השבוע הובהלתי לחדר מיון. "הובהלתי" זו המילה המדויקת. נבהלתי עד שכמעט פרחה נשמתי. יומיים לפני כן אירחנו בפורום קפה שפירא את אלי ציפורי ונצ"מ (מיל.) אבי וייס, ובתוך כל החשיפות המפחידות הרגילות (מסתבר שהמשטרה/שב"כ עוקבים אחרי כולנו) עלתה לפתע, כלאחר יד, החשיפה הזאת:
כפי שעולה מפרסומים, נראה שלאורך כל כהונתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל הוא הוקלט בסתר בלשכתו, וכנראה גם במקום שנקרא 'אקווריום' (או 'צוללת') , חדר שאמור היה להיות מאובטח מפני האזנות, משום שדנים בו בכל הסודות הכמוסים ביותר של המדינה. מסתבר גם, שכל זה היה כבר ידוע זה כבר שנה לפחות.
אני מצאתי שלחטוף התקפת לב מייד לשמע הדברים זו לדעתי התגובה ההגיונית, או לפחות התקף חרדה, מה שבאמת עברתי, לנוכח הגילוי שסודותיה הקיומיים של המדינה נפרצו על ידי הגוף שאמון על שמירתם. המוזר הוא שרק לי זה קרה. הלוא את הידיעה המבהילה חשף במעריב כבר באפריל 2022 הסוכן המשטרתי בשבתו כעיתונאי – בן כספית:
"העובדה שייתכן שחלק משיחותיו הוקלטו, התבררה לו (לנתניהו) לפני כשנתיים בערך …לסוד העניינים הוכנסו גם ראש השב"כ דאז נדב ארגמן, היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט וכמובן לשכת נתניהו".
וכלל לא ברור לי מה מטורף יותר – העובדה שזה קרה או שהפרסום לא הביא למהומות ברחוב, או העובדה שמטרת החשיפה לא הייתה ליידע את הציבור על מעשה הבגידה המזוויע הזה אלא שמה ש"צריך לעניין את כולנו" לדעת כספית היה ש"יש כאן סוג של אוצר בלום. ניקח, לצורך הדוגמה, את פרשת הצוללות…"
ואולי המטורף מכול הוא העובדה, שכולנו ידענו, והדחקנו. ואולי ניתן להבין זאת בהתחשב בכך שברגע שאני הנחתי לידיעה הזו לחדור לתודעה מצאתי את עצמי נושמת לשקית נייר. אלא שהדחקה היא מרמה עצמית, ומרמה כזו היא הברית הלא־כשרה שמאפשרת למשעבדים לשעבד אותנו לעבדות.
עצם הגילוי שאלו שאמונים על שמירת סודות המדינה שאבו את אותם סודות, חמור דיו כדי להבהיל את כולנו למיון. ההשלכות האפשריות חמורות יותר: סודות מוחזקים בידיים של מי שהתגלו כחסרי כל עכבות. איזה מצפון ימנע מהם למכור אותם לכל דורש? ואולי סודותינו כבר נסחרים בשוקי הביון בעולם?
האימה
רגע האימה של הגילוי הזה היה מוכר לי רק כרגעים בלתי־נשכחים מסרטי אימה. זה אותו הרגע, ב'שמש ירוקה' (1973), שבו מתגלה שהמאכל היחיד שנותר בעולם של התפוצצות אוכלוסין – 'סויה ירוקה' – עשוי מבני אדם!
זהו גם רגע האימה ב'הניצוץ' (1980), בו מתגלה, שתקתוקי מכונת הכתיבה המהדהדים ברחבי המלון הסגור והמבודד, אינם הספר שלשם כתיבתו גרר לשם הסופר את משפחתו, אלא שכל מה שכתב היה רק משפט חוזר אלפי פעמים: "יותר מדי עבודה ופחות מדי שעשועים הופכים את ג'ק לבחור משועמם". בגילוי הזה כבר מגולמת האפשרות של רצח כל משפחתו בגרזן שמגיע הרבה אחרי השיא של האימה.
ואני תוהה – כמה "יותר מדי עבודה ופחות מדי שעשועים" היו נחוצים לייצר בן כספית שכאלו אשר לנוכח גילוי מעשה הבגידה הגורף ביותר בתולדות ישראל, יראו בכך רק הזדמנות להפללת נתניהו בשחיתות, שגם אם הייתה כזו, אינה עומדת בהשוואה לפשע ההאזנות?
בערב חג זה מתגלה במלואו סרט האימה שבו אנו חיים. הממסד שהקמנו להגן עלינו – קם עלינו. הגרזן כבר על צווארנו. המזון שלנו עשוי מבשרנו שלנו! זו קניבליזציה מוחלטת של מוסדות השלטון.
עצם הגילוי שאלו שאמונים על שמירת סודות המדינה שאבו את אותם סודות, חמור דיו כדי להבהיל את כולנו למיון. ההשלכות האפשריות חמורות יותר: סודות מוחזקים בידיים של מי שהתגלו כחסרי כל עכבות. איזה מצפון ימנע מהם למכור אותם לכל דורש? ואולי סודותינו כבר נסחרים בשוקי הביון בעולם?
ומי יודע עד להיכן התפשט הריקבון? מדוע גם בנט וגם לפיד סירבו לעבור למעון הרשמי בבלפור? האם ידעו? ואם כן האם ייתכן שקיבלו הצצה לסודות קמפיין הבחירות? על תעלול כזה בלבד הפך ריצ'רד ניקסון לנשיא השנוא בכל תולדות ארה"ב. בכתבתה של יערה שפירא בכאן 11 מפברואר השנה ניתן לראות את החדרים במעון שקירותיהם נהרסו: סלון, חדר אירוח מנהיגים, כל החדרים בקומת המגורים של בני משפחת נתניהו ואפילו חדרי השירותים. האם הם נהרסו כדי להסתיר רשת שלמה של מכשירי האזנה? כשהלא־ייאמן מתגלה כמציאות – כל קונספירציה הופכת אפשרית.
לא מיותר לתהות על תוכן החומרים משטרתיים ש'זלגו' למרגל הרוסי דרך תרמית 'הממד החמישי' של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בני גנץ, ומדוע הפרקליטות לא פתחה בחקירה.
ומי יודע עד להיכן התפשט הריקבון?
גם אתם כבר נושמים לתוך שקית?
השב"כ הוא הגוף שאמון על שמירת מעון ראשי הממשלה. בפרשנות הכי פחות גרועה, ברור שהוא כשל בכך. אבל ייתכן גם שהשב"כ עצמו אחראי להאזנות. ואם לא השב"כ, מי כן? זה אותו ארגון שאמון גם על שמירת חייהם של המתגוררים במעון. האם ברצינות ניתן להאמין שיצליח במשימה? או אולי גרוע מזה?
כל זה מצטרף לעובדות שכבר אין להטיל בהן ספק: בג"צ, שאמון על שמירת זכויות אדם והדמוקרטיה, הוא הגוף שביטל את זכויות האזרח של כולנו וחיסל את הדמוקרטיה. המשטרה והפרקליטות האמונים על אכיפת החוק עברו אלפי פעמים על החוק לשם הפללת ראש ממשלה, וכל זה מתגלה למול שלושה שופטים שלא מורים, כפי שהיה עליהם לעשות, לפתוח בחקירה כנגד בכירים בפרקליטות ובמשטרה שהודו מולים בפשעים שביצעו. כל זאת בחסות תקשורת שבמקום לחקור ולתווך לציבור את המציאות, התגייסה כולה להסתיר את פשעיו של הממסד הרקוב ולחפות עליהם, ותחת זאת היא מזינה את הציבור בשקרים ומשסעת אותנו זה בזה כל הדרך למלחמת אזרחים.
ומעל הכול ניצב האיש שהמציא את מערכת המשפט בישראל והפך אותה למערכת שלטון טוטליטרי; האדם היחיד שבכוחו למנוע את מלחמת האזרחים הבלתי נמנעת – יושב בלשכתו על כס שלטונו כבר שנים אחרי יציאתו לפנסיה – ולא משמיע את קולו בציבור. ואם כך אפוא, כולנו רשאים להניח שהוא אינו שותק בחמ"ל המהפכה שהוא האשם העיקרי בה.
כיום אין מי שיחקור את החוקרים ואת הפרקליטות, שישפוט את השופטים, אין מי שיעצור שחיתות שלטונית, אין מי שיעצור את ההפיכה הפשיסטית – כל הממסד שהקמנו להגנה מפני דיקטטורה הוא הדיקטטורה! ונוסף על כך זהו שלטון רודני ששוטם את הציונות והיהדות.
טרום־שואה
זוהי דרמה בסדר גודל תנ"כי. המצב היהודי הקיומי, כפי שהגדיר אותו נתן אלתרמן "בין טרום שואה לערב חג".
בשנת 1939 עקב בחרדה היישוב היהודי הקטן אחר התקדמותו המהירה של צבאו הנאצי של רומל, ממצרים דרך המדבר לארץ ישראל. ברור היה לכול, שכיבוש הארץ משמעותו שואה. בתחושת המצור הזו כתב נתן אלתרמן את 'שמחת עניים', לרומם את רוחם של הנצורים ולהזכיר שהמצב הקיומי היהודי הוא תמיד "בין טרום שואה לערב חג". בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והישועה היא תמיד אופציה. בין ראש השנה לסוכות 1942 נבלם רומל במדבר באל־עלמיין על ידי הצבא הבריטי, שבו שירתו גם יהודים מארץ ישראל. טרום־שואה היה לערב חג.
השב"כ הוא הגוף שאמון על שמירת מעון ראשי הממשלה. בפרשנות הכי פחות גרועה, ברור שהוא כשל בכך. אבל ייתכן גם שהשב"כ עצמו אחראי להאזנות. ואם לא השב"כ, מי כן? זה אותו ארגון שאמון גם על שמירת חייהם של המתגוררים במעון. האם ברצינות ניתן להאמין שיצליח במשימה? או אולי גרוע מזה?
ערב חג?
ערב החג הוא ההזדמנות הנדירה עבור אנשים רגילים למצוא, לנוכח אסון, את הגיבור הפנימי בתוכם, לקרוא לו לפעולה ולצמוח ממנו. החלטה מודעת לחדול ממרמה עצמית ומהדחקת המציאות – מעצימה. מי שמחליט מרצון להתייצב לצד האמת גם כשזה גובה מחיר אישי, מוסיף לעצמו עוד חוליה לעמוד השדרה. היושרה הפנימית הופכת להיות למגן חיצוני עד שיום אחד הוא יופתע לגלות ששום דבר לא יכול עוד להביס אותו. זוהי חירות פנימית, שברוב המקרים היא רדומה, והיא מופיעה רק במצבים שבהם הגבורה נדרשת. הציווי לראות את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים, הוא להבנתי הציווי שאל לנו לעולם לזנוח את החובה האישית לחירות פרטית וקולקטיבית. קשה להאמין שמנהיג, דגול ככל שיהיה, יכול היה לשחרר עם של עבדים. קודם העם בחר בחירות ואז קם לו מנהיג משחרר גדול, כמשה. וגם להפך – לא נולד הרודן שיכול לשעבד בני אדם עם תודעת חירות פנימית מוצקה.
רודנות נסמכת על גבי השקרים שכפתה על המציאות באמצעות הפחד שלנו. אם נבחר לחדול לשתף פעולה, לא נפחד עוד להתייצב לצד האמת, אל מול מה שאנחנו כבר מכירים בו כשקר – טרום־השואה יהיה לערב חג. חג החירות וכולנו ניוושע יחד.
חג חירות שמח וכשר.
סרטון שמראה את כל ההרס בבלפור. אכן נראה כאילו שברו קירות להוציא מהם מכשירי האזנה: https://vimeo.com/797526719?embedded=true&source=vimeo_logo&owner=27024310
