התור לקופות ממש מייאש. כל עגלה בגובה שני מטר. איך שכחתי להביא איתי את גמרת הכיס שלי? יכולתי להשלים כמה וכמה חורים שיש לי בדף היומי.
אני עובר עוד פעם על ההודעות בטלפון הלא חכם שלי ומצליח למחוק עוד אחת כדי לפנות מקום. זו שבקופה מעמיסה על המסוע עשרים סוגי גבינות שמעולם לא ראיתי. אני מסתכל שוב על העגלה שלי. קוטג' לפשטידה, גבינה לבנה וביסקוויטים לעוגה ה'פושטית', וגבינת שמנת ושמנת לעוגה ה'שווה'. אה, יש גם גבינה צהובה ללזניה וצפתית שאני לא יודע מה אשתי מתכננת לעשות בה. מה זה 'גאודה'?
הבאות בתור הן שתי נשים במכנסיים. בלי להתקרב ברור לי שהן מחליפות ביניהן מתכוני גבינה. אחריהן יש ילד בן עשר שדוחף בקושי את העגלה העצומה שלפניו. מעניין אם הוא לבד כאן או שההורה שלו הלך לערוך השלמות. מי אחריו?
זה מה שקורה לשלומיאל שלא לוקח איתו ספר לימוד לקנייה בסופר בערב חג – הוא הופך לְיַכנֶע כזו שאין לה מה לעשות חוץ מלהסתכל באנשים אחרים. אילו רק היה פה מישהו משלנו להחליף איתו קצת דברי תורה לחג.
אז אחרי הילד עומד בחור שרירי ושזוף, שרשרת 'חי' על צווארו וקעקוע ארוך לאורך כל זרועו. אחריו אישה בשיער צבוע בפסים סגולים ובביגוד שגורם לי להסיט מייד את המבט הלאה. למה נשים לא מבינות שיש גם גברים בסביבה שלהן? העגלה שלה מלאה בשרים מהמעדנייה. באותו רגע המקועקע שם לב שהיא מאחוריו וזועק בקול עליז שגורם לחצי מהסופר להרים מבט: "אלונה! מה נשמע?" היא עונה לו בקול של מעשנת כבדה. "ברוך ה', הכול טוב. קניות לחג, אתה רואה". הוא נשמעת מבסוטית. "מה לחג?" הוא מציץ לה לעגלה. "חצי עגל יש לך כאן. איפה כל החלבי? זה שבועות, שכחת?"
"חלבי זה יפה", אלונה, חשופת כתפיים ומי יודע מה עוד, מבטלת באחת את הגבינות של כולנו, "אבל זה רק מנהג. בלי בשר זה לא שמחה, זה ידוע. בשר ויין. בשר ויין זה הכבוד של החג!" המקועקע לא מוותר מהר כל כך. "חלבי זה המנהג של החג!" הוא כמעט גוער. "בשר – זה בכל החגים האחרים. בשבועות אוכלים חלב, כי זה כמו התורה". "מה אתה חושב?" אלונה לא מתערערת לרגע, "שלא בדקנו את זה עם הרב שלנו? בשר זה בכל החגים! הרב אמר שחלבי רק בקידוש בבוקר, וכל השאר – בשרי. אתה צריך לראות את ה'על האש' שעושים אצלנו כל שנה. תנסה לבטל את זה – המשפחה שלי תהרוג אותך… איך אפשר חג בלי בשר?!"
הוויכוח מתלהט כאילו הנושא הוא שאלת מיהו יהודי. אנשים מלפנים ומאחור מתערבים גם הם, הקופאית מסבירה משהו על בשרי וחלבי וכמה שעות ממתינים ביניהם, ויהודייה מבוגרת מאוד, מהתור הסמוך, מחייכת חיוך לבבי של סבתות מהדור הקודם ואומרת: "העיקר שכולנו רוצים לכבד את החג. א-לוהים רוצה את הלב שלנו, זה מה שהוא רוצה".
"נכון!" אומרים כולם יחד, ואיזה רוגע נעים יורד על כולם. אני מביט באלונה עם פסי הסגול בשיער, בשרירי עם הקעקוע, בסבתא חסרת השיניים, ותוהה אם גם אני, עם גמרא או בלעדיה, גורם לה' נחת רוח כמו כל אלה שסביבי.
דבר אחד בטוח: אם הייתי מביא ספר, את הלימוד של היום הייתי מפספס.
