אתי מידד, ארגון חוננו
השבוע פגשתי משפחות של חיילים אלמונים בלי מדים. משפחות שנודף מהן ריח של גאולה, ריח של פשטות. ריח של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".
החיילים האלה מסומנים. הם נפגעי הטרור המשפטי. הם עצורים וכלואים בבתי הכלא של מדינת ישראל. קוראים להם עצורים מנהליים, קוראים להם מורחקים. יש להם אימהות, אבות, אחים, נשים, ילדים ותינוקות שמשלמים מחיר, את מחיר אהבתם לארץ הזאת, גם במחיר החופש שלהם. גם במחיר של ניכור.
אביא דוגמאות: אלחי כרמלי – אין נגדו כתב אישום. אין נגדו טענה על כל עבירה על החוק, אבל הוא בכלא. למה? כי ציפור קטנה לחשה לשופט שאלחי מסכן את ביטחון ישראל, ולכן צריך לכלוא אותו. ללא כתב אישום. אשתו נשארה לבד, נוסעת לביקור פעם בשבוע, חצי שעה פגישה מעבר למחיצת זכוכית. התינוק שלו נשאר בלי אבא בבית. שבת לבד, חגים לבד.
הצו הזה ניתן לארבעה חודשים והיה אמור להסתיים בפורים. שבוע לפני פורים מתחילים לספור את הימים – להתכונן, להתרגש. ואז, יום לפני השחרור, חתם שר הביטחון על צו נוסף – עוד ארבעה חודשים בכלא.
לפעמים כשחולפים ליד שלטי החוצות לא ממש יודעים למי שייך השלט, לשמאל או לימין. כולם בצבעי כחול-לבן, כולם רוצים להציל את המדינה
אברהם יאיר ירד – התארס לפני כחודשיים וחצי. סוגרים תאריך ואולם לכ"ג באייר, ואז אברהם יאיר מקבל צו מנהלי לארבע חודשים. בלי אישום פלילי, בלי שעבר איזו עבירה על החוק. עוד ציפור קטנה לחשה משהו על אוזנו של שר הביטחון, והחתונה נדחית למועד לא ידוע. אולי הציפור שוב תלחש לשר הביטחון להאריך את המעצר בעוד ארבעה חודשים? הכלה נשארת כעגונה.
מי זאת הציפור הקטנה? מי באמת מנהל את המדינה? הממשלה, השרים? לא ממש. קוראים לזה 'דיפ סטייט', בעברית עומק המדינה, שלטון הפקידים והיועמ"שים, מה שקורה מתחת לפני השטח.
גם הם אלמונים, אבל מהצד האחר. הם מי ששולחים צווי הרחקה, מעצרי שב"כ ועינויים. הם מי ששולחים חוקרים לענות באכזריות את עמירם בן אוליאל עד שהודה, ועכשיו כולאים אותו בתנאים לא אנושיים. הם אותם אלמונים המאפשרים תנועה חופשית לערבים בחווארה כדי שלא להרוס להם את מרקם החיים גם אם הם מדי פעם על הדרך הורסים חיים של יהודים, מנסים לרצוח ולפעמים גם מצליחים. הם מי שנותנים קדימות לחיי ילדי עזה ולא לילדי עוטף עזה ולילדי ישראל, הם המאפשרים להם להתחמש ולפגוע שוב ושוב בישראל במקום לחסל אותם. שלטון נגד יהודים.
אבל יש עוד רובד עמוק יותר של 'דיפ סטייט', מתחת לפני השטח: חזון העצמות היבשות (או העצמאות המתייבשת) מתחיל להתעורר לחיים. רוח מתחילה לנשב בהן, עם ישראל מחפש את עצמו ואז מחפש זהות. למרות הכול יש משהו מרומם בימי ההפגנות האלה, כי קמנו מהספה ויצאנו אל הרחובות.
לפעמים כשחולפים ליד שלטי החוצות לא ממש יודעים למי שייך השלט, לשמאל או לימין. כולם בצבעי כחול-לבן, כולם רוצים להציל את המדינה. ההתעוררות הזאת, הבירור הזה, הדיבור על מהות, על יעדים, על חזון, מבורך ומרענן. הצורך במפגשי שיח, בהקשבה, מתעורר. נכון. יש רעשי רקע של דיבורים בוטים ואלימות, ועדיין יש שלטון פקידים שנלחם על חייו, על שלטונו האבוד. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שעם ישראל מחפש את עצמו ומתעורר לתחייה.
אנחנו לומדים לקרוא את המפה, מי מנהל את האירוע ומה קורה באמת, והאמת הולכת ומתגלה. השבוע סיימנו מסע של שבעה שבועות של ספירה. בכל שבוע ספירה אחרת, מהות אחרת, עד שהגענו למלכות. סופרים זה את זה, נוהגים כבוד זה בזה. "אנן בחביבותא תליא מילתא".
ויש עוד משהו חשוב: התפילות .אנחנו מתפללים, וה' איתנו, ולכן בטוח שהטוב ינצח. והרי אנחנו מתפללים על כולם.
