עדי דיאמנט, השומר יו"ש
רבים החגים בלוח השנה העברי הנעים סביב השנה החקלאית: סוכות, ט"ו בשבט, פסח. גם חג השבועות בטבעו הוא חג של טבע. לצד היותו חג מתן תורה חג השבועות הוא יום הביכורים, חג הקציר, שתי הלחם והתבואה חדשה. חגו של החקלאי.
לחקלאי אין זמן רב לנוח בין חג לחג. חקלאי צריך לצאת בגשם ולראות שבעלי החיים בסדר. חקלאי צריך לקוות שירד גשם כדי שהאדמה תוריק ותצמח. חקלאי עומד על המשמר בלילה וביום להגן מאדם ומחיית השדה. להיות חקלאי זה לצאת למרעה או לשדה בבוץ ובשמש. להיות חקלאי זה להרגיש ציונות כשאתה עובד. לדעת שאתה פה, ולכן אף אחד אחר לא יהיה כאן.
בחוות החקלאיות מרגישים בעשייה, מממשים ערכים, חיים ועושים. בשביל החקלאים, בשביל בני הנוער המתנדבים ומסייעים להם, החקלאות היא מקום של עשייה והתמדה במאמץ מתוך חיבור לטבע ולחיי פשטות. זוהי האחריות שבשלה הם קמים במשמעת עצמית בשש-שבע בבוקר, יוצאים לשדה, הולכים קילומטרים בשמש, עודרים, מנכשים, עושים, עובדים קשה.
ומנגד, מרגישים כאן היטב בחוות החקלאיות גם את החקלאות של מגילת רות. תרבות חקלאות יהודית של צדקה וחסד. לקט, שכחה ופאה. יש כאן חקלאות של ערבות הדדית ותשומת לב, כמו רות המלקטת לחמותה ובועז שדואג לגיורת הבודדה.
זהו הצד השני של המטבע, שבזכותו מגיעים הנערים לחוות. הם באים להביע ערבות הדדית, חברות ואכפתיות. שהחקלאי לא יהיה פה לבד. כל עזרה חשובה. עוזרים במה שצריך – שמירות, בנייה. נמצאים המון שעות יחד, יושבים עם החברים במרעה, קובעים את הלו"ז במשותף.
הערבות הזו פועלת גם הפוך. מהחקלאי הם לומדים הכול. לטפל בעיזים, לבנות גדר. גם לומדים בחבורה לימודי קודש. הוא דואג לאוכל, לציוד, אם מישהו צריך להתייעץ – זה איתו.
אם תשאלו את הנערים מה הביא אותם לכאן, לחווה, לצד אהבת הארץ וחשיבות העשייה הם יציינו במקום גבוה גם את החיפוש אחר בחירה חופשית, הרצון לבחור דרך ולקבל אחריות לחייהם. לקבל את התורה מבחירה שמוסיפה קומה על ההר הכפוי כגיגית. להתחבר בפשטות לשליחות גדולה, לערכים ולעם.
החוות החקלאיות, המתמודדות עם אתגרים רבים, חלקם יצירי טבע וחלקם יצירי אנוש, משאירות אותנו לנו הציבור שאלה: עד כמה אנחנו, אנשי העיר והיישוב הבנוי, ערבים זה לזה כלפי החקלאים? עד כמה אנחנו שותפים במפעל החיים הזה, שבו באות לידי ביטוי מצוות רבות מהתורה? מה האחריות שלנו כפרטים ומהי האחריות של המדינה, מדינה יהודית מוסרית, כלפי קיום חקלאות ומרחב בטוח, שבו ליושר, לקניין ולביטחון החיים יש ערך עליון ונוכחות מובנת מאליה?
חלק מהאחריות לסיוע לחקלאים חל על כל אחד ואחד מאיתנו, הפרטים המיישבים את הארץ וערבים זה לזה. חלק אחר של האחריות מושת כבר מימי קדם על הציבור, החברה והמדינה, ועל מנהיגיו. לוודא שאתגריו של החקלאי יישארו הטבע והשמש, ואילו אתגרי הפשיעה – קלה כחמורה – יזכו לטיפול מוסרי ברוח התורה.
לא החקלאי ישמור על אדמותיו מפחד גנבים אלא מוראה של מלכות ושלומה: "חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". זוהי אחריות של החברה, שופטיה ושוטריה ומממניהם לקיים את מוסר התורה העמוק והבסיסי, לענוש את המיעוט הפוגע, כדי לאפשר לחברה ולחקלאות להתקיים בשלום, לשגשג וליישב את מרחבי הארץ ברוח תורת ישראל.
בחוות החקלאיות של השומר יו"ש מרגישים את חג השבועות כחג חקלאי בפשטות ומקרוב, בטבע וברוח. השדות משנים את צבעם לזהוב, ואת הכבשים כבר מוציאים למרעה מפוצל, שינוחו בשעות החמות של הקיץ. כך הם חיים את חג הקציר שבתורה, בני הנוער המתנדבים בחוות, חג השבועות, המסמל את שני צידי החיבור לחקלאות – העשייה והחסד – המסמל את תפקידו של עם ישראל בעולם המעשה, את תפקידה של התורה בעולם המעשה. כך נראה חגו של חקלאי בארץ ישראל: בית מדרש שבו תורה, ציונות ורגבי אדמה.
