאת פשוט שעת חיבור

חיבור הצבעים

המרקמים

הקווים

הצורות

חיבור לעצמי

חיבור למציאות

הפנימית

זאת שאי אפשר לבטא

אולי רק באומנות

זה להיות שותפה איתך

ביצירה

זה להרגיש מה זה לאהוב

את מה שנולד

זה להאמין

לתת לעצמי לטעות

לראות שמטעויות לפעמים

יוצאים הציורים הכי טובים

זה להתחבר אליך

זה להבין שאנחנו

חומר

חומר גמיש בידך.

 

הלב איתכם

תגובה על הדברים שכתבה אביגיל בשבוע שעבר

רחל

 

הלב, הלב איתכם, כל המתחילים והמתחילות מקומות חדשים ומרגישים לבד. אני רק רוצה לחזק אותכם שכולם מרגישים ככה. כל הבנים או הבנות בשכבה שלכם שנראים בעיניכם הכי שמחים ומקובלים – גם להם קשה. בהבטחה! אילו הייתי עושה סקר בשכבה עכשיו איך החברות הרגישו בחמישית, אני מבטיחה שכולן היו זוכרות משם ימים מלאי בדידות ועצב.

אבל זה נגמר בסוף, ובסוף מוצאים את החברות ומתחברים למקום ולומדים לאהוב את המקום ואת החברות. זו תקופה קשה, וצריך פשוט לגדול ממנה, ללמוד להתחבר לעצמך ולחזק את עצמך. כמו המשל על הכדים שהכדר דופק רק על החזקים, ככה גם את, יקרה, ה' מאמין בך שתוכלי לעבור את זה. ואני מבטיחה שכולן סביבך מרגישות ככה.

ואולי אנחנו הקוראים כאן, בואו נעשה השתדלות לאהוב ולקרב את כולם ולחייך לכולם. כולנו זקוקים לזה וכולנו יכולים לתת מעצמנו. אז למה לא?

יאללה, מי הבא שאתם משמחים? מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?

 

הגעגוע

טליה אביעד

 נכתב לעילוי נשמת יובל ברק ז"ל

לְאַבֵּד אָדָם אָהוּב

אָדָם שָׂמֵחַ שֶׁבְּרֶגַע נֶעֱלַם.

לִהְיוֹת בְּתוֹכְךָ כָּאוּב

כְּמוֹ חָרַב כָּל הָעוֹלָם

 

בְּרֶגַע אֶחָד מִתְאַבְּלִים.

וְהַסִּפּוּרִים עָלֶיךָ לֹא מְרַפִּים,

הַזִּכְרוֹנוֹת עוֹלִים,

מְשַׂמְּחִים אַךְ מְצִיפִים

 

אֶל מוּל הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת

אֵין עַיִן אַחַת יְבֵשָׁה

כַּמָּה נוֹרָאָה הַהַרְגָּשָׁה

 

גַּם אִם נִדְמֶה שֶׁזֶּהוּ הַסּוֹף

הַגַּעֲגוּעַ לֹא יַחֲלֹף.

לָנֶצַח בְּלִבֵּנוּ תִּשָּׁאֵר

וּבְךָ נַמְשִׁיךְ לְהִתְפָּאֵר.

 

באר מרים

רעותא

לוּ הָיְתָה בִּי מִרְיָם,

כְּבָר מִזְּמַן

בָּאָרוֹן

הַתֹּף הָיָה מוּכָן.

מְצַפֶּה לְרוּחַ הַגְּאֻלָּה

שֶׁתְּצַלְצֵל בּוֹ צִלְצוּלִים.

שֶׁיִּסְחֲפוּ לָצֵאת

בִּמְחוֹלוֹת וְרִקּוּדִים

בֶּאֱמוּנָה וְהוֹדָיָה.

 

לוּ רַק הָיְתָה בִּי מִרְיָם.

הַפַּרְנָסִית.

הַמּוֹרָה לַנָּשִׁים.

הַפּוֹעָה וּמַפְרָה תִּינוֹקוֹת

וּמְיַלֶּדֶת דּוֹרוֹת.

שֶׁבְּכָל גְּזֵרָה

בּוֹחֶרֶת בַּבְּשׂוֹרָה.

הָרוֹאָה לְמֵרָחוֹק

וּמִתְיַצֶּבֶת.

נְבִיאָה.

מִרְיָם הַנְּבִיאָה.

 

לוּ רַק הָיְתָה בִּי מִרְיָם.

שֶׁאֶת הַמַּר הָפְכָה לְמֶרִי.

שֶׁמַּזְכִּירָה לָנוּ

לֹא לְדַבֵּר עַל אַחִים.

שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה

גַּם כְּשֶׁהָיְתָה עֲזוּבָה.

כֻּלָּהּ בֵּאֵר מַיִם חַיִּים.

בֵּאֵר מִרְיָם

שֶׁמִּמִּדְבַּר מַתָּנָה

וְעַד הַיּוֹם.

מֵרֹאשׁ הַכַּרְמֶל

עוֹד אֶפְשָׁר לִרְאוֹת.

הַבִּיטִי בָּהּ וּתְגַלִּי

שֶׁיֵּשׁ בָּךְ מִרְיָם.

 

מחשבות

יפית אלרום

 

רגע לפני השקיעה,

כשהשמש נעלמת,

אני מרגישה את הדמעה

משאירה עליי חותמת.

 

חושבת על רגעים מרגשים,

על עצמי ועל כולם,

על מראות ועל נופים יפים,

ובקיצור – חושבת על העולם.

 

חושבת על אתמול, על היום ועל מחר,

חושבת על הבית, הרחוב ועל השכונה.

הגיע זמן הערב, כבר ממש מאוחר,

ואחרי כל מה שחשבתי – יצאתי רק עם מנגינה.

 

 

 

כשהמילים נגמרות

אביהו

יש שהמילים נגמרות

כאילו אומרות אין מה שנחדש, אין גם מה שנוסיף

ורק הכאב נותר בלי דרך לפרוק, בלי דרך להמתיק מעט את הטעם המר

אתה כותב ומוחק שוב ושוב אך לשווא

לא מצליח להעלות על הכתב אף לא משפט אחד בר קיימא, כזה שיתאר מעט את המתרחש בליבך, כזה שייתן ולו לרגע מזור לכאב

יש שהמילים נגמרות ושם מתחילה הצעקה

חסרת מילים כמו ציפור ללא כנפיים, ערומה, כואבת

מגיעה עד כיסא הכבוד

יש שגם הדמעות אינן יורדות, מסרבות לשטוף את כאב הנשמה

ואז אתה נותר חסר מילים וחסר דמעות

וכאבך כארי כלוא בסורג נע ונד ושואג מרעיד את ליבך

וזוהי הזעקה

נטולת מילים, נטולת דמעות, מגיעה כשאזלו כל הדרכים ונשארת באין מוצא

ופותחת פתח מאירה כברק רק לרגע, מנחמת.

ויש שאתה נשאר חסר מילים, חסר דמעות, וגם הצעקה נעלמת ממך,

ואז צועק הלב.

צעקת הלב אינה נשמעת, אך קולה הולך מסוף העולם ועד סופו

צעקה המגעת מתוך ייאוש וחוסר תקווה

צעקה של הלב.

 

 

 

כוכב אחד קטן

ענהאל מוריה קביליו

כוכב אחד קטן

מלא געגועים

לבית קטן

על פסגת ההרים

שם צלילי מנגינות

פרחים ושדות

האושר קיים

בין שבילי התקוות

 

והוא אחד למיליון

בלי לדעת המון

מחפש רק תשובות

על אלפי שאלות

מנסה לנצנץ

ולהדליק את אורו

כוכב אחד קטן

מנסה רק לזהור

 

פזמון:

ואנשים עוברים

גגות ובניינים

עיר אחת גדולה

בתוך ריצת חיים

ואין זמן לעצור

להרגיש ולחלום

להסתכל לשמיים

ופשוט לנשום

 

כוכב אחד קטן

עם משאלה אחת בלב

להמשיך להיות

מה שהוא אוהב

לטייל בשמיים

לצלילי החיים

אך הכול מסובך

בים של קשיים

 

כוכב אחד קטן

מבעד לאור

יושב וממתין

מחכה עוד לזהור

 

שאלות וערעורים

נעה לביא

שְׁאֵלָה

חֲקִירָה

וּבֵרוּר

לֹא מַרְאִים עַל חֹסֶר אֱמוּנָה

לֹא מַרְאִים עַל עִרְעוּר אוֹ תְּעִיָּה

לְהֶפֶךְ.

זֶה מַרְאֶה עַל רָצוֹן לְהַעֲמִיק

רָצוֹן לָדַעַת עוֹד

לְהָבִין בֶּאֱמֶת

לְהַגְשִׁים בְּגָדוֹל

לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּצוּרָה נְכוֹנָה

וַאֲמִתִּית

לֹא לְהִתְרַגֵּל! לִשְׁאֹף לְהִתְחַדְּשׁוּת

יוֹם-יוֹמִית.

אָז שָׁאַלְתְּ? בֵּרַרְתְּ? חָקַרְתְּ?

אֵין מָה לַחֲשֹׁשׁ

בְּעֶצֶם הָעִנְיָן אַתְּ בְּמָקוֹם הַנָּכוֹן.

הֵבַנְתְּ אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.

שָׁמַעְתִּי עַל רַב קְהִלָּה שֶׁסִּפֵּר

שֶׁכְּשֶׁבָּאִים אֲנָשִׁים לִשְׁאֹל עַל הִלְכוֹת שַׁבָּת וְנִדָּה

הוּא מֵבִין שֶׁמַּצָּבָם טוֹב בְּיוֹתֵר

כְּשֶׁמַּפְסִיקִים לָבוֹא לִשְׁאֹל אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת

הוּא מֵבִין שֶׁהַמַּצָּב מְבַשֵּׂר רָעוֹת

כִּי אֵין מַצָּב שֶׁאֵין שְׁאֵלוֹת

זֶה מַרְאֶה עַל חָפִיפְנִיקִיּוֹת

זֶה מַרְאֶה עַל פַּשְׁרָנוּת

עַל הַהַעֲבָרָה שֶׁל הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים

בְּלִי לְהַעֲמִיק בָּהֶם וְלָתֵת בָּהֶם הִרְהוּרִים

בְּלִי לָשִׂים הֲלָכוֹת עַל דְּיוֹקָן

בְּלִי לְהִתְיַחֵס לָזֶה כְּאֶל הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בָּעוֹלָם

אוֹ בַּמִּקְרֶה הַיּוֹתֵר גָּרוּעַ, כְּפִי שֶׁסִּפֵּר

שֶׁהֵם פָּשׁוּט הִפְסִיקוּ לְקַיֵּם.

אָז שְׁאֵלוֹת מַרְאוֹת תָּמִיד עַל מַצָּב בָּרִיא

עַל אֲדָמָה פּוֹרִיָּה

עַל מַיִם זוֹרְמִים

עַל חִיּוּת

עַל עֲלִיָּה

עַל טִפּוּס

עַל מַסָּע

עַל עֹמֶק

עַל שְׁאִיפָה

עַל רָצוֹן לִהְיוֹת הֲכִי טוֹבָה

עַל רָצוֹן לַעֲבֹד גַּם בִּפְרָטִים הַקְּטַנִּים

עַל רָצוֹן לַעֲבֹד כְּמוֹ שֶׁעוֹבְדִים מִישֶׁהוּ שֶׁאוֹהֲבִים

אָז כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁאֵלָה, הִתְלַבְּטוּת אוֹ סָפֵק

תָּמִיד לִשְׁאֹל בְּלִי לְהִתְבַּיֵּשׁ

תָּמִיד לְבָרֵר

תָּמִיד לִדְרֹשׁ

לֹא לַחֲשֹׁשׁ מִשְּׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת

אֲבָל לֹא לְהַשְׁאִיר אוֹתָן בַּלֵּב יְתוֹמוֹת

זֶה מְכַרְסֵם.

הַלֵּב חַיָּב בֵּרוּר, הַלֵּב חַיָּב אֱמֶת

זֶה הַתַּפְקִיד שֶׁלָּנוּ תָּמִיד

לִדְרֹשׁ וּלְבַקֵּשׁ.

לְפַרְנֵס אֶת הַנְּשָׁמָה

לִמְצֹא לָהּ תְּשׁוּבוֹת שֶׁמַּרְגִּיעוֹת אוֹתָהּ.

 

אָז שֶׁתָּמִיד נִשְׁאַל, נַחֲקֹר וְנִזְכֹּר

שֶׁשְּׁאֵלוֹת עַל ה' וְעוֹלָמוֹ לֹא מַרְאוֹת עַל חֹסֶר אֱמוּנָה בּוֹ

הֵן רַק מַרְאוֹת עַל רָצוֹן לְהַאֲמִין חָזָק יוֹתֵר.