עינויי דומא – החלק הראשון

 

 

טל וייזל

 

בליל 31 ביולי 2015 נזרקו שני בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה בכפר דומא שבבנימין. הבית ניצת, ובשרפה נהרגו בני זוג ותינוק. רק ארבעה חודשים לאחר מכן, בסוף נובמבר 2015, עצר השב"כ חמישה יהודים לחקירה בעניין אירוע ההצתה.

אחד העצורים, עמירם בן אוליאל, נשוי ואב לילדה המתגורר בירושלים, נחקר בשב"כ. ב-17 הימים הראשונים שתק בן אוליאל בחקירתו. כשעמד להיגמר שעון החול של החקירה, הפעילו החוקרים 'חקירת צורך', שהיא חקירה בעינויים, לראשונה במדינת ישראל נגד נחקרים יהודים.

ההחלטה לאשר חקירת צורך ניתנה בדיון בהול שזמין ראש השב"כ יורם כהן סמוך לכניסת השבת. רז ניזרי, שהיה אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ונכח באותה פגישה, תיאר אותה בריאיון לערוץ 12 "יוצאת דופן ולא טבעית". לדבריו, "לא הייתה סיטואציה של נקיטה בחקירת צורך כלפי אזרח יהודי עד אותה עת. ישבנו שם במשך כמה שעות והציגו בפנינו את ההתלבטויות. זה לא עניין של אישור, אין פה בעד או נגד. ההחלטה היא החלטה של השב"כ.

"חידדנו להם שהאירוע של דומא לא מצדיק הפעלת אמצעים", הסביר ניזרי על אמצעי החקירה הקשים ויוצאי הדופן. "אם יש הצדקה, זה רק אם תמונת המודיעין שלכם מלמדת שאותם נחקרים יודעים על אנשים בחוץ שעלולים לחזור על דומא שתיים או פעולה דומה שתיטול חיים של בני אדם", אמרו אנשי משרד המשפטים לבכירי השב"כ.

בפגישה ההיא נכחו ניזרי, היועמ"ש יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה שי ניצן. מטעם השב"כ הגיעו ראש השב"כ, ראשי אגפים בארגון והאחראים לחקירה. "אם משתכנעים שזה המצב", הוסיף ניזרי, "אסור שיהיה הבדל אם החשוד יהודי או ערבי".

קשה להבין איך אחרי שבועיים של חקירה נוצרה פתאום בהילות להפעיל 'חקירת צורך'. ניזרי תיאר שיצא מהפגישה בהבנה שיש אפשרות שיופעלו אמצעים אלו לראשונה על נחקרים יהודים. הראשון שנחקר בחקירת צורך היה הנחקר הקטין. אחריו הגיע תורו של בן אוליאל.

באותה חקירת צורך הודה בן אוליאל בהצתת הבית בדומא, וחזר על ההודאה בשתי חקירות עוקבות ובשחזור. כעבור 21 ימי חקירה פגש אוליאל לראשונה את עורך הדין איתמר בן גביר. במפגש זה הוא חזר בו מהודאתו ואמר כי הסיבה היחידה להודאתו היא העינויים הקשים שעונה בחקירת הצורך.

בסופה של החקירה הובל בן אוליאל אל הכפר דומא ושחזר את הרצח שכביכול עשה, ובתום 33 ימים ממעצרו הוגש נגדו כתב האישום. המשפט שהתנהל במחוזי בעניינו של בן אוליאל נחלק לשני שלבים: השלב הראשון היה משפט זוטא, ובו נערך דיון על הראיות עצמן ועל השאלה אילו הודאות לקבל מכל ההודאות, ובשלב השני דנו בקבילות ההודאות ובמשקל של כל ראיה. בסופו של משפט מתוקשר הורשע בן אוליאל ברצח בני משפחת דוואבשה בלילה שבו הוצת ביתם.

את קורות אותה חקירת צורך שבמהלכה הודה בן אוליאל מכירים יחידים, וגם מי שהתוודע לפרטיה, נאסר עליו לפרסמה. בית המשפט העליון קבע להטיל חיסיון על החקירה ועל האמצעים שבהם נחקר בן אוליאל. רק חוקרי השב"כ, שופטי בית המשפט, עורך דינו של בן אוליאל אשר אוחיון וא-לוהים יודעים מה התרחש בין כותלי מרתפי השב"כ באותה חקירה.

קשה להבין איך אחרי שבועיים של חקירה נוצרה פתאום בהילות להפעיל 'חקירת צורך'. ניזרי תיאר שיצא מהפגישה בהבנה שיש אפשרות שיופעלו אמצעים אלו לראשונה על נחקרים יהודים. הראשון שנחקר בחקירת צורך היה הנחקר הקטין. אחריו הגיע תורו של בן אוליאל

בכתבה זו נשתדל להביא את מה שמותר לומר וננסה להבין איך קרה שבחור צעיר מורשע ברצח שהראיות מראות בו בבירור שהרשעתו בעוול יסודה. שאלות רבות על אמינות מערכת המשפט, מהחוקרים ועד השופטים, עומדות כאן על כף המאזניים.

 

עינויים תחת חיסיון

"לאחר שעמירם נעצר במשך שלושה שבועות הוא נחקר ועונה, ועדיין שתק, הכחיש כל קשר לפרשה ולא הסכים לשתף פעולה", מספר עורך דינו אשר אוחיון. "כל עוד שעון החול של איסור מפגש עם עו"ד מאפשר זאת, חקרו אותו בעינויים".

מה עובר אדם ברגעים כאלה?

"אדם עובר מטמורפוזה מטורפת באישיותו כשהוא במרתפי השב"כ. הוא לא פוגש איש, הוא נמצא בחושך ועובר עינויים; צריך להיות בעל סגולות על-אנושיות כדי להישאר בקו השפיות. בחקירתו של עמירם הופעלו עינויים מסוג שלא הופעל בעבר בעולם על שום אדם, גם לא על מחבלים. יש פה תקדים בעינויים, שהיו בעוצמות כאלו שעד היום הם חסויים".

על מה שקרה בחדרי החקירה יעידו הזכ"דים (זיכרון דברים), דו"חות סיכום חקירה שכותבים חוקרי השב"כ עצמם. בחקירת משטרה החוקרים כותבים כל מילה שנאמר בחדר החקירה, אך בשב"כ החוקרים כותבים תמצית וסיכום.

הזכ"דים של חקירת בן אוליאל בשב"כ הוגשו עם הערעור לעליון על ההרשעה במחוזי. מדוע חשוב לדעת על מה נחקר בן אוליאל באותה חקירת צורך? בדיוק משום דבריו של רז ניזרי: חקירת צורך מותרת אך ורק אם יש אינדיקציה לפצצה מתקתקת. ההיגיון אומר שאם זו הסיבה להפעלת חקירת צורך, זה יהיה ליבת החקירה או לפחות הדבר הראשון והבהול שעליו ישאלו החוקרים. אור על נושא זה שפכה שופטת בית המשפט המחוזי במשפט זוטא, השלב הראשון במשפט הפלילי, שבו דנים כאמור בראיות עצמן אם הן קבילות או לא.

עו"ד אשר אוחיון: "אדם עובר מטמורפוזה מטורפת באישיותו כשהוא במרתפי השב"כ. הוא לא פוגש איש, הוא נמצא בחושך ועובר עינויים; צריך להיות בעל סגולות על-אנושיות כדי להישאר בקו השפיות. בחקירתו של עמירם הופעלו עינויים מסוג שלא הופעל בעבר בעולם על שום אדם, גם לא על מחבלים. יש פה תקדים בעינויים, שהיו בעוצמות כאלו שעד היום הם חסויים"

 

וכך תיארה השופטת רות לורך בפסק הדין זוטא, המותר בפרסום, בסעיף 185: "הפעלת כאב מכוונת כלפי נחקר לשם קבלת מידע דרוש, מהווה שימוש בנחקר ככלי בידי החוקרים. לפיכך, עצם מהותה של חקירת צורך מהווה פגיעה בכבוד האדם". עוד פירטה השופטת בסעיפים הבאים: "במהלך עדותם בבית המשפט תיארו הנאשמים את הכאבים העזים שחשו כתוצאה מהפעלת האמצעים המיוחדים כלפיהם, ובייחוד של שניים מהאמצעים שפורטו", אמרה השופטת על מה שלא ניתן לחשוף בפרוטרוט, והחוקר מיגל, עד התביעה, אישר זאת.

"האמצעים המיוחדים שהופעלו פגעו פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש…. הם כללו פגיעה פיזית, לחץ נפשי ואלמנטים של השפלה ופגיעה בכבוד", סיכמה השופטת לורך.

כדי לשבר את האוזן וכדי שלא להשאיר באוויר את המונח חקירת צורך, נידרש למאמרו של העיתונאי חיים לוינסון בעיתון הארץ מ-24 בינואר 2017. במאמר זה הפר לוינסון את צו איסור הפרסום על אמצעי החקירה וגולל את העינויים בחקירת צורך על פי עדות שמיעה מחוקרים ונחקרים, שאחד מהם הוא א', הקטין שנחקר יום לפני בן אוליאל בחקירת צורך וקבל על אמצעי חקירה זה.

וכך פירט לוינסון במאמרו: "הושיבו אותי בחקירה על כיסא, שמו לי כיסוי עיניים, אני לא יודע מי, העיף לי סטירה כזו שעף לי כל הראש", תיאר (א') לפני הממונה על בדיקת תלונות נחקרים. "לא ראיתי אבל נדמה לי שזה היה עם כף היד.

"לאחר מכן הושיבו כשגבי לא נשען על גב הכיסא, הייתי אזוק, מקדימה ישב חוקר בכיר צמוד אלי שהרגליים שלו תופסות את הרגליים שלי ודחף אותי למצב חצי שכיבה. בשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר, כאבו לי שרירי הבטן, ירדתי עד הסוף כמו קשת והכל מתחיל לכאוב. תוך כדי זה שהייתי מוטה לאחור ספגתי אגרופים, אני חושב לתוך הירך שלי. זה קרה במשך מספר שעות, מטים את הגב שלי אחורה, מעלים קצת לשנות תנוחה. בשלב מסוים התחלתי לבכות, צרחתי ובכיתי מכאבים".

בערעור על הרשעתו של בן אוליאל בהצתה וברצח בדומא בפסק הדין במחוזי, שהגיש עורך הדין אביגדור פלדמן, הוא תיאר את העינויים ברמיזות. גם אותן ביקשה הפרקליטות למחוק: היא הגישה בקשה לבית המשפט להשחיר את התיאורים. הם נותרו תחת חיסיון.

מהתיאורים הללו אפשר בנקל להסיק ולהבין ש'חקירת צורך' היא שם מכובס לחקירה הכוללת עינויים קשים מנשוא. "בשורה התחתונה", אומר אוחיון, "אין אדם שיכול לעמוד בהם יותר משעה. עמירם עמד בהם לפרק זמן ארוך קצת יותר, אך עם כל תעצומות הנפש שלו, וכשהיו לו כל כך הרבה הזדמנויות להישבר בשלושה שבועות של חקירות אינטנסיביות, גם הוא נשבר. אין אדם שאין לו נקודת שבירה".

השופטת רות לורך: "במהלך עדותם בבית המשפט תיארו הנאשמים את הכאבים העזים שחשו כתוצאה מהפעלת האמצעים המיוחדים כלפיהם, ובייחוד של שניים מהאמצעים שפורטו. האמצעים המיוחדים שהופעלו פגעו פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש…. הם כללו פגיעה פיזית, לחץ נפשי ואלמנטים של השפלה ופגיעה בכבוד"

בין ארבעה קירות

אף שבחקירתו היה בן אוליאל בחדר סגור, ללא קשר עם העולם שבחוץ, מתברר כי מידע על החקירה זרם אליו מהחוקרים עצמם: "בחקירה עמירם שתק, אך קיבל המון מידע מהחוקרים", אומר אוחיון. "הראו לעמירם דברים שעצורים אחרים אמרו, ותוך כדי החקירה הוא הבין וקיבל פרטים. לכן היה לו מקור מגובש לגבי חקירת האירוע".

עם הפיכת החקירה בפרשת דומא לגלויה עצרה המחלקה היהודית בשב"כ חמישה צעירים יהודים, והם נחקרו בחקירות קשות בכלא קישון. כולם הכחישו קשר לאירוע. כאמור, אחד העצורים בחקירת ההצתה בדומא, א', הוא קטין, והוא עונה קשות. העינויים גרמו לו לנסות להתאבד בחקירתו. במהלך החקירה הוא הודה תחת העינויים הקשים ברצח בדומא ומסר חמש גרסאות שונות זו מזו.

אחת מהן, השלישית מהחמש שמסר, היא שהוא ובן אוליאל תכננו לעשות פיגוע תג מחיר וקבעו להיפגש באותו לילה, אך הוא נרדם. כשהתעורר למחרת בבוקר שמע על השרפה, והוא חושב שבן אוליאל הצית אותה. השופטים פסלו את הודאותיו, שנמסרו כאמור לשב"כ תחת העינויים הבלתי אפשריים. "הבחור הצעיר הזה הודה, ואחר כך התברר שההודאה שלו היא הודאת שווא. גם משם עמירם שאב מידע על החקירה והבין מה קורה מחוץ לכותלי התא", מסביר אוחיון.

למחרת הודאתו של א', שנפסלה כאמור, הביאו החוקרים את בן אוליאל לחקירה והקריאו באוזניו את אותה הודאה. שעות אחדות לאחר מכן החלה חקירת הצורך והופעלו העינויים הקשים. בן אוליאל נשבר והודה. כשהופסקה חקירת הצורך שב בן אוליאל לשתיקתו. חצי שעה ישב בן אוליאל שותק בחקירה, ולאחר שנכנס מיגל, איש שב"כ וראש צוות החקירה, שגם העיד אחר כך על העינויים שהיו "כואבים עד כואבים מאוד", נשבר בן אוליאל והודה באוזני החוקרים.

"אחרי שעמירם הודה הוא נלקח לחקירת משטרה להודאה מסודרת, כדי להציג אחר כך לבית המשפט שהוא מסר את הכול מרצונו החופשי", מגלה אוחיון. "למרבה הפלא עמירם אמר לשוטרים לעיני המצלמות: 'אני לא מודה עכשיו בפניכם, כי אתם לא מענים אותי'". תיעוד מצולם זה שייך לחומרי החקירה עם כל קורות החקירה הקבילים והמפורטים בפסק הדין זוטא מסעיף 255 והלאה.

בן אוליאל הובל לשחזור, ושם איימו עליו מפורשות שאם לא ישחזר, יימשכו העינויים. כשסירב לשחזר הגיע מיגל, הביט בבן אוליאל וליווה אותו לאורך כל השחזור. תחת עינו הפקוחה של המענה שחזר בן אוליאל את המעשה בעל כורחו. "השחזור נעשה בניגוד להנחיות: איש השב"כ הלך לפניו במרחק של עשרה מטרים, התווה לו את מסלול השחזור ושמר איתו על קשר עין", שופך אוחיון אור על אותו שחזור.

הקטין א' בכתבתו של חיים לוינסון: "הושיבו אותי בחקירה על כיסא, שמו לי כיסוי עיניים, אני לא יודע מי, העיף לי סטירה כזו שעף לי כל הראש. לא ראיתי אבל נדמה לי שזה היה עם כף היד. לאחר מכן הושיבו כשגבי לא נשען על גב הכיסא, הייתי אזוק, מקדימה ישב חוקר בכיר צמוד אלי שהרגליים שלו תופסות את הרגליים שלי ודחף אותי למצב חצי שכיבה. בשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר, כאבו לי שרירי הבטן, ירדתי עד הסוף כמו קשת והכל מתחיל לכאוב. תוך כדי זה שהייתי מוטה לאחור ספגתי אגרופים, אני חושב לתוך הירך שלי. זה קרה במשך מספר שעות, מטים את הגב שלי אחורה, מעלים קצת לשנות תנוחה. בשלב מסוים התחלתי לבכות, צרחתי ובכיתי מכאבים"

 

ההודאה במעשה, שאמורה על פי פרמטרים משפטיים להיות מרצון, חוסה תחת עננת האיום הכבד של חזרה לעינויים. "אם זה לא מדבר בעד עצמו, אז מה כן? החקירות במשטרה הוכיחו את זה, ולא יכולה להיות מחלוקת על שהוא הודה שלא מרצונו, רק מכורח העינויים הקשים ומפחד אימים שיחזירו אותו למעצר לסבב עינויים נוסף", אומר אוחיון.

לאימה מפני המשך חקירת הצורך נדרשה השופטת לורך בפסק הדין זוטא בסעיף 187: "אלמנט משמעותי נוסף בחקירות הינו חוסר הוודאות והחשש של הנחקרים מפני מה שעתיד לבוא. מיגל ונצר (חוקר ואיש שב"כ נוסף בחקירה, ט"ו) אישרו כי חלק מעוצמתה ומכוחה של חקירת צורך הינו השפעתה המנטלית על הנחקרים, אשר מצויים בעמימות ומתח רב, ואינם יודעים עד לאן יכולה התנהגותם האלימה של חוקריהם להגיע".

 

להכשיר את השרץ

לאחר כ-22 ימי חקירה ועינויים קשים פגש בן אוליאל בפעם הראשונה את איתמר בן גביר. "זה עורך הדין הראשון שראה אותו, אחרי פרק זמן ארוך מאוד של חקירה, והוא גבה ממנו הודאה מפורטת ביותר, עם כל השתלשלות העניינים, והציג אותה לפני השב"כ. שם עמירם חזר ואמר שהודאתו הוצאה ממנו בעינויים".

עם סיום החקירה הוגשה נגד בן אוליאל הצהרת תובע, ובסיומה הגישה הפרקליטות כתב אישום המבוסס רק על הודאות שנמסרו תחת אימת העינויים. בסרטון השחזור, השייך לחומרי החקירה ומובא בפסק הדין זוטא, רואים כיצד בן אוליאל מסרב לשחזר, ואז נושף בעורפו החוקר מיגל ורומז לו: "מה שדיברנו, עמירם. מה שדיברנו, שום דבר לא השתנה".

שחזור פשע אמור להתחקות אחריו במדויק ולכלול את כל פרטיו. בשחזור של בן אוליאל לא כך היה. "היה פה לחץ אדיר של כל הגורמים על השב"כ, כולל ביבי נתניהו, ראש הממשלה שלנו, איש הימין, ושר הביטחון, שהיו צריכים לספק לעולם את תוצאות החקירה הזו. כל יוקרת השב"כ הייתה מונחת על הכף, וכולם רצו להביא תוצאות", אומר אוחיון. "המטרה סומנה, והחץ נורה".

על פי כתב האישום יצא בן אוליאל ברגל מביתו והגיע למרכז הכפר דומא, עשה בעצמו את כל הפעולות בזירה, ריסס כתובת גרפיטי, הצית את הבית הראשון, ריסס כתובת גרפיטי נוספת, הצית את הבית השני וחזר לביתו ברגל, מרחק של כשעתיים הליכה.

עו"ד אשר אוחיון: "על עניין ההודאות שנגבו תחת עינויים פסק בית המשפט המחוזי שאחרי 36 שעות השפעת העינויים פגה, וההודאות נגבו בשלב זה מרצונו החופשי של בן אוליאל. זה מעושה, מלאכותי, לא כן ולא אמיתי. עינויים משפיעים על אדם שעונה גם אחרי עשרים שנה. עמירם עונה כמה שבועות, ואחרי 36 שעות הוא כבר פועל מבחירה חופשית?! אלו תירוצים לא מכובדים שאיש לא היה קונה, ובהם השתמש בית המשפט"

איך מוסברת בפסק הדין המחוזי אמירתו החוזרת של עמירם במשטרה שהוא הודה רק בגלל העינויים?

"על עניין ההודאות שנגבו תחת עינויים פסק בית המשפט המחוזי שאחרי 36 שעות השפעת העינויים פגה, וההודאות נגבו בשלב זה מרצונו החופשי של בן אוליאל. זה מעושה, מלאכותי, לא כן ולא אמיתי", אומר אוחיון. "עינויים משפיעים על אדם שעונה גם אחרי עשרים שנה. עמירם עונה כמה שבועות, ואחרי 36 שעות הוא כבר פועל מבחירה חופשית?!" הוא שואל רטורית. "אלו תירוצים לא מכובדים שאיש לא היה קונה, ובהם השתמש בית המשפט.

"עמירם אמר מפורשות שוב ושוב שהוא הודה תחת עינויים, ובכל זאת בית המשפט פסל שש הודאות והשתמש באחת, כי חלפו 36 שעות מהעינויים ועד אותה הודאה. עד היום עמירם לא ישן כמעט לילה אחד רצוף בלי שהוא קם מסיוטים. העינויים שעבר זו טראומה! אז אחרי 36 שעות זה נגמר? הרי באמת שאיש לא מאמין לזה.

"ברור שזה מס שפתיים", מסכם אוחיון. "אלו תירוצים דחוקים כדי להכשיר את השרץ. הלוואי שהייתי מאמין שהשופטים מאמינים במה שאמרו, זה מעורר הרבה דאגות בנוגע ליושרה של בית המשפט המחוזי.

"כשרוצים להרשיע אדם אפשר לעשות להטוטנות משפטית. בתי המשפט מומחים בהתנסחויות פתלתלות כדי להכשיר את השרץ. במקרה של הרשעת עמירם בן אוליאל, זה בדיוק מה שעשה בית המשפט. זה לא מתאים למדינה דמוקרטית, אבל אין שום הפגנות על הפגיעה הזו בדמוקרטיה. עמירם פשוט לא בצד הנכון של המתרס".

 

המשך בע"ה בשבוע הבא.