הרב יאיר קרטמן, ראש מכון תורת המדינה
חמורו של משיח מעולם לא זכה לפרסום כזה. הוא הופיע בתל אביב, בהפגנה מול ישיבת מעלה אליהו. הוא כיכב בסיסמתו של מטה המאבק במשיחיים: "לא להפיכה משטרית ולא להפיכה משיחית! גמרנו להיות חמורו של משיח!"
הוא זכה ללוגו משלו. הוא מופיע בכרזות, בפוסטים, במאמרים, בנאומים בכיכרות. ספי רכלבסקי, מחבר הספר 'חמורו של משיח', נאם בקפלן: "המנוע של ההפיכה הדיקטטורית הוא התפיסה המשיחית שרואה ברוב הדמוקרטי את חמורו של משיח".
כניסת החמור לשיח הציבורי היא עדות לדיבור החדש. בדיבור החדש מדברים על המשיח בגלוי, או נכון יותר על היעדים המשיחיים, על העתיד המקווה, על הדרך לתיקון עולם, על היעד של הריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. העוצמות של הבירור הציבורי הן אנרגיות משיחיות, רוחניות, נישאות הרבה מעבר לסעיף כזה או אחר ברפורמה או בתקציב המדינה. השפה היא שפה רוחנית, ערכית, לא רק אזרחית. כל אחד מהמחנות מרגיש כי הקול שלו קיומי, חזוני. כולם מנסים לייחס את עצמם לבשורה. כל אחד שואל את עצמו: למה אני שייך, למשיח? לחמור?
מקור ההשראה למערכת הדימויים שנעסוק בה הוא הגמרא בסנהדרין. נדגיש שהדימויים מבטאים רעיון, והם אינם כינויים ספציפיים לקבוצה כזאת או אחרת. לאחר הבעת חשש מהאתגרים הכרוכים בעידן המשיחי מכריז רב יוסף על רצונו לזכות לחיות בדור ההוא למרות המחיר: "רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". ובתרגום חופשי: "רב יוסף אמר: הלוואי שאזכה להיות בדורו של משיח ואזכה אפילו לשבת בצל של גללי חמורו". ר' יוסף מתאר שלושה מרכיבים: המשיח, החמור והגללים. ר' יוסף בדבריו מבטא השתוקקות להופעת המשיח עד כדי נכונות לשבת בצילם של הגללים. איזה עיקרון רוחני מסתתר בדימויים האלו?
כניסת החמור לשיח הציבורי היא עדות לדיבור החדש. בדיבור החדש מדברים על המשיח בגלוי, או נכון יותר על היעדים המשיחיים, על העתיד המקווה
נתחיל מהמשמעות שטמונה במשל הגללים: מנקודת המבט של הגללים, המשיח השאיר אותם בצידי הדרך והפליג הלאה אל מחוזות לא טובים. הם זוכרים שהיו פעם חלק מהחמור, ומבחינתם המשיח לקח להם את החמור. ויותר מכך, המשיח לא רק שלקח להם את החמור, הוא בעצם מעולם לא היה משיח אלא אדם זר שהשתלט על החמור וגנב להם אותו.
עד כאן המשל, ומכאן לנמשל. יש תפיסה שאינה רואה שום קשר בין המציאות המדינית שלנו לגאולה או למשיחיות. המשיחיות זוכה מהם להתנגדות עזה ולקיתונות של בוז. הם דורשים ומצהירים שהמשיח לא יבוא וגם לא יטלפן. כי המשיחיות היא החושך, העתיד הנוגה, בשורת העוני בחומר וברוח. המשיח הוא שיאו של המוסר העתיק, הישן, החשוך, הנוקשה, המפלה והאכזר שממנו הצליחו 'להיחלץ'. המשיח מבטא את שיאה של התרבות ה'סולמית', שדוגלת בהבדלים בין בני האדם, שלא כולם נחשבים בה שווים זה לזה, במישור אחד, אלא טוענת שיש אנשים במעלה הסולם ואנשים בתחתיתו, תרבות שיש בה בחירות ותיעדופים א-לוהיים. תרבות בחירית מדרגת. מדכאת.
ובמשל החמור: לחמוריות המעשית, הפרגמטית, המשיח אינו בהכרח החושך, אבל הוא עלול להיות הרוח הרודה בחומר, הבז לו בליבו, הדופק ברגליו על החמור עד כדי חשש שגבו יישבר תחת העול, שיתוש כוחו עד כדי שתפרח נפשו.
הנפשות המשיחיות חשות את דופקו של המשיח. ליבן הולם בקרבן את מקצב המשיחיות. אש בוערת בחזה, והמחרשה פולחת תלמים של ייעודים רוחניים של משפט ונבואה, כהונה ומלכות
החמוריות חוששת כי הפער בין הרוח לחומר יתורגם לאובדן הישגי החומר, לבוזו ולביזתו. שיראת השמיים תבוז לכבוד לחשיבה המעשית. שתישכח הרוח, כי אנוכי החומר אשר הבאתיך עד הלום. יש חשש שבבוא הרוח הגדולה היא תתעלם מהבסיס הפיזי והחומרי, ממה שיש לחומר לומר ולנקודת המבט שלו, לתפיסותיו ולעמדותיו, שאינם עגלה ריקה.
והמשל המשיחי: הנפשות המשיחיות חשות את דופקו של המשיח. ליבן הולם בקרבן את מקצב המשיחיות. אש בוערת בחזה, והמחרשה פולחת תלמים של ייעודים רוחניים של משפט ונבואה, כהונה ומלכות. הן חשות כי לא לחינם עבדו עם החומר הנאמן להגיע עד הלום. הן מבינות כי אשר נבנה ואשר הושג בעמל ובכישרון, במסירות נפש, בדעת ובתבונה, יכול וחייב לקבל פשר גבוה ועמוק שמקורו א-לוהי. הן מבינות היטב כי היעד אינו כאן אלא מציץ מעבר לאופק. והיעד הוא לא פחות מתיקון עולם במלכות ש-די.
וכל הכוחות מדברים זה עם זה כרגע, נכון יותר צועקים את האמירה שלהם. ובמקום כלשהו הם אמורים לאזן זה את זה וליצור שפה חדשה. ובשפה החדשה שתיווצר תמשיך המשיחיות להוביל מתוך איזון, הפריה והקשבה. הכוח הפיזי החומרי יקבל את ההערכה הראויה. הוא ישודרג למעמד של מטוס של גאולה. אפקטיבי, מרשים, מפעים, מעורר התפעלות עד היכן מגיעה ידו של אדם בתכנון מדוקדק, בתחכום בעוצמה. משמש כלי שמאפשר לטייס להגיע אל אופקים שבלעדי המטוס לא היה מגיע אליהם. מגביל את האדם עד היכן טווח טיסתו. אבל לאחר השדרוג בסופו של דבר האדם שבמטוס ינצח, והרוח שבחומר תנחה.
ובשפה החדשה, המתנגדים לכל התהליך ירמזו שפעם הם היו חלק ממערך המזון של החמור ונתנו בו כוח, והחומר שבו הזינו את החמור, תפקידו היה לוודא שהחומר יהיה מאיר ומואר, מכוון לתיקון הלאומי, וממנו לתיקון עולם. הם זוכרים היטב שהחומר שממנו הם עשויים חייב את ההבנה כי התרבות הסולמית היא תביעה ולא פריווילגיה, ההדרגה היא אחריות ושליחות, וכי המשיחיות תחילתה בגבולות וסופה באחדות, ראשיתה בהכנעת הרוע, וייעודה בהמתקה ובבשורה עולמית.
ושלושת המחנות מתרוצצים בקרבנו. והאנרגיות האלה יובילו אותנו אל הבשורה המשיחית. המציאותית. המאירה. הא-לוהית.
