פרשת הודאתו של עמירם בן אוליאל באחריות לשרפה בכפר דומא אינה יורדת מהכותרות. כזכור, בשנת 2015 התרחשה טרגדיה בכפר זה, הכפר היחיד השוכן מזרחית לכביש אלון, כאשר כמה בני משפחה אחת נשרפו. באחד מקירות הבית הופיעה כתובת גרפיטי "נקמה", והדבר העלה את החשד שיהודים ביצעו את הפשע.
חודשים אחדים לאחר השרפה נעצר בן אוליאל בחשד למעורבות במעשה. בשעות בין הערביים של ערב שבת נתנו פרקליט המדינה והיועמ"ש אור ירוק לחקור את בן אוליאל בעינויים. בעקבות העינויים הודה בן אוליאל בביצוע המעשה ושִחזר אותו לפי הנחיות החוקרים. בן אוליאל הורשע על פי הודאתו זו ונידון למאסר עולם. הוא נמצא בבידוד במשך שנים רבות, בתנאים קשים, ואפילו הקשר עם משפחתו נמנע. את בתו היחידה בת ה־8 הוא יכול לחבק פעם בשבועיים לעשר דקות.
התגובות לאירוע, בישראל בכלל ובקרב המתנחלים בפרט, דורשות התייחסות ובחינה יסודית של כמה תופעות מדאיגות ומטרידות בישראל, שחלקן אף אופייניות ליהודים וגלותיות במהותן. לשם כך יש לעיין בכתביהם של מנהיגי התנועה הרביזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.
ראשית יש לומר כי הימצאותן של כתובות בעברית אינה בהכרח מצביעה על אשמת המתנחלים, או 'נוער הגבעות'. חשוב להדגיש כי היו מקרים שבהם רוססו כתובות בעברית בידי ערבים, ולא רק ביו"ש. ואם הפרשה הזו תתברר כעלילת דם, הרי גם בכך לא יהיה כל חדש. בשנת 1913 נרצח בקייב ילד אוקראיני. עלילת דם שנרקמה האשימה ברצח יהודי בשם מנדל בייליס. בעקבות משפט בייליס כתב זאב ז'בוטינסקי את מאמרו 'במקום סנגוריה': "עד עכשיו היו מסדרים לנו רצח דתי בידיים בלתי זריזות ובאופן גס… אפשר שיימצא אומן מושלם שיעבד תוכנית, יחשב מראש את כל האפשרויות… באופן שיוצר רושם מדהים… בין האנטישמיים יש אנשים בעלי תרבות, ומאידך גיסא יש אנשים עשירים מאוד ובעלי יכולת גדולה, שיש בכוחם להשתמש באמצעי זיוף בדוקים ומנוסים מאוד. לא כל כך קשה בימינו למצוא גם בר־נש יהודי שיישבע לשקר".
לאחר האירוע בדומא התראיינו דמויות מוכרות ובולטות מקרב המתנחלים והביעו זעזוע מהמעשה. ניתן להניח שנטילת האחריות הנמהרת על האירוע מצד המתנחלים, הייתה רוח גבית למחלקה היהודית בשב"כ, שעליה הוטל לחקור את הפרשה. התנצלות אותם מתנחלים נפלה כפרי בשל לידי השב"כ. עיון בספרים שכתבו ראשי הארגון לשעבר, מלמד על איבה מושרשת ומוטמעת השוררת בארגון כנגד המתנחלים.
כך למשל ספרו העלילתי של כרמי גילון, 'משיח אכזר', מתאר מזימה של רבנים מהציונות הדתית להקמת מחתרת שבעזרת פעולות טרור ברחבי הארץ וסנקציות בינלאומיות יובילו להרס המשטר הדמוקרטי בישראל. מטרתם העליונה היא "לבנות תשתית רוחנית הלכתית, שתקים מלכות סנהדרין".
עוד מתאר גילון בספר ביצוע תוכנית שטנית של קצינים מהציונות הדתית לרצוח ערבי תמים, למלכד את גופתו ולהניחה מאחורי ארון קודש, כדי שיתפוצץ בעיצומה של קריאה בתורה של חתן בר מצווה בבית כנסת רפורמי בתל אביב, וכל זה אגב חילול שבת. השאלה העולה היא: האם מישהו מאמין שיש רב שיורה הלכה כזו? או כלשון הספר: "אתה מעלה על דעתך שיהודים ירצחו יהודים בדם קר?" בכריכת הספר נכתב שמדובר על "מעשים שאינם רחוקים מאוד ממקרים שהתרחשו, ושמתרחשים ושעלולים להתרחש בקרבנו".
עמי איילון היה זה שהחליף את גילון כראש השב"כ, לאחר שהלה כשל במשימה הראשונה במעלה של השב"כ – הגנה על הדמוקרטיה, כאשר במשמרת שלו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. איילון החרה החזיק אחרי גילון ביחסו של הארגון שבראשו עמד, למתנחלים. ניתן להגיע למסקנה זו מהתבטאותו במהלך המאבק להתנתקות: "אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת", וגם מהספר שהוציא 'אש כוחותינו'.
מתמיה כיצד לא מבחינים חלק מהמתנחלים שהרדיפה אחר 'נוער הגבעות' היא חלק ממסע הדה־לגיטימציה לכל מפעל ההתנחלויות.
ניתן לראות בהתנצלויות הפזיזות שנשמעו בהתנחלויות אישוש לדבריו של ז'בוטינסקי באותו מאמר: "מאתים רבנים נשבעו בדפוס… שאין היהודים שותים דם תינוקות, ואיש לא שם לב… רושם כזה יעשו כל נאומים שנשאו ושעתידים לשאת צירי היהודים בבית המחוקקים… כל דברי ההגנה הם לבטלה. ואולי יש בהם גם משום נזק. זה שנים אחדות יושבים היהודים על ספסל הנאשמים. לא הם חייבים בדבר. אשמים הם רק באחת: הם מתנהגים כאשמים".
תרבות אמיתית או דקורטיבית
אפשר להוסיף לאותה התנהלות תמוהה של המתנחלים הוותיקים את הופעת הדור הבא של 'יהודי החצר' מקרב הציונות הדתית. אלו אותם יהודים פריבילגים, שהיו סמוכים לשולחן נסיכי גרמניה למן המאה ה־17 תוך כדי התנכרות לאחיהם שנותרו לחיות בעוני מחפיר בגטו. אחד ממבשרי הדור החדש אף הוציא ספר, 'וְאִנָּקְמָה', המפתח את הגותם של ראשי השב"כ לשעבר. הוצאת הספר הזה יכולה לתת כיוון למקור ההשראה שקיבלו ראשי השב"כ במהלך כתיבתם. המחבר מסתמך על איש שב"כ המאבחן את אופיו של עמירם בן אוליאל וכך למעשה מצדיק את היחס המחפיר שבן אוליאל קיבל.
בחודשים האחרונים יצא לאור הספר 'דרך בגין – אסופה מהגותו הלאומית־ליברלית של מנחם בגין'. לראש הממשלה לשעבר היה ניסיון אישי עם חקירות בעינויים כאשר עצרה אותו המשטרה הקומוניסטית במלחמת העולם השנייה. ניסיונו זה ותפיסת עולמו יצרו אצלו רגישות רבה לחירות האדם, והוא התנגד נחרצות לעינויים ולשלילת זכויות מנאשמים.
לגבי תנאי מאסרו של בן אוליאל אפשר לצטט את הדברים שכתב בגין ב־1953: "הלצינוק יהיה תאו של האזרח שנאסר כחשוד או כנאשם? כלל הוא, כי היחס אל האסיר קובע את מידת התרבות, האמיתית, הפנימית ולא ה'דקורטיבית', של כל מדינה; והשאלה היא, אם במדינתנו תהיה תרבות עברית, או 'תרבות' צ'קיסטית[2]? שאלה גורלית היא, לא ליחיד בלבד, אלא לאומה כולה".
ראש הממשלה לשעבר ידע כבר לפני שבעים שנה כיצד מצליחים החוקרים בישראל לקבל הודאות. ואת הדברים האלה של בגין יש לקרוא בשים לב לטענות התביעה שבן אוליאל הודה מרצונו החופשי. "בימי עלילת הדם במוסקבה עלתה שוב, בכל תהומיות אימתה, השאלה כיצד 'מצליחה' המשטרה הסובייטית לשבור את נפש האדם ולאלצו 'להתוודות' ולהודות בפשעים אשר שום בר־דעת לא יוכל להאמין בביצועם… שוגים אלה הסוברים כי מכות או עינויי גוף אחרים המקובלים באינקוויזיציה משמשים מכשיר עיקרי בידי 'שוברי הנפשות'. בהסתמכי על ניסיוני והסתכלותי האישיים השתדלתי להבהיר כי העיקרי באמצעי השבירה הצ'קיסטיים הוא: נטילת שינה".
בעניין העינויים שעבר בן אוליאל ניתן להוסיף בצער כי לא השתנה הרבה מאז כינה בגין את חוקרי הש"י (לימים השב"כ), בעקבות העינויים שעברו חברי מחתרת 'מלכות ישראל' ב־1953, "סדיסטים… המטמאים את הארץ הזאת".
על מידת מהימנות ההודאה של חוקרים שכאלו היה מעיר בגין בוודאי כי "מתעוררת השאלה של עדות שקר. כל החוקרים אשר בעזרת 'אמצעים פסיכולוגיים יעילים מאוד' הביאו את הנחקרים לידי התוודות ווידוי, העידו בשבועה כי 'ההודאות' ניתנו מרצונם הטוב של הנאשמים".
כאמור, פרשת עמירם בן אוליאל עוד לא תמה, והיא מציבה מראה מול החברה הישראלית, וכמו שואלת כל יהודי: "האם אתה אזרח במדינה שיש לה תרבות אמיתית; או כמו שכתב בגין: מדינה עם תרבות דקורטיבית?"
[1] ד"ר יהודה שלם הוא חבר מערכת 'האומה', חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ומחבר הספר 'עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט'.
[2] צ'קה – גוף חשאי, המוכר היום כקג"ב, שהקים לנין לפני יותר ממאה שנה כדי להילחם באויבי המהפכה הבולשביקית.
