קשה מאוד לצפות בגילויי גזענות ושנאה. הגילוי עצמו קשה: העובדה שמביטים בבגדיו של אדם, ה'גילוי' שלו, בלי להכיר, העובדה שהכול מופץ ומתפרסם ומגולה, גילויי הדעת בעקבות הגילוי. מוגלה.
חז"ל ביקשו למצוא בגילויי שנאה מעין אתחלתא דגילוי, אתחלתא דגאולה. "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם" (יומא ט ע"ב). הגמרא באה מזווית מפתיעה מאוד: בבית הראשון אירע החורבן בגלל עוונות חשופים מאוד: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, "אבל מקדש ראשון שהיו בו תורה, עבודה וגמילות חסדים, מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם", וחז"ל מבארים: "שהיה ליבם לב רע".
בעוונות הגלויים והנוראים במקדש הראשון היה הרוע גלוי, אבל גם קיצו של הרוע היה גלוי: הכול ידעו שבתוך שבעים שנה ייבנה עוד מקדש. אבל בימי הבית השני, כשהשנאה הייתה בלב, גם הגאולה נשארה משאת לב לא ממומשת.
האם זה לא רעיון מסוכן? האם הוא אינו מעודד גילויי שנאה?
ככל הנראה חז"ל מתארים מצב נתון. כשמגרשים מישהו מהמרחב הציבורי רק מפני שהוא לא בא לנו טוב בעין, זה לכאורה גילוי שנאה. אבל אם המגרשים מתרצים לעצמם את הגירוש: "הוא כאן בטעות, הוא לא הוזמן", הם שוב מכסים על העוון הנורא ומרגישים צודקים! עוול כזה הוא בלתי ניתן לתיקון. "לא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". העוון לא התגלה להם עצמם, ולכן הם מרגישים צודקים.
על הצדקת השנאה חרבה ירושלים. על שהכול חשבו שזה סיפור "על קמצא ובר קמצא", טעות תמימה בזיהוי.
עד שלא נחזור ונגלה לעצמנו שוב ושוב את המילה 'חינם' – סתם, מתוך גזענות, מתוך שיפוט חיצוני מוטעה, ללא סיבה – הבית שלנו, חלילה, לא יוכל לשוב ולהיבנות.
הסיבה אינה בלבול בין קמצא לבר קמצא. פייק ניוז. בואו ונגלה כבר את הסוד הזה לעין כול אבל בעיקר לעצמנו: כל זה לחינם. כל כך הרבה אנרגייה צורכת השנאה, ולחינם. יכולנו את אותו הכוח להשקיע באהבה. נדמה לי שזו הבשורה הגדולה של העת הזו: גילויי השנאה החשופים הם לב שהולך ומתנקה. זה נראה נורא, זה מעורה כמו גילוי עריות, זה מגובה בסגידה לאידאולוגיה כמעט כמו סגידה לעבודה זרה, זו העלבה בפומבי, כמו שפיכות דמים.
זה התגלה סוף-סוף. הגיע זמן הגאולה.
