שתהא השלהבת עולה מאליה

 

1.

הרב גרשון אדלשטיין, בן מאה, נפטר. נזכרתי בווידאו קצר שפורסם בימי הקורונה, ונדמה לי שהוא משקף אותו מאוד. תלמיד במצוקה מגיע אליו, בשיא הסגרים והבידודים, ושואל אותו במה צריך להתחזק לפני חג הסוכות.

רובנו בטח היינו חושבים שהוא יגיד להתחזק בתורה, בתפילה, אבל הרב אמר: "להתחזק בהומור!" דווקא בגלל המתח של התקופה. צריך לשמור על כללי הזהירות אבל להקפיד על אווירה נעימה, כיפית ושמחה בבית. הנה התמליל המלא והנפלא של הדברים: "צריך שתהיה אווירה של שמחה בבית. בגלל המצב יש קשיים, צריך להיזהר בכללי הזהירות, אז צריכים לראות שתהיה אווירה נעימה. הומור. לדבר בהומור. לא ברצינות. אווירה נעימה. אווירה של הומור. לא ליצנות, אבל הומור. אווירה של שמחה, אווירה נעימה שתהיה".

מישהו מאיתנו חשב פעם להתחזק בהומור?

כמה פשוט, כמה לא פשוט.

לזכרו.

 

2.

מה ניקח מחג השבועות, חג מתן תורה? לדעתי, במילה אחת: יומי! משהו יומי. לימוד יומי קבוע, קטן או גדול, לבד או בחברותא. לא משנה, העיקר ההתמדה.

לפני כמה שנים נכנס לביתנו הלימוד היומי של ידידיה. הוא לומד מדי בוקר את הדף היומי, דף אחד של גמרא בכל יום. בערב החג ראיינתי אותו על כך בזום, אבל אולי בכלל צריך לראיין אותי, על איך זה נראה מהצד, כי זה משנה הכול. באמת. חצי שעה של לימוד יומי משפיעה על כל היום, של כל בני הבית.

אחריו התחלתי אני בלימוד יומי ושמו חת"ת: חומש, תהילים, תניא. זה לוקח כמה דקות בכל בוקר, אבל גיליתי סוד: מתברר שאם לומדים בכל יום את הקטע היומי בפרשה – מסיימים את כל התורה פעם בשנה. ואם אומרים בכל יום כמה פרקי תהילים – מסיימים בכל חודש את כל ספר התהילים. ואם קוראים כל יום פסקה אחת בספר התניא – גומרים אותו פעם בשנה. לא חשבתי אי פעם שכל זה ישתלב באורח החיים ובלו"ז שלי. יש לכך רק הסבר אחד: יומי.

בחג השבועות קיבלנו מחדש את התורה, ואומרים שצריך לקבל על עצמנו קבלה קטנה, החלטה מעשית טובה אחת. אז ההמלצה החד־משמעית שלי היא: יומי. לא סתם גם לקטע הזה קוראים 'החלק היומי'. המחויבות היומיומית, זה הסיפור.

אז מה היומי שלכם?

 

3.

בימים אלו מלאה שנה לפטירת הרב אורי זוהר. יש לי כל כך הרבה סיפורים אישיים לספר, אבל לאחרונה שמעתי ממדריך נוער סיפור שנגע בי מאוד:

אחד החניכים שלו עבר תקופה מבלבלת, לא פשוטה. מישהו אמר למדריך שכדאי לו לשלוח את הנער לראות את הרב אורי זוהר מתפלל מנחה. "תפילת מנחה רגילה, ביום חול רגיל?" שאל המדריך. כן, הייתה התשובה. לא תפילת נעילה של יום כיפור, לא מעמד מרגש של ברית מילה או חתונה, סתם לקפוץ אחרי הצהריים לבית הקטנטן ברחוב זיכרון יעקב בירושלים ולראות את הרב אורי יוצא לבית הכנסת הסמוך, לתפילת מנחה.

כך היה. הנער הציץ וחזר נלהב ומתפעל. האירוע – בלי שום מפגש בינו לבין הרב אורי – השפיע עליו לטובה.

מה הסיפור כאן, בעצם? ובכן, תפילת מנחה רגילה ויומיומית של הרב אורי לא הייתה דבר רגיל. שום דבר אצלו לא היה רגיל, אפור ויומיומי. הכול היה נכון ומדויק, חשוב ויקר, קדוש ומרומם. לא רק תפילה, גם ריאיון לטלוויזיה. כל שנייה בראיונות הרבים שלו איתי הייתה מחושבת, עם משמעות. אני מקשיבה להקלטות של שיחות טלפון ממנו ומגלה איך הכול נעשה במלוא הנוכחות והכוונה, עם הזוהר המיוחד שלו.

אנחנו חיים בעולם של חוויות קצה, של אירועי שיא. מחפשים ריגושים, שיאים, לייקים, כבוד. מזפזפים. גוללים. מתעדכנים. חושבים שכדי לבלות צריך לצאת, לא להתכנס. הרב אורי עבד על עצמו עשרות שנים כדי שהריגוש יישאר פנימי, כדי שההתחדשות תהיה בתוך החיים שלו, כדי שהעבודה הרוחנית שלו והעמל לתקן את עצמו יהיו מרכז חייו.

חוזרים בתשובה רבים מתלהבים רק בהתחלה. הוא התלהב כל יום מחדש. והוא לא התחרה עם אף אחד, רק עם עצמו, כדי להיות היום גרסה טובה יותר של עצמו משל אתמול. רובנו לא נגיע לרמה כזו. אבל הרב אורי הוכיח שיש לאן לשאוף.

 

4.

נהוג לחשוב שרוב הזמן אנחנו רבים ומפולגים, אבל יודעים להתאחד מול אויב משותף. רואים זאת במלחמות, במבצעים צבאיים, אפילו בקורונה. איום חיצוני מגביר את תחושת הערבות ההדדית שלנו, ואז אנחנו נזכרים מי האויב האמיתי ומי אח אמיתי.

זה יפה וחשוב, אבל לא מספיק. חג השבועות, החג של מעמד הר סיני, מעלה אותנו לרמה חדשה של אחדות.

במתן תורה, לראשונה, לא ברחנו מפני אף אחד, אלא באנו בשמחה לקבל את הזהות שלנו. לא הצטופפנו אחד לצד האחר בגלל הנאצים, האנטישמים, חיזבאללה, חמאס או כל איום אחר. פשוט בחרנו להיות ביחד ולקבל את עשרת הדיברות.

זו לא הגדרה על דרך השלילה אלא על דרך החיוב. לא ממה אני מפחד, אלא מה אני רוצה להיות. זוהי הכותרת האמיתית: בחג השבועות אפשר לעלות לשלב גבוה יותר – אחדות סביב הסיפור המשותף שלנו.

שנזכה.

 

5.

אין לי אף תמונה מהמעמד הנפלא הזה, וטוב שכך. הנה ניסיון לתאר אותו במילים: כשהשמש זרחה על רחבת הכותל המערבי ביום שישי בבוקר, בחג השבועות, היו שם עשרות אלפי אנשים.

החלטתי לבדוק רגע מי הם: בסיבוב קצר סביבי פגשתי קהילה שהגיעה מהעיר מעלות לערוך את החג בירושלים, ובית כנסת שהגיע מערד.

לידי ברחבה עמדו שתי קבוצות. תיכון יהודי מניו יורק ותיכון יהודי מלוס אנג'לס. "זו הפעם הראשונה שלהם", אמרה לי המנהלת מלוס אנג'לס, "ורואים בזמן אמת שהם יזכרו את זה לכל החיים. בשנה הבאה בחג השבועות הם כבר יהיו בקולג'…"

 

ובסמוך: תפילה בשירה ובריקודים עם אהרון רזאל. פגשתי שם את דניאל מאור, עם קבוצת סטודנטים גדולה של פרויקט 'נפש יהודי'. לפני ארבעה ימים הוא נבחר לתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים ב'שערי מדע ומשפט'. הוא בא להודות, ולהתפלל.

הבאה בתור אמרה לי ששמה אריאלה. "אבל זה השם שלי רק יומיים", חייכה. מתברר שהיא נולדה בפרו, בשם ליאונלה, ותמיד הרגישה שם זרה. היא התגיירה ממש בערב החג ובחרה שם יהודי. עכשיו היא פה, מוקפת בחברות שליוו אותה בתהליך, חוגגת לראשונה את חג מתן תורה כיהודייה.

היו אנשים רבים שלא ניגשתי אליהם. לא רציתי להפריע לריכוז, להתלהבות, לתפילה. היה ברור שהם אחרי 'תיקון ליל שבועות', המסורת של הלילה המיוחד הזה. חז"ל כותבים שמי שלומד תורה בלילה – חוט של חסד מופיע על פניו ביום. האם אפשר באמת לראות זאת? נדמה לי שכן.

טוב, אלה התשובות רק במטרים ספורים סביבי. תכפילו את זה בעשרות אלפים שהיו שם ובעוד מאות אלפים בכל רחבי העולם היהודי. או בעצם, איך אמר לנו מישהו שארגן מניין של מג"בניקים שקמו מאוחר, כי שמרו עלינו כל הלילה? "אתם מתרגשים פה? תכפילו פי מיליון, ותבינו איך נראה מעמד הר סיני".

 

6.

זמר מתחיל שעולה לגדולה – עלול להשתנות ולהפוך לשחצן מנותק. יזם צעיר שמתעשר והופך למיליונר – יכול לאבד את שלוות הנפש שלו ואת מידותיו הטובות. הסכנה הזו אורבת לכולנו, גם במקרים קטנים יותר. כל אחד יכול לקבל תפקיד, להגיע לעמדת השפעה ולא לעמוד בניסיון.

בשבת קראנו בפרשה את ברכת הכוהנים המפורסמת, שנפתחת במילים: "יְבָרֶכְךָ ה' – וְיִשְׁמְרֶךָ". רבי חיים בן עטר מסביר בספרו 'אור החיים': ככל שהברכה גדולה יותר, כך צריך יותר שמירה. יש חשש שהברכה עצמה תגרום לך להתגאות, לשכוח מאין באת, להתבלבל ולאבד את הכול.

האדם צריך לומר: שמור עליי מפני הצלחתי. אני רוצה לשלוט בה ולא לתת לה לשלוט בי. ברכה של עושר ושגשוג זה לא מספיק. דווקא כשהם מגיעים, דווקא כשאנחנו חווים הצלחה – צריך גם להיות ערניים, לשים לב להשלכות, להישמר.

שנזכה כולנו ל"יְבָרֶכְךָ ה' – וְיִשְׁמְרֶךָ".

 

7.

כולנו מכירים את זה: אנחנו ניגשים לסלולרי רק כדי לשלוח מייל או לשלוף מספר טלפון של איש קשר, וקולטים שקיבלנו כמה הודעות בוואטסאפ. אנחנו עונים ואז מפתחים שיחה עם כמה אנשים במקביל, ובינתיים כבר נכנסים לאפליקציה של הבנק וגם מתעדכנים בחדשות או מחפשים מה חדש באתרי הקניות… בלי לשים לב אנחנו מוצאים את עצמנו שקועים במסך דקות ארוכות, כשהמייל שבשבילו ניגשנו אליו מלכתחילה בכלל נשכח.

בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, יש הנחיה מיוחדת כיצד להדליק את הנרות במנורה בבית המקדש: צריך לקרב את האש אל הנר שמדליקים, עד שהוא מסוגל לדלוק באופן עצמאי. "עד שתהא השלהבת עולה מאליה", כותב רש"י. צריך לעבוד ולהתאמץ ולהדליק את האש, אבל לא להמשיך הלאה לפני שהיא בוערת לבד. רק אז, כשהמשימה בוצעה במלואה, אפשר לעבור לנר הבא.

חני ויינרוט ז"ל שמה לב לתנועה הנפשית שהדרישה הזו יוצרת אצל המדליק: הוא צריך לעבוד לאט, בסבלנות, להדליק נר אחרי נר ולא לרוץ קדימה אל הנר הבא בתור לפני שהנר הקודם דולק כראוי. הוא לא ממשיך אל המשימה הבאה לפני שהמשימה הקודמת הושלמה עד תום. הוא לא קופץ בין מטלות.

בתקופה שבה הטכנולוגיה מקצינה יותר ויותר את הפיזור ואת הסחת הדעת שלנו, חני כותבת שיש כאן תזכורת: צריך לעבוד צעד אחר צעד, במתינות, בריכוז ובתשומת לב.