שיר חדש

אילה

אהובתי, שיר חדש אשיר לך

אסתובב סביבך אספור מגדלייך

יום יבוא ואספר לך

איך היינו איתך שם כל הימים

 

העלינו אותך על ראש שמחתנו

וכשזכרנו אותך צמנו ובכינו

ובכל נאום חשוב לך נשבענו

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

 

עלייך נלחמנו, בדמנו שחררנו

אותך. שתדעי מעולם לא שכחנו

גם כשגלינו וגם כשחזרנו

את תמיד תהיי בראש מעייניי

 

כל רצוני, כל תשוקתי בך

ותמיד ממך ואלייך אברח

ולמרות הכול אנחנו מבטיחים לך

נעשה הכול כדי ששוב תיבני

 

קריצה

נ"מ

היי, מזהה אותי?

אל תיבהל, אני די חברותי.

נכון, כבר עבר הרבה זמן,

כבר גבהתי מעט, וגדל לי קצת זקן.

אולי זה עלול מעט לתעתע

אך לעיתים אני מתגעגע לפתע.

מרגיש שהתרחקתי מעצמי בעצמי

דבר ישן-חדש צף, מי בעצם אני?

הילד שהייתי מזמן כבר גדל,

העולם נראה די רגיל – ברירת מחדל.

מדוע הסקרנות נעלמה? אני תוהה,

התחככתי עם המציאות, נהיתי קהה.

"אלה החיים", אנשים מתַרצים,

לא שמים לב, ממשיכים ומתרוצצים.

אותם אני לא שופט, אפילו די מבין,

אבל מה עם לעצור ולרגע להאזין?

האיזון לפעמים נעשה מטושטש,

אבל הרגע יקר, יהלום מלוטש.

כשלעיתים קשה או מאתגר

אנחנו עוצרים קצת, מנסים להסתגר.

אומנם לפעמים יש בזה גם יתרון,

אך את הכול צריך להביא בחשבון.

לוודא שאנו זוכרים מאין באנו,

לחוות רגעים חדשים, לברך שהחיינו.

לאן אנו הולכים? מטרה יש להציב,

בזמן דין וחשבון נוכל להשיב.

עבר, הווה, עתיד – זמנים משתנים,

לחיות את הרגע, זהו סוד קדושים.

עצירה, נשימה, עצימת עיניים,

לפקוח לאט, להרגיש כפליים.

האושר בא לרגעים קטנים,

נקודות אור כשמיים זרועי כוכבים.

קבלו כל עת בשיר תפילה,

חיים מלאים מתוך הכרת תודה.

כשרואים ילדים פתאום נזכרים,

אח, גם אני מתגעגע לימים הטובים.

חיים בלי לחץ, מלאי רעננות,

סקרנות בלי סוף, קורטוב ביישנות.

נוסטלגיה היא דבר נהדר,

להזכיר נשכחות, להתרפק על העבר.

רגשות אלו צריך לטפח

מתוך מבט מבוגר, מבט פיקח.

להתחבר לעצמנו, לעצור את הסוס,

לכתוב את סיפור חיינו, ליטול קולמוס.

להישאר צעיר זו תכונה חיונית,

לשמור קצת בלב ואותה להצית.

בגרות נרכשת ככל שחולף הזמן,

במהלך המסע חשוב לעצמך להישאר נאמן.

אדם הוא סך כל חוויות חייו,

ואותן יש לנצור, לתלות על וו.

אין דבר רע בלהיות בוגר, זה חשוב,

אחריות יש לצרף למתכון, להוסיף ערבוב.

במהלך הדרך תהיינה עליות וירידות,

לא צריך לפחד, על כל דבר יש להודות.

זו תקופה מעניינת, זהו דור מיוחד,

בסוף מרוץ החיים יגיע לכל אחד.

אך הפעם לא נשכח תוך כדי ריצה

ליהנות גם מהדרך, להוסיף קריצה.

 

מעבר לגדר

סיון דנציג

פוסעת אל עבר הארץ

שמובטחת לי.

ארץ שכולה טוב ושמחה,

ללא קשיים ומלחמה.

רגע לפני הכניסה

בוחרת להציץ מעט מעבר לחומה ומגלה

ארץ שלה לא ציפיתי,

ארץ אוכלת יושביה.

מרגישה חגב ביחס לענקים,

רוצה לסגור את הגדר,

לנוס מעל פניה.

לא לראות את הארץ יותר,

ובלב יש קול שאומר:

הארץ המובטחת שייכת לך.

עבדת למענה,

השקעת.

הגיע זמנך לקצור את הפירות,

ליהנות מטובה,

לשבת בנחת ובשמחה.

אותה ארץ,

שני קולות

למי תיתני את הבמה ואת הכבוד?

 

ניסיתי ולא הצלחתי

אביגיל

בעוד רגע השנה נגמרת, ואת כיתה ט' אני מסיימת,

ואי, כמה זה מלחיץ אותי, אולי אתם תוכלו לעזור לי.

לאולפנה חדשה הגעתי ובנות חדשות הכרתי,

אבל זמן רב ניסיתי למצוא חברות, ולא כל כך הצלחתי,

אין לי חברות, זה כל כך עצוב לי, אתם לא יכולים לתאר,

כשאני רואה שלכולם כיף ורק אני, רק אני לבד,

כלומר יש בנות שחברות שלי, אבל אין לי חברה טובה.

זה ממש עצוב לי, כמה אני מנסה, אני ממש מפחדת מזה.

אולי תוכלו לעזור לי, אולי…

 

ויקום דור חדש

מוטי מילר

ויקום דור לא ידע עברו

דור לא זכר שבתו בנכר

לא זכר איך חצה את הים לעברו

ויש אומרים

מדעת לא זכר

 

וכאילו נולד כאן בין עצי זית

לעלי עץ הדר מלבלב

וארץ זו תמיד הייתה לו בית

ולא הייתה אלפיים חקוקה אך בלב

 

ובעבר הרחוק כשהיינו בחו"ל

ורצינו סתם כך לגשת הלום

שטיח נפרס ופתקים של איחול

ואומות העולם נופפו לשלום

 

כביכול עולם ממנהגו כבה

וברוגע, בלי שצף קצף

העניק לגוי קטן במחווה

מדינה על מגש של כסף

והמה לא ידעו

כי לא לפני שנים הרבה

היה כאן דור שעבד בלי תמורה

וייבש וחצב ובנה והקים

ושורר וניבֵּא

גוי שלם שלחם בלי תמורה

 

ולא הכירו טובה לשורות חיילים

שלקריאת "אחריי" עמדו נכונים

חלקם חיים וחלקם חללים

מקצתם בעלי שם ורובם אלמונים

 

כמו ננס שעומד על כתפי ענקים

וסוטר לראשו ועצמו מסכן

משברים כל בנוי וסדרים עתיקים

אומרים הם

הם הרסו, אנו נתקן

 

וכבר אמר החכם

על העם

שהרס הבנוי והכתים את הגדל

כי הווהו שפל

עתידו ערפל

ולוואי לא נירֶה לעצמו ברגל

 

 

אור הלבנה לחולִי הנפש

א"ג

 

ואתה שמח. שמח במקומך. שמח בחלקך. שמח ברגשותיך. כולם – שלך הם. עבדת, עמלת, כאבת ויגעת – ומצאת.

ואתה מאמין, מאמין גדול. ונתקל אתה בו. אותו אחד שיגע ועמל והקיז דם והשתגע מכדי לחיות וחיה בשביל למות ורצה לשחרר ונאחז. ושחרר שנית ונאחז בעשבים שוטים, אזוב הנתון בחומה.

וקצהו תלוש, וראשו פרוע, וריח פיו דומה עליך לשכרות של פורים, אלא שאין בה קדושה המגנא ומצלא.

ואוחז בשארית כוחותיו, ולא מוצא. ולא מוצא כלום. והכול נשאר ריק, ולא נכנס אור בכלל.

יש כאלו שנכנס אור, אך לא מספיק. אצלו – החושך הוא מציאות קיימת. לא מכיר יום בלי חושך.

נוגע בתהומות, מהפך בנשמתו, מדמה בנפשו למות. ושוב נאחז בעשבים שוטים ושותה עצמו לדעת ואינו מאבד הדעת.

והדעת, הדעת מטריפה עליו. ורוצה לשחרר אותה, ויודע שהיא מקור החיים, ואין שחרור דעת בלא שחרור מעולם החיים.

וכואב. ומתייסר. ובוכה בלילות. וקשוח בימים. ולוקח כדורים, ומטופל ברופא ושבעת גמדים.

ואינו עולה לו ולא כלום.

ואתה, מצליח שכמותך. אומר לעצמך – טרחתי. יגעתי. מגיע לי למצוא.

והוא, כישלון שכמוהו. אפילו לומר לעצמו אינו מסוגל, שהדיבור עם עצמו מכאיב לו. נשמתו סוערת. נפשו מייחלת לצאת.

ונאחז. בעשבים שוטים.

ורוצה לצאת, ורוצה להצטרף למעגל החיים. ורוצה לראות באור ה', באור השכינה. ורוצה להאמין בו ובחבריו ובהוריו. ובעצמו ובאישיותו ובנשמתו.

ואיבד כל אמון. ואם אמון אין, אמונה מניין?!

ולא רואה 'יציאה' בכל האולם. ואף לא 'יציאת חירום'. וכואב. ומתייסר.

ונפשו מטלטלת אנה ואנה. ומחפש מפלט. והכול תפוס. כולם עסוקים בגופם, בחוליים. ולא מכירים בחולי הנפש, בחולי הכואב והמוסתר.

וכולם מביטים בו, מרחמים. ומנסים לדרבן קצת, ומתייאשים מאוד מהר. כי קל יותר לדבר אל חולי הגוף בדיבור או אפילו בתרופה. ואל חולי הנפש נראה שאין דיבור ואין מזור אשר ירפאו לכאבם.

וילכו ויביטו בה, בלבנה. לעיתים גלויה ולעיתים נסתרת. עיתים מאירה ועיתים חשוכה. ותמיד היא שם. הלבנה.

ויבואו ויביטו. ותחי נפשם. ותשוב רוחם. ותקום נשמתם.

ויהיו לאחד האדם.

מוקדם לאחי האהוב, שאין מזור לכאבו עד שיאיר עליו אור הלבנה.

ברחובנו הצר

צבי גרוס

דברים שנכתבו בהשראת שיחה של הרב יגאל לוינשטיין על מלחמה על האמת מתוך אמונה בדור

ברחובנו הצר גר באושר ושמחה

עם שמקדש את מושג המשפחה.

הוא חי בנאמנות, בצניעות וטהרה

הוא נבנה אלפי שנים על אדני התורה.

והוא מסרב בפני פלורליזם להתקפל

בבעיות הנפש מעדיף הוא לטפל.

לא נכנע לשום תכתיב

ועושה הכול כדי להיטיב.

 

פזמון:

והוא חולם בלילות ובימים

ומאמין באמת ובתמים

שהן בקודש הן בחול

הטוב יופיע בכול.

 

בירושלים ישנו קיר לגמרי לא צעיר

שמעיד הרבה שנים על ייחוד העיר.

הוא מספר על השכינה שנמצאת בכל פינה

מזכיר את המקדש שלפני אלפי שנים נבנה.

והוא נלחם באנשים שמנסים

להכחיש את הפלאות והניסים.

החזרה אליו כיום מגלה

את הופעת אור הגאולה.