יש עצים חדשים

1.

עשינו את השבת אצל ההורים שלי בהרצלייה, ופתאום הם שמו לב שהבת הקטנה שלנו לא נתנה לי ללכת לישון לפני שבדקה שספרתי את ספירת העומר.

זה משהו שהתחלנו השנה, חצי בצחוק: פשוט ביקשתי ממנה שתזכיר לי בכל לילה לספור את הספירה המיוחדת הזו. 49 ימים שמתחילים בפסח, חג יציאת מצרים, ומסתיימים בשבועות, חג קבלת התורה.

היא לקחה את המשימה בשיא הרצינות, והנה, השבוע נחגוג את שבועות, ובינתיים שתינו לא שכחנו לספור אף פעם, תודות לתזכורות שלה.

אם בשנים קודמות אני ניסיתי לזכור ולהזכיר, ושכחתי, הפעם התחלפו התפקידים. יכול להיות שמסתתר כאן מסר שקשור לחג מתן תורה: לפעמים צריך לתת לילד תפקיד קטן־גדול, כדי שיתחבר וירגיש שייך. הדרך לקבלת התורה עוברת דרך נתינת אחריות ומשמעות לכל אחד ואחד. הרב יונתן זקס כבר אמר: "הדרך הכי טובה לספר לילד סיפור היא להפוך אותו לחלק מהסיפור".

2.

איזו יוזמה יפה: בבית הספר 'דרכי יהודה' במודיעין יצא לאור ספר מיוחד, ובו רעיונות על פרשות השבוע שכתבו תלמידי כיתה ו'. השבוע הם חגגו את סיום הפרויקט בטקס חגיגי. הנה מה שכתב התלמיד זק בורוביץ' על ספר במדבר שהתחלנו לקרוא כעת:

"בתחילת הספר מתואר המחנה של בני ישראל, שיוצא למסע של ארבעים שנה במדבר. פסוקים רבים מפרטים את הסדר שבו כולם חנו והתייצבו – אבל כל המחנה סובב סביב נקודת הלב, סביב המשכן, סביב המרכז הרוחני.

יש כאן מסר חשוב: אם אתה שם את הרוח ואת הקדושה ואת הערכים במרכז חייך, תקבל כוחות לעבור את הדרך הארוכה והקשה.

החיים שלנו הם מסע", כותב זק, כבר בכיתה ו'. "האתגר האמיתי הוא לדעת להציב במרכז חיינו את ה'משכן', את העיקר, ולא להתבלבל, כדי לדעת לאן אנחנו נוסעים ומה המטרה".

קראתי את הדברים והתרגשתי. יש פה ילדים ומורים שכתבו ביחד במשך שנה שלמה רעיונות ברמה גבוהה והוציאו אותם לאור. נראה לי שהם בהחלט יודעים לשים את ה'משכן' במרכז תשומת הלב, לקראת המשך המסע. בהצלחה, כיתה ו', בכל מסעות החיים.

3.

"שלום סיון, כאן עידית שלו. השבוע חל יום הפטירה ה־24 של ימימה אביטל, שפיתחה את 'שיטת ימימה' המפורסמת.

כשהגעתי בפעם הראשונה ללמוד אצלה, בהרצלייה, שמתי לב למשפט הגדול שנראה בפתח החדר: 'ואהבת לרעך כמוך'. רבי עקיבא כבר אמר על הפסוק הזה שהוא 'כלל גדול בתורה', וימימה לימדה אותנו איך ליישם את זה בחיי היומיום שלנו.

אחד המשפטים החשובים שאמרה לנו היה: 'אפילו מעט התחשבות כלפי השני – גם זה נחשב לרוחניות'. גם קצת זה טוב.

למשל: כשהילד חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט בכניסה לבית ומשאיר אחריו בלגן אבל אנחנו מצליחים לנשום עמוק עד לתגובה שלנו – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

כשהשכנה חוסמת לך את הכניסה לחנייה כי היא רצה לרגע להביא משהו מהבית ואת בדיוק חזרת מיום מתיש בעבודה אבל את מצליחה להמתין לה בנחת שתי דקות – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

כשמישהו קרוב אלייך חולה וזה גדול עלייך עכשיו לבקר אותו, אבל את שולחת הודעת ואטסאפ אכפתית ושואלת מה שלומו – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

ימימה לימדה אותנו שלפעמים מספיקים צעדים קטנים ומדודים כדי להראות לזולת עד כמה הוא חשוב בעינינו. זה הופך את הכלל הגדול הזה – ואהבת לרעך כמוך – למשהו מעשי שאפשר לבצע ממש הרגע.

כולנו יכולים, בכל מצב, לבחור תגובה קצת יותר מתחשבת, קצת יותר אוהבת. 'אפילו מעט התחשבות כלפי השני – גם זה נחשב לרוחניות'.

לזכרה".

4.

איך יכול להיות שלא שמעתי על הטקס הזה? בקיבוץ כרם שלום המשיכו השבוע במסורת שהחלה אחרי מבצע 'שומר החומות': אירוע ושמו 'נטיעה על כל נפילה'. נטיעת שתילים בבורות שבהם נפלו טילים. וכך כתבה לי משם גאולה רבי:

"לדעתי יש כמה מסרים בטקס שערכנו: קודם כול, העמקת השורשים שלנו בפיסת האדמה הזו, בקיבוץ מעורב של דתיים וחילוניים, ממש כמה מטרים מעזה. אנחנו לא הולכים לשום מקום. להפך. ככל שהשורשים עמוקים יותר, כך צומחים גבוה יותר, כידוע.

שנית, אם הם רוצחים – אנחנו נוסיף חיים. הם רוצים לשרוף ולצבוע את האזור בשחור, ואנחנו רוצים לטעת ולצבוע בירוק.

וגם: אם הטיל כבר חפר לנו את הבור – אנחנו נשתמש בו כדי להמשיך לצמוח… כל חפירה כזו תתמלא בשתיל עם אדמה. זה עיקרון חינוכי לחיים, לנסות לנצל לטובה נסיבות שנוצרו.

בסוף כל הנאומים המרגשים ניגשו הילדים, ששיחקו בינתיים בגן השעשועים, לטעת עצים. בידיים שלהם וגם ברגליים היחפות הם כיסו את הנטיעות בחול של עוטף עזה.

היה מרגש ומחזק, אבל אנחנו שואפים ליותר מכך. בפרשה שקראנו בשבת נכתב: 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת'. רש"י מסביר שקוממיות זה אומר: בקומה זקופה. עם ישראל יחזור לארץ ויחיה בשלום ויתנהל בקומה זקופה, בביטחון עצמי, בהרתעה, בעוצמה.

אתם מוזמנים לביקור בגן העדן שבו אנחנו זוכים לחיות. יש עצים חדשים".

5.

יום ירושלים מאחורינו, ובכל זאת הנה כמה תזכורות היסטוריות חשובות שאפשר לקחת ממנו:

1. לפני שחוגגים את שחרור ירושלים, צריך לחגוג את הצלת תל אביב. בימים האלה לפני 56 שנים גם תל אביב ניצלה, וגם גדרה וחדרה. מדינת ישראל הצעירה בת ה־19, עמדה בשנת 1967 בפני איום קיומי אמיתי, להיות או לחדול.
2. כיוון ההיסטוריה השתנה, ולטובה: עד פרוץ המלחמה, משפט פופולרי במיוחד בישראל היה "שהאחרון בנתב"ג יכבה את האור". אבל אף אחד לא כיבה את האור. הוא נדלק. זוג מבוגר בניו יורק סיפר לי לאחרונה איך לפני המלחמה הם הציעו לקרובים שלהם בישראל להימלט אליהם, ואיך אחרי המלחמה – רוב הילדים שלהם עשו עלייה.
3. המדינה לא רק שרדה – השטח שלה גדל פי שלושה: ישראל הקטנטנה שילשה את עצמה וזכתה ברמת הגולן, מדבר סיני, יהודה ושומרון וירושלים השלמה. חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, ואל המקומות שאבותינו ונביאינו חיו בהם.
4. כל זה קרה בתוך שישה ימים בלבד. הערבים מכנים את המלחמה 'מלחמת יוני' ולא 'מלחמת ששת הימים', כדי לא להזכיר את המבוכה שלהם. שישה צבאות, כולל צבא עיראק וערב הסעודית, הובסו בפחות משבוע.
5. בזמן אמת השמחה הייתה חסרת תקדים. הבוקר לא יכתבו כך בעיתונים, אבל כך נכתב אז, אחרי שחרור ירושלים, בעיתון 'הארץ': "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את ליבנו בשעה זו. גם המושג של בית המקדש הפך למשהו מוחשי יותר כעת".

חג שמח.