הרב ראובן ששון
בפרשתנו הציווי על נר התמיד: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צווה ה' את משה". ורש"י מבאר במקום, "ויעש כן אהרן – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". והדבר קשה, וכי שבח הוא לאהרן הכוהן שלא שינה ממה שה' ציווה?! וכי את אהרן הכוהן צריך לשבח שעשה לפי ההלכה ולא שינה?! הלא אפילו הדיוט שבישראל לא ישנה ממה שה' ציווה, קל וחומר אהרן הכוהן במלאכת בית המקדש!
יש מקום לבאר את העניין במובן פנימי ועמוק וללמוד ממנו יסוד גדול לעבודת המקדש, למדרגת עבודת הצדיקים. ייתכן אולי לומר ששבחו של אהרן שהדליק והעלה את הנרות אך ורק מכוח הציווי הא-לוהי, ולא מתוך מניע של חשקו האישי. ואף אומנם שגבר וגבה מאוד חשקו וערגתו אל מלאכת הדלקת הנרות, הצליח לבטל לגמרי כל רגשי עצמותו ולעשות אך ורק מכוח הציווי עליון. וזהו 'שלא שינה', כלומר שלא שינה מאומה מהמניע הפנימי, אלא עשה זאת מתוך התבטלות גמורה לרצון ה', בלי שום תערובת של רצון אישי מצידו.
הרי זה כמו לימוד תורה לשמה – ללמוד אך ורק מתוך הרצון הטהור שאור התורה יתגבר בעולם, ולא משום מניע אישי. כן גם בעבודת המקדש – עבודת המקדש היא עבודה עליונה בשם כל ישראל, והציווי הא-לוהי הוא הביטוי השלם והעליון של עבודה זו. אהרן הכוהן ביטל לגמרי את הרגשת הישות שלו, עד שהרצון הא-לוהי הופיע בו בצורה שלמה ומאירה, בלי שום צמצום ונגיעה אישית. וכך ההארה של כלל עם ישראל התעצמה בו בשלמות בלי הרגש אישי כלל ועיקר.
זוהי מעלתו של אהרן הכוהן, שהיטיב את הנרות. והוא רמוז בכתוב "ויעש כן אהרן… כאשר ציווה ה' את משה", והיינו בהתאמה מדויקת אל הציווי, לשון 'צו' המורה לעשות את הדברים מכוח ההארה הא-לוהית שמוארת במילה צו, ולא מכוח הרצון והבחירה האישית.
נראה שהיסוד הזה, להתבטל לכלל עם ישראל, רמוז בעצם הדלקת הנרות. מבואר בספרים שששת הנרות מכוונים לכללות נשמות ישראל, והנר המערבי, המרכזי, מכוון כנגד אור השכינה, שהיא האור הכללי של ישראל, בחינת שכינה שבמערב, אשר 'מערבת' ומחברת את ישראל להיות אחד.
הציווי הוא להדליק את הנרות אל מול פני המנורה, והיינו לחבר את הנרות להיות אחד ממש עם גוף המנורה ועם מרכזה – הנר המערבי. כתוב שהיו הנרות מכופפים עצמם כנגד הנר המערבי, להורות על האיחוד הגמור של ישראל.
מיהו זה אשר יצליח לאחד את ישראל, והיינו שיהיו כל הנרות פונים לנר המערבי? דווקא מי שהדליק את המנורה בשם כל ישראל. וכך זכה אהרן, "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", והיינו שאיחד ממש את הנרות עם מקורם הכללי, אור השכינה. וכל כך למה? מפני שהיה בעצמותו בטל ומבוטל, ללא הרגשת ישות פרטית כלל, ועשה מעשיו רק "כאשר ציווה ה' את משה" ולא מתוך חשק ומניע אישי.
אפשר שהעיקרון הזה נכון לגבי כל עבודות הכוהנים בבית המקדש, שנאמר בהן 'צו', שהוא לשון זירוז, שיכירו עומק עבודתם שהיא בשם כל ישראל. שהנה נכספה וגם כלתה נפשם אל עבודת המקדש, מה רב טובה, מה מתוקה אורה. אין עונג ושמחה גדולים מזה. בקלות רבה יכולים הם הכוהנים לגשת אל המלאכה מתוך חשקם האישי ורצונם הפרטי. וצריכים הם לגשת אל המלאכה דווקא בשם כל ישראל ולא בשם עצמם. מוכרחים הם שלבבם יאיר ויזריח אור של כלל עם ישראל, ולא יהיה ממולא אך ורק בשמחה אישית על היותו קרוב אל מרומי הקודש ועובד עבודה עליונה.
הכוהן המקריב את עולת איש לא היה מרגיש עצמו יותר משהרגיש וחש את זולתו, את כללות עם ישראל. זוהי מעלתו של אהרן, שהוריש לזרעו אהבה גמורה לישראל עד שמכוחה יבואו אל המגמה האדירה והעמוקה במלאכת הקורבנות, להתרומם מכל הרגשת עצמם ולמסור עצמם יפה יפה לשם הציבור בשם כל ישראל, "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה ביחודא שלים בשם על ישראל".
לאור זאת נלמד יסוד גדול בעבודת ה': ככל שהאדם יתעצם בדבקותו בעם ישראל, עד שבכל ליבו בטל לגמרי, ללא הרגשת עצמו כלל, ומאוחד בכל עוז עם פנימיות נקודת הלב, אור השכינה יוכל לפעול לעורר בכל לבבות ישראל את אור האחדות הפנימית ולהעלותם, 'להעלות את הנרות', ממציאות של פירוד אל האחדות הגמורה, אל הגנוז בתוכיות נקודת הלב של כולם, "אל מול פני המנורה", להיות אחד ממש באהבה עזה ואדירה. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". שנזכה!
