הרב ראובן ששון
פרה אדומה נועדה לטהר מטומאת מת, וכידוע, טומאה זו נובעת מהחטא הקדמוני, שבו נגזרה מיתה על האדם. על כן בעומק העניין פרה אדומה מתמודדת מול החטא הקדמוני, שהוא השורש לכל החטאים והנפילות. ממילא נוכל ללמוד ממנה את הדרך לתיקון החטאים ולתשובה.
שורש העניין נעוץ בשלושה מושגים – פרה 'אדומה', 'תמימה', 'אשר לא עלה עליה עול'. נראה שעניין 'אדומה' רומז על החטאים, בחינת רתיחת הדמים, שמשם באה התאווה, בבחינת הנחש, שהוא עשיו, שהיה אדמוני, "עשיו הוא אדום". הנחש מפתה, מעורר את התאווה וגורם לנפילה.
כיצד מתמודדים מולו? על ידי 'תמימה', התמימות הרומזת על השלמות שבפנימיות ישראל. והדבר הזה בא להורות לנו שאפילו בחטאי עם ישראל, בחינת האדום, אין זה אלא בחיצוניות, אבל בפנימיות החטא אינו נוגע כלל, ולכן התמימות נותרת על כנה בלי שום חטא.
זוהי הפרה האדומה – יש כאן מציאות של אדמומיות, אך באמת עצמיותה היא תמימה, אשר אין בה מום, אין שום פגם שיכול לגעת בעצמותה. וכיצד יוכל האדם להשיג את הטהרה העצמית שבו? על ידי בחינת 'אשר לא עלה עליה עול'. דהיינו שידע שבאמת הנשמה עצמה מעולם לא נכנסה למעבה העולם הזה, ומגוריה במרומים, במקום החופש הגמור מכל רובדי העולם הזה, וממילא אינה שייכת כלל לחטאים ולקלקולים שקיימים בו, שהם יכולים לפגום רק במי ששייך לרבדים הללו, כמשל כדורי הנשק שיכולים לפגום בגוף, אך אינם יכולים לפגום במחשבות ובנשמה הרוחנית.
כך ההכרה שהנשמה, שהיא עצמיות האדם באמת, משוחררת מכל רובדי העולם הזה, היא השורש להכיר שבאמת שום פגם לא יכול לגעת בה, כדרך שאי אפשר להרוג או לשרוף מחשבות קודש, כי המחשבה מתעלה מכל רובדי העולם הזה. וזה סוד "אשר לא עלה עליה עול", היינו שמעולם לא שועבדה, מעולם לא נכנסה לעולם הזה באמת להשתעבד למצריו. הנשמה תמיד משוחררת, עפה במרומים בלי שום שעבוד לעולם הזה בכללותו, ובוודאי ליצריו ולטומאותיו, שהם עומק הגבול והצמצום שיש בחומריות.
מדברים אלו אנו למדים שיסוד כוח התיקון הוא לחזור אל התמימות שבפנים, אל השורש העצמי שלא נפגם לעולם. כי כלל גדול הוא "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואין הבור מתמלא מחולייתו". ואם כן, כיצד נוכל למשוך כוח של תיקון? אלא שבשורש העמוק ביותר של החיים אין שום פגם ומום, וכשנתחבר אליו נוכל לגרום לתיקון. לכן התיקון קרוי תשובה, כי הוא מכוון לחזרה אל השורש.
אחד העניינים היסודיים של החזרה אל השורש הוא בירור עמוק בשאלת הזהות העצמית, כי בכל אדם נשמעים שני קולות סותרים, קול אחד מבקש טוב, טהרה וקדושה, והקול השני מבקש עניינים מקולקלים ומזוהמים, והסתירה הזו מטלטלת את הנפש וגורמת לשאלה עמוקה מאוד באשר לזהות העצמית של האדם.
ושלוש תשובות עשויות להופיע: יש האומרים שפרצופם האמיתי התגלה דווקא בבקשת הרע, ואילו הטוב הוא חיצוני, ומקורו בשקר ורמייה, להחניף לבריות או להצטייר כצדיק. יש העומדים מטולטלים בין שני הקולות, ובכל פעם שהאחד קם ומתעורר, האדם חש שזוהי זהותו, ונמצא שהוא קרוע בין שתי זהויות ומיטלטל בכף קלע בלי שלום ובלי מנוחה. והתשובה השלישית, שהיא התשובה האמיתית על פי התורה, שבאמת הזהות העצמית האמיתית של האדם היא הטוב העצמי, ואילו הרע הוא חיצוני, "אל זר בגופו של אדם". ובאמירה זו אין שום התכחשות למציאותו של הרע, אלא יש כאן חידוד והבחנה בינו ובין העצמיות של האדם, שהיא טהורה וטובה.
אכן, עשיו הרשע נהג כמנהג הראשון, שהיה מצייר עצמו צדיק אצל אביו, ובאמת כל עצמותו רשע, כולו אדמוני, איש שדה. ובזוהמתו מנסה לפגוע באיש ישראל לומר לו שגם הוא כזה, וכל צדקתו היא שקר וחנופה, ויצרו הוא זהותו האמיתית.
תהליך השיבה אל השורש כולל את הנקודה הזו, לברר היטב מהו שורש החיים, מהו גרעין העצמיות של האדם. כי עצם ההרגשה הפנימית הזו של האדם, שהוא נפגש באמיתיות ובישרות עם עצמו ויודע בעומק לבבו שהוא טוב, עצם ההרגשה הזו היא כבר רפואה גדולה מאוד, אף שעדיין לא נעשה שום צעד מעשי בתיקון החיים והמעשים. כי באמת ברגע האדם נפגש עם טהרתו העצמית וחווה בהרגשתו הפנימית את זהותו הטובה. הוא כבר ניתק עצמו משורש הרע, כמשל עקירת העשב השוטה משורשו, ואף שעדיין מסובך עם עצי הפרי וצריך להפרידו מהם, מכל מקום חיותו נותקה.
על כן בשעה שהאדם מוצא עצמו בבחינת 'פרה אדומה', נפש בהמית מתאווה למטה, יזכור את נשמתו, את אותה בחינה 'תמימה', שהיא שלמה וברה, מלאה תום וטוהר, שכוחה רב עד מאוד, בת חורין מתאוות היצר, שכן מעולם 'לא עלה עליה עול', כי אצולת שמיים היא, חלק א-לוה ממעל. ומכוח זיכרון נשמתו, שהיא עצמיותו האמיתית, יבוא להיטהר מכל טומאה ולשוב אל ה' בתמימות ובחירות קודש. שנזכה לשוב לה' בלב טהור ונאמן, אמן!
