הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה
זה עניין של שעות אחדות עד שנעמוד כולנו, כמו בכל שנה מחדש, לרגלי ההר.
בקולות וברקים וענן כבד שוב יתגלה עלינו הבורא ויעניק לנו את המתנה היקרה מכול: תורת אמת נתן לנו, ברוך ה' בחר בנו. השאלה הגדולה של שבועות אינה שאלת 'מתן' תורה. כבר חז"ל בתקנם את נוסח התפילה הגדירו את מהותו של החג הזה בשלוש מילים: "זמן מתן תורתנו". מתן התורה הוא עיקר עניינו ותמציתו של החג הזה.
עוגות גבינה זה טוב. גם ארוחות גדושות מאכלי חלב. גם חג הביכורים זה החג הזה, וחג הקציר והחג של מגילת רות. הרבה הרבה תכנים עמוקים מיני ים יש ב-25 השעות הקרובות. אך אם צריכים לתמצת הכול לשלוש מילים, אלו שלוש המילים הללו: זמן מתן תורה.
בורא עולם נותן את התורה בכל שנה מחדש. שבועות, כמו כל יום טוב אחר, אינו (רק) חג לזכר אירוע היסטורי, אלא הוא הוויית חיים שחיה ופועלת בתוכנו בדיוק כמו אז. הקב"ה נותן תורה. והוא נותן אותה שוב ושוב ושוב.
השאלה הגדולה של שבועות אינה אם בורא עולם ייתן אותה גם הפעם אלא אם אנחנו נהיה מוכנים להתייצב שוב בתחתית ההר ונפתח את ליבנו לקבל.
התורה היא המַטעֵן הרוחני שלנו, היא מקור חיותנו. ואם יש מישהו שחושב שהוא יכול 'להסתדר' בלי התורה, הוא כמו אדם שמשלה עצמו שאפשר להחזיק מעמד בלי מזון, אוויר או מים
מכירים את הילדים הקטנים שלעיתים מפחדים מסבתות מבוגרות במיוחד? (סבתות יקרות, לא להיעלב!) תחשבו רגע על סבתא שכזאת, יקרה ואהובה, שקמטים מקשטים את פניה והיא מלאת אהבה כלפי הנכד או הנין הקטן ומגיעה לבקר כשמתנה מפנקת בידיה. והילדון הקטן שאוהב את סבתא, אבל גם לא רגיל לראותה בתדירות גבוהה, וגם קצת מפחד מהקמטים שבפניה ועוד לא מבין שהם מקור יופייה, בורח ומתחבא. וסבתא, המתנה בידה, עומדת נבוכה, רוצה לתת, להעניק, אבל הילד ברח, מתחבא, נעלם.
בורא עולם נותן לנו את המתנה שהיא כנראה המתנה היקרה בעולם: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ". המתנה שעל פיה נבראו שמיים וארץ, המתנה שהמלאכים לא הבינו איך הבורא נותן אותה לבשר ודם: "חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" (שבת פח), אבל בורא העולם מחליט שלא בשמיים היא, ותורה ניתנה כדי שתשכון כאן בארץ וְתוֹרֶה לעולם את הדרך הנכונה ללכת בה. הקב"ה מחליט לתת, אבל האם אנחנו נכונים לקבל?
יגיד מי שיגיד – זה קשה, מאתגר, דורש, או "אני לא מתחבר". והוא צודק. כי תורה דורשת עמל ויגיעה, היא מנחה אותנו לאורך מסלול חיינו כולם, והיא גם לא תמיד קלה ליישום.
אבל התורה היא החיים. "אַל יַחְשׁב אָדָם שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיִּים רוּחָנִיִּים בְּלֹא אוֹר הַתּוֹרָה. כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא אוֹר וַאֲוִיר בְּלֹא מָזוֹן וּמִשְׁתֶּה, עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא חַיּוּת הַתּוֹרָה" – כך אמר הרב קוק זצ"ל בדבריו המרכזיים כל כך באורות התורה. אי אפשר לחיות חיים בכלל וחיים רוחניים בפרט בלי אור התורה.
התורה היא המַטעֵן הרוחני שלנו, היא מקור חיותנו. ואם יש מישהו שחושב שהוא יכול 'להסתדר' בלי התורה, הוא כמו אדם שמשלה עצמו שאפשר להחזיק מעמד בלי מזון, אוויר או מים. זה יכול לעבוד פרק זמן מסוים, אבל הגוף, הנפש והרוח דורשים את שלהם.
אבל מה יעשה אדם שאינו מצליח למצוא את נקודת החיבור שלו אל התורה? אומר החפץ חיים דבר מופלא: לכל אדם מישראל יש חלק בתורה. באותו מעמד נשגב העניק הקב"ה לכל אחד ואחד מנשמות ישראל את החלק שלו בתורה, או אם תרצו – את 'האות שלו'. החלק הזה נמצא וקיים ונוכח. "ותן חלקנו בתורתך" אנו מתפללים, ובמילים אחרות אנו פונים לבורא עולם ומבקשים ממנו לסייע בידינו למצוא את החלק שלנו. ברור לנו שהוא קיים, רק ייתכן שעוד לא גילינו אותו.
ובכן, מה צריך לעשות? פשוט לחפש, להתאמץ, וגם להקשיב טוב טוב ללב שלקולו נתנו חז"ל מקום מרכזי כל כך באומרם שאין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו, כן, ליבו שלו, חפץ.
ומה המשימה שלנו בשבועות? רק להיות מוכנים להתייצב שוב בתחתית ההר בלב פתוח. לשמוע את דבר הא-לוהים, לחפש וגם למצוא את החלק שלנו בתורה. בדיוק בשביל זה ערים בלילה הקדוש הזה, כדי לפנות למשימה החשובה הזאת את הזמן הראוי לה.
הכותבת היא ראש מדרשת נעם אביב במכללת תלפיות חולון
