בימים כסדרם הוא יושב בקדמת בית המדרש, לומד גמרא עם החברותא. רק לאחרונה מצא עצמו בעין הסערה כשהמחאה הבוטה נגד הישיבה וההפגנה שנערכה מולה היו למוקד עניין ציבורי של ממש. "קמפיין שנאה", כתב בתגובה ח"כ גדעון סער. "אסור להביא לשנאת חינם", נדרש לסוגיה גם ח"כ בני גנץ. שניהם אגב ביקרו במקום בעבר, וסער אף פוקד את הישיבה בקביעות בתפילות הימים הנוראים.
ראש הישיבה הרב חיים גנץ הוא העומד בראש הספינה מאז הקמתה, ועימו אנחנו עורכים את הריאיון הזה ערב חג השבועות, ומשוחחים על תורה ועל קירוב, על קדושה ועל טהרה בעיר ללא הפסקה ועל המאבק המתחולל נגד העברת הישיבה למשכנה המתוכנן.
גילוי נאות: למדתי בישיבת מעלה אליהו בתל אביב ועודני מבקר בה בתדירות גבוהה. ראש הישיבה הרב חיים גנץ הוא מורי ורבי. דווקא ההיכרות הזו מעצימה בי את הפער שבין המציאות האמיתית בפנים לבין מה שמנסים לצייר על הרב חיים ועל הישיבה בחוץ. הוא אינו מרבה להתראיין, ובעבר אף סירב לבקשתנו לערוך עימו ריאיון. כעת, לאחר פרוץ המהומה התקשורתית והציבורית סביב הישיבה, ניאות להשמיע את קולה של הישיבה הוותיקה מרחוב דפנה.
ניכר ברב חיים שהמציאות החדשה אינה קלה לו, והוא משתף בקושי החדש: הוא, ראש הישיבה, מוצא עצמו חושב מה נכון לומר, שכן כל דבר עלול להיות מוקלט, לצאת מהקשרו ולהתפרסם בחוץ. "אני רואה שהניסוחים שלי כבר מתחשבים בזה שאני מוקלט וחושב מה יבינו מזה ואיך ישתמשו בזה. זה נזק גדול, ואני חייב להתגבר על זה, לא יכול שלהיות שאפסיק לדבר", הוא אומר בצער בתחילת הריאיון.
"תורה של אהבת הבריות וכבוד הבריות מועצמת כאן, וזה מתאים כמובן לקראת מתן תורה, שעליו כתוב 'וייחן שם ישראל כנגד ההר', ואומר רש"י: 'כאיש באחד בלב אחד'. על גבי זה מצמיחים תורה גדולה שמצמיחה אותנו לגבהים של הרצון הא-לוהי, הכול על בסיס התשתית המוסרית והאמונית הזו. הישיבה באופייה ובמיקומה התברכה והתחזקה בתכונה הזו של אהבת הבריות וכבוד הבריות כלפי הישיבה בפנים וכלפי חוץ, כלפי כל מי שבא בשערי הישיבה, וזה מגיע גם לחינוך הילדים"
עשרים ושבע שנים עברו מאז הקים הרב חיים גנץ את ישיבת מעלה אליהו. זה היה לאחר רצח רבין. הרב חיים היה ר"ם בישיבת שבי חברון, והפנים כי הדרך לחיבור עִם עַם ישראל עוברת במפגש בלתי אמצעי. "נולדתי בירושלים", הוא מספר. "למדתי חמש שנים במרכז הרב, ואז עברנו לימית. גרנו שם שנתיים וחצי, עד הפינוי, ואז הייתי שותף עם הרב בלייכר להקמת שבי חברון. שם לימדתי 14 שנים.
"אחרי רצח רבין בלטה מאוד הסכנה של חיתוך עם ישראל לשני עמים. הסכנה הזו של עם מפורד איימה עלינו בכל הדורות. כשאנחנו מחולקים ה' לא איתנו, וזה הבסיס. אנחנו כאן כדי לקיים את הצו 'אוהב את הבריות'. כמובן, יש צד שני של 'ומקרבן לתורה', לתת אפשרות לכל אדם שמעוניין לבוא בשעריה של הישיבה, להיפגש עם עולם של תורה ולהתבסם ממנו".
מהפכות אינן קורות ברגע, והרב חיים ורעייתו יצאו במודע לדרך ארוכה. באלול תשנ"ו נפתחה הישיבה במרתף בית כנסת ברחוב יהושע בן נון בתל אביב: 15 בחורי שיעור א' נקבצו שם באותה שנה, ועימם עוד כמה בחורים מבוגרים שבאו בעיקר מישיבת מרכז הרב, ולימד אותם אז אחיו של הרב, הרב משה גנץ. לאחר כמה שנים במרתף נתנה העירייה את רשותה להשתמש בחלק ממתחם בית ספר שלא היה בשימוש – בין רחוב דפנה לרחוב הנרייטה סאלד – ממש מול הכניסה המזרחית לבית החולים איכילוב, בסמיכות רבה במיוחד למוקד ההתרחשויות האחרון ברחוב קפלן.
במהלך השנים שופץ המתחם בעלויות גבוהות והיה לבית מדרש נאה, ומספר הלומדים גדל בהתמדה. הבחורים עצמם ישנים בדירות שכורות ברחוב דפנה. הבניינים הם בנייני רכבת פשוטים, ושכירות הדירות, כיאה לתל אביב, גבוהה עד מאד. מאתיים בחורים ועוד כחמישים אברכים לומדים כיום בישיבה, והמקום כבר עכשיו צר מלהכיל. למרות זאת עשרות בחורים יתחילו שם שיעור א' בשנה הבאה. "קצה גבול הקיבולת שלנו", כלשונו של הרב.
בניסן תשע"ד ניצל הרב חיים בנס ממוות כאשר נפל לתהום במהלך טיול עם תלמידים בנחל גילבון. הרב הצליח "באופן בלתי מוסבר בעליל" להיתלות על שיח בין שמיים לארץ עד שחולץ. "מעמד הר סיני פרטי ולידה מחודשת", אמר בהתרגשות במסיבת ההודיה שנערכה בישיבה. באותו מעמד אמר כי המסר מבחינתו, לאחר שחייו ניתנו לו במתנה, הוא להמשיך ביתר עוז וגבורה את העשייה בתל אביב.
"הלימוד בישיבה הוא אחריות גדולה – אדם לומד תורה במקום שליבו חפץ. הוא מגיע לכאן קודם כול כי הוא חפץ בישיבה הזו, וחלק 'מליבו חפץ' זו ישיבה שכוללת גם את המקום שלה ואת התפקיד שלה. זה שהישיבה הזו היא תורה לעיר תל אביב, זה בעצמו דבר מצמיח שמטיל אחריות"
תורה של אהבת הבריות
לסערה האחרונה נקלעו הישיבה והעומד בראשה שלא ברצונם: העירייה החליטה לבנות בית ספר חדש בשטח הישיבה. הבנייה בפועל כבר בעיצומה, והישיבה נאלצה לוותר על חדר האוכל ולהצטמצם עוד יותר. "לקראת העתיד הקצתה לנו העירייה מבנה של בית כנסת 'מגורים' ברחוב קליי, 600 מטר צפונה מהמקום שבו אנחנו היום", הוא מספר. מדובר בבית כנסת גדול ממדים שעמד בשיממונו שנים רבות. המתפללים המעטים שנשארו בו עברו להתפלל בקומת הקרקע, והאולם הענקי העלה אבק.
"העירייה נתנה לנו אפשרות לבנות בתוך קווי המגרש: לבנות מתחתיו וקצת מעליו ומצדדיו, ללא שום שינוי בתב"ע. עברנו ארבע שנים של כל המחלקות בעירייה, הנדסה, אדריכלות וכל השאר. לאחרונה אישרה עיריית תל אביב את תוכניות הבנייה, שכבר עברו קיצוצים ושינויים. עם אישור התוכנית התחילה תסיסה בשכונה נגד המעבר שלנו למקום".
עוד נשוב לעסוק במחאה הזו. אני מבקש לפתוח קודם כול בדרכו החינוכית של הרב גנץ ובדרכה של הישיבה. "אחד הדברים שמייחדים את הישיבה ואת השליחות שלה כאן הוא תורה של אהבת הבריות וכבוד הבריות", הוא פותח. "זה מועצם כאן, וזה מתאים כמובן לקראת מתן תורה, שעליו כתוב 'וייחן שם ישראל כנגד ההר', ואומר רש"י: 'כאיש באחד בלב אחד'. על גבי זה מצמיחים תורה גדולה שמצמיחה אותנו לגבהים של הרצון הא-לוהי, הכול על בסיס התשתית המוסרית והאמונית הזו.
"הישיבה באופייה ובמיקומה התברכה והתחזקה בתכונה הזו של אהבת הבריות וכבוד הבריות כלפי הישיבה בפנים וכלפי חוץ, כלפי כל מי שבא בשערי הישיבה, וזה מגיע גם לחינוך הילדים".
הרב מספר כי ילדי הקהילה, שגרים בין השאר לצד הרחוב הראשי דרך נמיר, יורדים לרחוב נושאים שלטים הקוראים לאחדות המופנים לבאי מחאת קפלן: "זה לא קל כאשר לא כל היהודים מגיבים באחווה. יש מיעוט, שהוא מיעוט אבל לא מיעוט קטן, שמגדפים את הילדים ואת הוריהם, והילדים ממשיכים לעמוד ולהחזיק את השילוט שקורא לאחדות".
ישיבת מעלה אליהו שוכנת כאמור בצפון הישן של תל אביב, בסמיכות לקריה ולמגדלי עזריאלי, אזור שהשכירות בו גבוהה מאוד. כיום קשה למצוא ברחובות הסמוכים לישיבה דירה ראויה למגורי משפחה בפחות מ-6,000 שקלים דמי שכירות.
"הפוליטיקה היא עולם מעשי של ביצוע, וככל עולם של ביצוע יש לה כללים מגושמים יותר והרבה חיכוכים ומאבקים. עולם של תורה הוא גבוה יותר, חופשי יותר וטהור יותר. הגאולה אינה נמצאת בפוליטיקה אלא בעולם הפנימי, שחייב לשמור על טהרתו ועל צניעותו. אני עצמי נמצא יותר בעולם הפנימי של הישיבה, אך זוכה להיות שותף בעצה במה שנוגע לעולם הפוליטי. כל ההתעסקות הזו שולית וזניחה"
איך עומדים בתשלום שכירות כזאת?
"לפני הקושי הכלכלי יש התמודדות עם טהרה וצניעות. ילדי הקהילה מבורכים בטהרה ובצניעות מיוחדת למרות המגורים בעיר חילונית. בקשר לנושא הכלכלי, אכן יש קושי כלכלי גדול. יש פה קשיים, אבל הם מצליחים לגרום למי שלומד כאן להתמסר ולשלם מחיר כבד על הזכות להיות שייך להוספת אורה של תורה בתל אביב, זכות ששווה לסבול קשיים בשבילה.
"יש לנו כיום כמאתיים תלמידים וחמישים אברכים נוסף על חמישים משפחות ובוגרי הישיבה שגרים בסביבה. אני רואה חשיבות גדולה מאוד במשפחות שגרות ליד הישיבה: כל משפחה בבניין שלה מצופה שהיא תהיה דוגמה חיה לקשר חי בריא ומחבר. המטרה של הישיבה היא קשר בלתי אמצעי, שהוא מה שמאפשר את החיבור בין דתיים לחילונים ומאפשר להם לפגוש עולם של תורה מקרוב".
כמה תלמידים יבואו לשנה הבאה?
"הרבה באו לבדוק, ולקראת השנה הבאה נתחיל בשמונים תלמידים, שזה קצה גבול יכולת הקליטה".
איך מחליטים את מי לקבל ואת מי לא?
"בדרך כלל מי שרוצה ללמוד בישיבה כאן ולא במקום אחר, זה עצמו מגדיר את ההתאמה, ומי שרוצה באמת, בדרך כלל מתקבל. אין כאן בחינות כניסה. מבחינתי מי שרוצה דווקא כאן, זו כבר סיבה לקבל אותו".
"זה גולש לנושאים הרבה יותר עמוקים. בפועל כעת מה שנמצא לדעתי במרכז המכביד על הכול הוא השנאה והקיטוב שיצאו בעקבות כל הנושאים שעלו על סדר היום. בדבר הזה הכי צריך לעסוק, ותפקיד הישיבה מתברר כאן כתפקיד מרכזי. אנו מוצאים עצמנו נדרשים לתרום תרומה גדולה בהעצמת התכונות של אהבה וכבוד בין כולנו, לבנות מחדש את ספר בראשית בעם ישראל"
תורת חסד
בסוף בית מדרש זה ארבעה קירות. יש משהו מיוחד בתורה שנלמדת דווקא תל אביב?
"תלמיד שלומד בישיבה כאן, התורה שלו היא תורת העיר. אין דבר כזה עיר בישראל ללא תורה, וכל מי שלומד כאן תורתו היא התורה של העיר. זו אחריות גדולה – אדם לומד תורה במקום שליבו חפץ. הוא מגיע לכאן קודם כול כי הוא חפץ בישיבה הזו, וחלק 'מליבו חפץ' זו ישיבה שכוללת גם את המקום שלה ואת התפקיד שלה. זה שהישיבה הזו היא תורה לעיר תל אביב, זה בעצמו דבר מצמיח שמטיל אחריות".
בפועל פשוט לומדים כאן, הישיבה הרי לא עסוקה בהפצות.
"היא אכן לא עושה הפצות, אבל באים אנשים ללמוד בחברותא, יש כאן בר מצוות של נערים חילונים, שזה דבר מאוד משמעותי שנותן למי שבא מבחוץ יכולת להיפגש עם האור של התורה. נוסף על כך, כיוון שהישיבה קרובה לבית חולים איכילוב, יש לנו זכות לשלב בקלות תורת חסד: התלמידים תורמים טרומבוציטים ועושים קידוש בשבת במחלקות בבית החולים. יש כאן גם מיזם 'קשר של אמת' שאברכי הישיבה מפעילים, שמעניק אפשרות לתמוך במשפחות באבל".
כמה שנים בממוצע צריך לדעתך בחור ישיבה ללמוד לפני צבא?
"זה כמובן אישי, אבל רוב התלמידים שמגיעים אלינו מתגייסים לפני החתונה ואחרי ארבע שנות לימוד לארבעה עשר חודשים. יש כמובן מי שמתגייסים בגיל מבוגר יותר, ויש מי שעוזבים ומתגייסים מוקדם יותר. אחרי הצבא הם חוזרים ללימוד של כמה שנים, ואז בונים גם את הבית מתוך הישיבה. אחרי כמה שנים הרוב הגדול יוצאים ללמוד מקצוע".
בחור בעל כישרון להיות קצין שיש לו גם כישרון לשבת וללמוד בישיבה ובא להתייעץ, מה הרב עונה לו?
"בניין הרוח בישראל היום הוא הדבר המרכזי, ולכן בזה צריך להשקיע. כל מי שיכול להשקיע בבניין הרוח, זה דבר מהותי ומרכזי יותר מהשקעה בציר הביטחון, שאת זה יכולים לעשות אחרים, משום שיש די אנשים שעוסקים בצד הביטחוני".
הרב די מעורב בעולם הפוליטי. מה הקו המבדיל בין תורה לפוליטיקה?
"הפוליטיקה היא עולם מעשי של ביצוע, וככל עולם של ביצוע יש לה כללים מגושמים יותר והרבה חיכוכים ומאבקים", עונה הרב. "עולם של תורה הוא גבוה יותר, חופשי יותר וטהור יותר. הגאולה אינה נמצאת בפוליטיקה אלא בעולם הפנימי, שחייב לשמור על טהרתו ועל צניעותו.
"אני עצמי נמצא יותר בעולם הפנימי של הישיבה, אך זוכה להיות שותף בעצה במה שנוגע לעולם הפוליטי. כל ההתעסקות הזו שולית וזניחה לעומת התפקיד המרכזי, שהוא התכנסות בתוך עולם של תורה".
"היהדות במבט שטחי נראית בולענית, שחורה וקרה, ויש הרבה גורמים בעלי משקל שגורמים באופן טבעי לתפיסה הזו. זהו נושא בית מדרשי שצריך להיות נידון בתנאי מעבדה, ותחת זאת הוא מתפרץ עכשיו בעוצמה בחדר ניתוח כשכל העצבים חשופים ואין אפשרות לדון דיון ערכי, ללמוד ולהבין על איזו יהדות אתה מדבר ועל איזו יהדות אני מדבר"
להתחיל מבראשית
תל אביב היא עיר ללא הפסקה, אבל רחוב דפנה דווקא שקט במיוחד. במרחק קצר מהשאון של איילון, דרך נמיר, מסוף ארלוזורוב ועזריאלי ובסמיכות לבית המשפט המחוזי בתל אביב, הישיבה היא בדרך כלל אי של שקט ושפיות, קצב חיים אחר במרכז הלב הפועם של בירת הכלכלה של ישראל. לאחרונה, עם אישור תוכנית הבנייה לקראת המעבר למקומה החדש, נקלעה הישיבה ללב תשומת הלב הציבורית.
הרב חיים מחבר את המאבק הקטן נגדו למאבק הגדול המתחולל בחברה הישראלית: "הישיבה עכשיו מוצאת את עצמה במרכז ההתרחשות מפני שהתחלנו במאבקי הרפורמה, וזה גולש לנושאים הרבה יותר עמוקים. בפועל כעת מה שנמצא לדעתי במרכז המכביד על הכול הוא השנאה והקיטוב שיצאו בעקבות כל הנושאים שעלו על סדר היום. בדבר הזה הכי צריך לעסוק, ותפקיד הישיבה מתברר כאן כתפקיד מרכזי. אנו מוצאים עצמנו נדרשים לתרום תרומה גדולה בהעצמת התכונות של אהבה וכבוד בין כולנו, לבנות מחדש את ספר בראשית בעם ישראל.
"זו משימה עצומה, וצריך הרבה תפילה שה' יזכה אותנו להיות שותפים בבנייה ובשיקום של תכונות הבסיס האלה שעם ישראל והתורה עומדים עליהן".
"מה אני אומר אם אדם חילוני ירצה לגור בבני ברק? הלוואי שהרבה חילונים ירצו לגור בבני ברק מתוך מוטיבציה להיות עם אחד עם החרדים, הלוואי שיהיה רצון כזה, בתנאי שאדם באמת רוצה לבוא ולהיות שותף, לראות אנשים שהם לא כמוני והם בכל זאת אחים שלי ונעים לי איתם. זה דבר עצום!"
נראה שהקיטוב הוא בעיקר תוצאה של מאבק פנימי יותר על זהות המדינה היהודית.
"התוך הפנים-פנימי של ההתרחשות הלאומית הזו הוא באמת סביב היהדות, צורתה ומקומה. הנושא הזה מאוד עמוק וצריך ביאור, כי היהדות במבט שטחי נראית בולענית, שחורה וקרה, ויש הרבה גורמים בעלי משקל שגורמים באופן טבעי לתפיסה הזו. זהו נושא בית מדרשי שצריך להיות נידון בתנאי מעבדה, ותחת זאת הוא מתפרץ עכשיו בעוצמה בחדר ניתוח כשכל העצבים חשופים ואין אפשרות לדון דיון ערכי, ללמוד ולהבין על איזו יהדות אתה מדבר ועל איזו יהדות אני מדבר.
"מאוד קשה לעסוק בנושאים כאלה, שזקוקים ללמידה ולבירור, כיוון שיש כאן מאבק רב-השלכות ועצבים חשופים, וזה מכביד מאוד את הקושי. נושא המדינה היהודית במרכז המהות, אבל לא יהיה אפשר לדון בנושאים המרכזיים הללו בלי שנשקם, נבנה ונעמיק את האחדות ואת האחווה שלנו סביב היותנו ישראל.
"זהו בעצמו דבר מורכב", הרב מודה, "כי יש שמערערים בכלל על שיש 'משפחת ישראל', ואולי אנחנו מדינת כל אזרחיה. כשיש ערעור כזה בתנאי לחץ של השלכות מעשיות, זה מעמיד את הנושא הזה של מאבק על האחדות הלאומית כמאבק בסיס ראשוני שצריך להיות במרכז של העשייה וההכרעה, כדי שנוכל להתפנות לדון בנחת בשאלות העומק. כל עוד העצבים חשופים, אי אפשר באמת לדון. לדעתי לא נכון שכל אחד ימשוך את השמיכה עד שהיא תיקרע, אלא יש לבנות את הבסיס של הלכידות הלאומית כערך לאומי בסיסי. 'בניו של מקום', את זה לבנות, להעמיק ולבסס כדי שנוכל על גבי זה לדון בתכנים משמעותיים יותר ובעלי השלכות מעשיות קיומיות על צורת החיים הלאומיים".
את זה לכאורה הישיבה באה לעשות כשהתיישבה כאן בתל אביב לפני 27 שנים, והנה באו מפגינים ואמרו שהישיבה אינה רצויה כאן.
"הטענות הבסיסיות שלהם קשורות לאיכות החיים של התושבים. הם חוששים שהיא תשתנה בגלל צפיפות ורעש. הועלתה גם טענה של שינוי אופי החברה בשכונה בעקבות מעבר של הישיבה. קמה תנועת התנגדות נגד העירייה, ובהמשך כנראה נעזרו מנהלי המחאה בגורמי חוץ, שהתוו להתנגדות אופי אידאולוגי, כאילו התכנים של הישיבה, המהות של הישיבה, אינם מתאימים לאופי הליברלי של השכונה.
"סביב זה התגלגל כדור שלג של החמרה בסגנון, והמחאה הגיעה לממדים אנטישמיים, דברים ממש נוראיים, שלטים בשחור-צהוב שמזכירים שואה או מסיון. הופצו כרוזים באמת לא נעימים עם אנטישמיות מטורפת".
מבחינת הרב המסר הוא דווקא להמשיך: "יש אנשים שרוצים שנהיה שני עמים. אנחנו מבינים שזו סכנה גדולה, ולכן אנחנו מתעקשים להיות כאן ולגור כאן. מי שבא במגע אמיתי עם הישיבה בשנות קיומה שמח בקיומה ובשכנות הזו ורוצה בקיומה והצלחתה".
ניסיתם לדבר איתם?
"ניסנו לדבר איתם ונפגשנו איתם. הם היו מושפעים מיאיר נהוראי (יו"ר הפורום החילוני, א"ס), שנבר בשיעורים שהעביר הרב קלנר פה או בעלי ואמר מה שאמר. כך הישיבה כולה צבועה בכמה משפטים שהם שמעו מזה או מזה במקום לבוא ולדבר עם מי שנמצא כאן, כלומר איתי, 27 שנים, להבין מה הם התכנים המרכזיים של החינוך בישיבה. דיברנו על זה, ולצערי זה לא עזר. אחרי השיחה הזו המשיכו והעצימו את הסגנון הפרוע של המחאה, וכנראה שלא עם כל אחד אפשר לדבר. זה מיעוט קטן שמבין שלצבוע בצבע שחור קל יותר מלנקות כתם".
אחרי 27 שנות השקעה בעיר, מה התחושה כשיש פתאום הפגנה מחוץ לישיבה?
"למי שהנטייה שלו להרבות אהבה לא מתאים להיות בפוזיציה של מוכפש", הרב עונה בכנות. "אנחנו מנסים לדבוק בדרכנו ובמטרותינו ולא להיות מושפעים ממה שקורה בחוץ, מתפללים שרוב אנשי השכונה, שהם אנשים ללא כוונות רעות, יהיו מושפעים מכל מנעד התגובות שקיבלנו. כל מי שמחפש ברשת 'מעלה אליהו' רואה תגובות חמות לאורך כל שנות קיומה מעשרות ומאות אנשים חילונים שהמגע שלהם עם הישיבה היה מגע מחמם ומאיר.
"אנחנו מקווים שאנשים יושפעו מזה, אבל את הנזק ייקח זמן לשקם", הוא מודה ומוסיף מייד: "אבל אנחנו כאן לעוד הרבה זמן, והכול טוב. נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו".
אתה מצליח להבין במשהו את הצד שלהם?
"את השכנים שבאמת רוצים שקט, וחוששים שתלמידים לא יוסיפו שקט, אני מבין. אלו השכנים שלי שהם בקשר טוב איתי, והם חוששים מאוד שלישיבה של מאות תלמידים תהיה נוכחות משמעותית. זה בסדר, ואני מבין את זה. אבל מכאן ועד ההכפשה שספגנו המרחק עצום".
"נכון לעכשיו העירייה מחפשת חלופות ומתייחסת אלינו בצורה הגונה. ניתן לה לעשות את התהליכים שלה. העירייה מרגישה מחויבת אלינו ופועלת מתוך מחויבות להסדרה של הישיבה במקום שמתאים לצרכיה"
מה עונים לאדם שאומר שאין לו בעיה עקרונית עם בני ישיבה, אבל הוא בא לגור בסביבה חילונית בעיר חילונית והוא לא רוצה שהיא תשנה את האופי שלה?
"תל אביב היא עיר, לא כפר קטן, וזו עיר של כולם. בעיר לא בוחרים עם מי לגור. מה אני אומר אם אדם חילוני ירצה לגור בבני ברק? הלוואי שהרבה חילונים ירצו לגור בבני ברק מתוך מוטיבציה להיות עם אחד עם החרדים, הלוואי שיהיה רצון כזה, בתנאי שאדם באמת רוצה לבוא ולהיות שותף, לראות אנשים שהם לא כמוני והם בכל זאת אחים שלי ונעים לי איתם. זה דבר עצום!
"אם אדם מבני ברק יאמר: אני לא רוצה לראות חילוני מול העיניים, לא צריך להתחשב בזה. אברכיות פה שמעו דברים מזעזעים. אמרו להם דברים בסגנון של 'אני לא יכולה לראות את הסמרטוט שיש לך על הראש'. במחשבה מעוותת כזו של אדם שלבוש יהודי מעורר בו חלחלה לא מתחשבים. בסוף רוב האנשים מגיבים טוב על הנוכחות של הישיבה, וזה הדבר הקובע. לאורך כל השנים אנחנו מקבלים רק מחמאות על הקשר שלנו עם הסביבה, בלי קשר לדעות החלוקות, וזה מה שקובע באמת".
העירייה הכריזה שהיא עוצרת את התהליך. מה עכשיו?
"נכון לעכשיו העירייה מחפשת חלופות ומתייחסת אלינו בצורה הגונה. ניתן לה לעשות את התהליכים שלה. העירייה מרגישה מחויבת אלינו ופועלת מתוך מחויבות להסדרה של הישיבה במקום שמתאים לצרכיה".
בימים האחרונים יצאה הישיבה בקמפיין גיוס, והרב מסביר על מטרות הקמפיין: "הכסף הוא לצורך הבנייה. אנחנו לקראת בנייה במקום החדש המתוכנן או במקום אחר שתקצה לנו העירייה. אנחנו רוצים לנצל את המומנטום הזה, שעם ישראל רואה ומבין שיש כאן צומת מכריע. אנחנו צריכים את התמיכה הכלכלית הזו כדי להעמיד פה דבר גדול. את עלות התוכנית המקורית שכרגע הוקפאה הערכנו בכשלושים מיליון שקלים בהערכה גסה".
הרב חיים מבקש לחזור על מסר האחדות: "יהי רצון שנזכה לעמוד במעמד המיוחד הזה של 'וייחן שם ישראל כנגד ההר' – כאיש אחד בלב אחד. האחדות היא הבסיס להגדלת תורה, כמו שאנו אומרים, 'אשר בחר בנו בנו מכל העמים', ומתוך כך 'ונתן לנו את תורתו'. אנחנו נתבעים על ידי המציאות הקורעת בינינו להגביר את האחדות הלאומית, וכל מי שרוצה לזכות לנתינת התורה חייב להיאבק על 'אשר בחר בנו מכל העמים', על הלכידות הלאומית. 'ה' עוז לעמו ייתן' – אין עוז אלא תורה, 'ה' יברך את עמו בשלום'".
