רשות הדיבור נשא

 

כלה קרואה בנעימה

נחשיקו

"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זֶה מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ" (תענית כו ע"ב)

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הַגְבִּיהַּ פְּנֵיהֶם אֶל עַל וְיַבִּיטוּ קָדִימָה, אֶל הַיַּעַד

הַכֹּה מְצֻפֶּה וּמְיֻחָל

יוֹם וְעוֹד יוֹם נִסְפָּר

כָּל יוֹם וּמַשְׁמָעוּתוֹ

וְרַק בְּהִשָּׁלֵם כֻּלָּם

נָבוֹא אֶל יוֹם חֲתֻנָּתוֹ

וְדָרְשׁוּ: זֶה מַתַּן הַתּוֹרָה

בְּרִית כְּרוּתָה לַשָּׁמַיִם

וְעַד כָּל פִּרְטֵי גֶּשֶׁם וָחֹמֶר

יָאִיר אוֹרָהּ שִׁבְעָתַיִם.

וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָלְאָה נִשְׁאַף

אֶל יוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

וְדָרְשׁוּ: זֶה בִּנְיַן הַמִּקְדָּשׁ

שֶׁתִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּקִרְבּוֹ

וְאוֹרוֹ עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן יָאִיר

לְהַזְכִּיר יְשֵׁנֵי מַכְפֵּלָה

שֶׁיֵּעוֹרוּ לִשְׂמֹחַ בְּלִי דַּי

עִם בְּנֵיהֶם בְּשִׂמְחַת הַכַּלָּה!

וּבְנֶחָמַת צִיּוֹן נְנֻחַם

וְשִׁירָה חֲדָשָׁה נְרַנֵּן

וּבִנְיַן שָׁלֵם עֲדֵי עַד

בַּכְּלָל וּבַפְּרָט נְכוֹנֵן.

בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אכי"ר.

 

מרתון מסוגלות

הרב זאביק חבר, ר"ם בישיבת צביה אילת

בשנים האחרונות אני חש שכמחנך וכהורה המתנה הכי גדולה ואולי במידה מסוימת גם החשובה ביותר שאני יכול להעניק לתלמידים שלי היא "תחושת מסוגלת", או כפי שנהוג לצטט את דבריו של האר"י הקדוש לתלמידיו, "החזיקו עצמכם גדולים!"

היכולת לתת לאדם הזדמנות לגלות את עצמו, למצוא יכולות וכוחות רדומים שטמונים בו, ובכלל לעזור לו להאמין בעצמו ובערכו העצום והבלתי תלוי היא זכות עצומה, ובעיניי זו גולת הכותרת שלנו כמחנכים, כמי שאמורים להצמיח את הדור הבא.

כשהרב קוק כתב "יש לך כנפי רוח" אני לא בטוח הוא התכוון שזה יהפוך לשיר, אבל ברור לי שהרב רצה שהדבר יבוא לידי מעשה, שנעזר לעצמנו ולסובבים אותנו להאמין שבאמת יש לנו "כנפי נשרים אבירים".

חיפשתי אתגר משמעותי לכיתה, והאמת גם משהו שיאיים עליי. אני די בכושר, אבל ריצה זה תחום שמאז ומעולם עשה לי ממש רע. לאורך השנה דיברנו גם על היכולת שלנו לצמוח, לחזק את הדימוי העצמי וכו' ואת העובדה שכשאנחנו מוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלנו, אנחנו יוצרים הזדמנות גדולה של צמיחה – וכמובן יש גם אפשרות של נפילה. האמת היא שכל מי שהכיר אותי הופתע שלקחתי דווקא ריצה, אבל הרגשתי שנכון שהתלמידים שלי יראו אותי מתמודד עם אתגר שהוא קשה לי ובהחלט מאיים עליי.

לא פעם במהלך הריצות, ברגעי קושי, מצאתי את עצמי מקבל עידוד מתלמידים שבכיתה חווים את עצמם כחלשים, ועכשיו לא רק שהם חזקים ומובילים אלא אני זקוק לעזרתם, והם בשמחה יעשו הכול כדי שאנו וכל חברי הקבוצה נעמוד במשימה. אלו ללא ספק היו רגעים משמעותיים ומיוחדים. היכולת של כולם להתמיד באימונים פעמיים בשבוע ובהמשך שלוש פעמים בשבוע, בתזמון היציאות הביתה, המתכונת, הבגרויות. כמו בכל תהליך קבוצתי היו לנו עליות והיו ירידות, אחד פתאום עזב, אחר הצטרף. הרבה עידוד קבוצתי, דרבון הדדי, עבודה על לכידות ועל שותפות לדרך.

לאורך התקופה אחד מהתלמידים, שילה קרנר, קיבל עליו את ריכוז הקבוצה ולמעשה היה אחראי לתוכנית האימונים, והוא שהצעיד את הקבוצה לקו הסיום. בריצת העשרה קילומטרים השתתפה כמעט כל הכיתה, וזה בהחלט היה השיג מרשים ומספק. בחצי המרתון השתתפו כעשרה תלמידים מהמחזור, ואף שבמהלך הריצה הם נתקלו בקשיים מנטליים וגופניים, הם עמדו ביעד ואפילו הגיעו בזמן מרשים ביותר.

אין ספק שאתגר חצי המרתון הוא רק משל, דוגמה ממשית לאתגר שנראה בהתחלה בלתי אפשרי, ובעזרת התמדה והשקעה פשוט ראינו מול עינינו את ההתקדמות המרשימה, כמו שנכתב על החולצה לריצה "מה שקשה עושים. הבלתי אפשרי לוקח קצת זמן". אני מאוד מאמין במשפט הזה. העם שלנו הוא ההוכחה לכך.

 

ארץ אהובה

יוסף סנדו

אַלְפַּיִם שָׁנָה הִתְפַּלַּלְנוּ והִתְפַּלַּלְנוּ

כַּמָּה פְּעָמִים הִתְעוֹדַדְנוּ וְשׁוּב נָפַלְנוּ,

מֵרְדִיפוֹת וּמִפּוֹגְרוֹמִים נִצַּלְנוּ

וְתָמִיד אֶל עֶבְרֵךְ הִסְתַּכַּלְנוּ.

 

אֶרֶץ אֲהוּבָה הִתְגַּעְגַּעְנוּ אֵלַיִךְ

אֶל מִצְווֹתַיִךְ וְאֶל מְתִיקוּת פֵּרוֹתַיִךְ,

אֶל טָהֳרַת אֲוִירֵךְ הַמַּחְכִּים

וְאֶל קְדֻשַּׁת הַנּוֹפִים הַיָּפִים.

 

נָא סִלְחִי עַל שֶׁעָזַבְנוּ אוֹתָךְ

עַל שֶׁלֹּא מַסְפִּיק כִּבַּדְנוּ אוֹתָךְ,

נָשׁוּב לִשְׁמֹר עַל מִצְווֹתַיִךְ

וְלָתֵת לָךְ אֶת מְנוּחוֹתַיִךְ.

 

נִטַּע וְנִשְׁתֹּל בְּשִׂמְחָה

תָּמִיד לְפִי הַהֲלָכָה,

נַמְשִׁיךְ לְהַפְרִיחַ אֶת הַשְּׁמָמָה

עִם הַגּוּף וְעִם כָּל הַנְּשָׁמָה.

 

בְּעֶזְרַת ה' הָאֱ-לֹהִים

נִגְאַל אֶת כָּל הַשְּׁטָחִים,

נְטַפֵּחַ אֶת כָּל הָרְגָבִים

וְנִשְׁמֹר לָךְ אֱמוּנִים.

 

צעדי געגועים

טליה אביעד

מְנַסִּים

מִתְיַגְּעִים

נוֹפְלִים וְקָמִים.

מַמְשִׁיכִים

וּלְאַט לְאַט מְבִינִים.

 

הַצְּעָדִים קְרֵבִים

צַעֲדֵי גַּעְגּוּעִים.

מִכְתָּבִים מִכְתָּבִים

אֶל הַשָּׁמַיִם מַגִּיעִים

 

הַשִּׂמְחָה מַתְחִילָה לָגַעַת

הוֹלֶכֶת וּבוֹקַעַת

מַקְשִׁיבָה, רוֹקַעַת.

דּוֹמַעַת

 

תֶּכֶף נִרְאֶה אֶת הַטּוֹב

וְנַמְשִׁיךְ לֶאֱהֹב

הַגְּאֻלָּה בּוֹא תָּבוֹא

בְּקָרוֹב

 

וְאָכֵן מַגִּיעָה הַבְּשׂוֹרָה

מִתְעַצֵּם אוֹר הַתּוֹרָה

לְכֻלָּם הוּא יַגִּיעַ

חַכּוּ וְהוּא יוֹפִיעַ

 

רוּת שֶׁל חֶסֶד

רֵעוּתָא

 

אִם חָשְׁקָה נַפְשֵׁךְ

לִלְמֹד כַּמָּה שָׂכָר טוֹב

לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים,

גַּלִּי אֶת מְגִלַּת רוּת.

 

אִם חָשְׁקָה נַפְשֵׁךְ

בְּבִנְיַן עוֹלָם,

בְּבִנְיַן עַצְמֵךְ,

בְּחֶסֶד,

גַּלִּי אֶת מְגִלַּת רוּת.

 

 

אוֹתָה רוּת שֶׁל חֶסֶד,

הַשּׁוֹזֶרֶת בְּתוֹכָהּ

סוֹדוֹת.

אוּלַי גְּלוּיִים,

כֵּיצַד

חֶסֶד מְסוֹבֵב חֶסֶד

דְּבֵקוּת מוֹבִילָה לִדְבֵקוּת

וּמַאֲמָץ מֵבִיא לִגְאֻלָּה.

 

אִם חָשְׁקָה נַפְשֵׁךְ

לִפְגֹּשׁ

אֵשֶׁת חַיִל

שֶׁעַמֵּךְ עַמָּהּ

וֶאֱמוּנָתֵךְ אֱמוּנָתָהּ

שֶׁכְּדַאי לָךְ לָלֶכֶת

בִּנְתִיבֵי הַחֶסֶד שֶׁהָלְכָה

פִּתְחֵי לִבֵּךְ לָאֶפְשָׁרוּת

לִדְבֹּק בִּמְגִלַּת רוּת.

 

אַלִּיפוּת נִתֶּנֶת בַּמִּדְבָּר

 יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֵרְבֵּרְג

 

אוֹמְרִים שֶׁשּׁוֹמְעִים רַק אֶת מִי שֶׁצּוֹעֵק,

דּוֹחֵף,

שֶׁשֶּׁלּוֹ הֲכִי חָשׁוּב, וְאֶת הָאַחֵר דּוֹחֵק.

אָז אוֹמְרִים.

 

אוֹמְרִים שֶׁכָּרִיזְמָה מַגִּיעָה בַּהֲנָפַת יָדַיִם,

שִׁנּוּי טוֹן,

עֲלִיָּה וִירִידָה,

תְּזוּזָה, לֹא לְהִשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם.

אָז אוֹמְרִים.

 

אוֹמְרִים שֶׁכְּדֵי לִכְעֹס צָרִיךְ לְהוֹצִיא,

לֹא לְהַשְׁאִיר בִּפְנִים,

מָה יַעֲזֹר הֲרֵי כַּעַס הַפָּנִים?

אָז אוֹמְרִים.

 

אוֹמְרִים שֶׁכְּדֵי לִגְבוֹהַּ

צָרִיךְ לִכְרוֹת בּוֹר לָאַחֵר,

כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר בְּפִסְגָּה

כָּל אֶמְצָעִי קָדוֹשׁ.

אָז אוֹמְרִים.

 

אוֹמְרִים שֶׁכְּדֵי לִהְיוֹת מְכֻבָּד

מַסְפִּיקָה חֲלִיפָה,

זֶה מִתְגַּבֵּר עַל הָאֹפִי,

אֵין בְּכָךְ דֹּפִי.

אָז אוֹמְרִים.

 

אוֹמְרִים שֶׁהַמַּצְלִיחַ,

הַדָּם עוֹלֶה לוֹ לַמֹּחַ,

אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה,

בְּרֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם,

בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

אוֹמְרִים.

 

הר סיני

סיון דנציג

יש רגעים בחיים שאנחנו כמו הר סיני,

ענווים, שקטים וצנועים.

לא מחפשים שעלינו ייתנו את התורה,

נחבאים אל הכלים.

מאחורי האורות והברקים

נבהלים

נסים

צועדים לאחור.

מפחדים להיפגש עם האור.

 

ויש רגעים בחיים

שאנחנו מקבלים את התורה

בעוז והדר.

מלאות ושמחה

קולות וברקים.

 

ככה בחיים

כמו שני הפכים.

שני לוחות הברית

שמשלימים לאחד,

בלעדיהם אני נאבד.

 

רק להיום

אדר י'

לאבד עניין בזמן

לשמוח כאילו אין מחר

בלי להרגיש לרגע

שזה רק רגע שנגמר.

לחיות כאילו כל החיים לפניך

למחוק את המשפט ״רק להיום״

ולעשות מעשים טובים יומיום, יומיום

להתחיל להגשים כל חלום

לחייך ולשמוח כל יום.

זה בסדר גם לנוח

לתת לנפש להירגע

אבל להתמקד בטוב

לא לתת מקום לרע.

יש בך אור שהוא רק שלך

תשתמש בו בזמן החשכה

״כל ניצוץ הכי קטן, מנצח כל חושך הכי גדול"

וככה גם אצלך בלב

אתה אור גדול

אין לי ספק שתנצח כל מכשול.

תאסוף את הרסיסים של הלב

והוא יחזור לפעום ולהיות אוהב.

 

 

כוחנו באחדותנו!

אביחי שושן

 

חיל אוויר ושריון

תת-אלוף וטירון

 

ימין ושמאל

נושאים בעול

 

דתיים וחילונים

פנים אל פנים

 

גם כשבחוץ משתוללת סערה

יחדיו קיבלנו את אותה התורה

 

זאת שהפכה אותנו מעבדים לאומה

ארץ ושליחות – שתי וערב בבגד יומה

 

רגבי האדמה הזאת כולם שלנו

נגמרה הגלות ואל הבית חזרנו

 

אנחנו הרבה יותר גדולים מכל הפגנה

צועדים פה יחד בעולם כבר 3,335 שנה

 

נזכור מאין באנו ולאן פנינו

נצפה ונייחל לביאת משיחנו

 

כי בסוף באמצע ובהתחלה

זאת לא הכנסת ולא הממשלה

 

זה אנחנו שנצטרך לפתוח את תעודת הזהות

להיזכר שכתוב שם – יהודי – וזאת כל המהות

 

כולנו אחד, יהודים!