בואו נתחיל מהאמת: יש לי חולשה לאוכל, ובדיוק מהסיבה הזו הרגשתי ממש טוב כשנכנסתי לחדר האוכל של מלון לאונרדו בירושלים בשבועות.
שיעורי תורה, הליכה לכותל, תפילה, תוכן, קדושה והתעלות באחד מהחגים הרוחניים שיש, הכול נכון. אבל נזיר אני לא, וכן, בואו נקרא לילד בשמו: שמונה סוגי בשר, אסאדו, רק תבחר. ממולאים. דגים. קינוחים מפונפנים. הכול בשפע. בכמות. ואני רק עסוק בשאלה החשובה באותו רגע ביקום: מאיפה מתחילים? ואיך אני בכלל אמור להכיל את כל הטוב הזה?
כעבור שעה הייתי מפורק. ושבע. ולא יכול להכניס קיסם. ופתאום כל האוכל המטורף הזה שנשאר נדמה עליי כסרח עודף. מי צריך בכלל כל כך הרבה אוכל?
למחרת בבוקר שוב אותו סיפור: ארוחת בוקר חלבית, מיליון סוגי גבינות, קרמים, פסטות, מוקפצים. ואני? בשמיים. איזה טוב ה'. אז חזרתי והעמסתי והלכתי ובסוף שוב הגעתי לאותה נקודה כמו אתמול: שבע עד הראש ולא מבין בכלל מה אני עושה פה ומי צריך בכלל כל כך הרבה אוכל שאני אפילו לא יודע אם הוא מגיע כחסד לאנשים הרעבים שהיו יכולים ליהנות ממנו כל כך.
אלא שבערב השני, בליל שבת, נחתה עליי הרגשה מוזרה: חדר האוכל כבר לא עושה לי את זה. אבל ממש. שום התרגשות, כלום. "תגיד", שמעתי את הקול המוכר והפנימי נוזף בי: "אתה אמיתי? הכול בסדר? אנחנו מדברים על אותו אבינועם? אתה לא להוט להיכנס לחדר האוכל? זוכר שיש שם שמונה סוגי בשרים? הלו, בן אדם, הכול טוב?"
אבל ככל שחשבתי על זה הרגשתי שהלהט פשוט התפוגג. עבר. תכלס, כמה אפשר לאכול? עוד בשר ועוד עוף ממולא? הנשמה רוצה יותר. אלא שאז הרגשתי שפתאום נפל לי אסימון. מין תובנה כזו חדה, ברורה, מדויקת.
הבנתי שהעשירים האלה, הטחונים, אלו ששוחים בכסף ויש להם בבית אמבטיות מצופות זהב, אלו שטסים בכל שני וחמישי במחלקה ראשונה לחופשת סקי באלפים השווייצריים, וכן, גם הטייקונים הגדולים והמיליארדרים שטסים במטוסים פרטיים ויש להם שף פרטי שמתלווה אליהם לחופשה בקריביים, אלו שמחליפים מכוניות כל שנה, משייטים בטסלה שלהם והחליפו רק השנה את הקרמיקה של הבריכה המחוממת בבית, ובכן, גם הם לא באמת מאושרים יותר ממני. הם התרגלו לעושר הזה כמו שאני התרגלתי לחדר האוכל של לאונרדו.
פתאום אני קולט כמה נכון המשפט ששפע חומרי יוכל לשמח אותך בנקודת זמן מאוד ספציפית, ובסופו של דבר כמו גפרור סופו לדעוך.
בשבועות השנה שוב הזכרתי לעצמי והבנתי למה אושר אמיתי לא תלוי בכמות הבשרים או הגבינות או המטוסים שיש לך. הוא תלוי בתפיסת העולם ובדברים החשובים באמת של החיים. ואיזה מזל שהם לא נמצאים דווקא בבית מלון זה או אחר או בסופשבוע מפנק אלא עמוק עמוק בלב שלך.
